האלוהים ההתייחסותי שלי- הרס והכרה בגן העדן

בראיון מקסים ונוגע ללב , שעשו חברי המכון האנליטי התל-אביבי ללו ארון ב2016, ושחלק קצר ממנו נראה בהמשך, דיבר ארון שכבר ידע בשלב זה שחולה בסרטן קשה, על חייו ומשנתו. מעניין לראות איזה חלק גדול בראיון זה , מיוחד ליהדות ולקשר בין פסיכואנליזה ויהדות. רגע אחד שתפס אותי בראיון ,ארון מספר על הרב סולובייצ'יק, שהיה מזמן לשיח רב –קולי ורב-דורי אל שולחנו הדמיוני את גדולי התורה .ארון סיפר שגם הוא עושה כך , מזמן לבית המדרש הדמיוני שלו את ראנק, סירלס, אדלר, ועוד ומתווכח איתם בחברותא משותפת. קינאתי בהעזה ובדמיון של ארון, והבטחתי לעצמי, שגם אני אפתח בהרצאה זו שולחן קטן כזה, לבסוף התקבצו אליו עמי- משורר, מוזיקאי, וייצוג אחד של האלוהים ברגע מסוים בזמן. 

אני רוצה לנסות ולדבר היום, בעיקר דרך מאמרו של ארון," עץ הדעת טוב ורע – פרשנויות סותרות", על שניות עמה אנו נאבקים כבני אדם , הכמיהה לדמיון , אחדות ומיזוג מחד, והצורך בשונות , אחרות, וזהות נפרדת מאידך, אנסה לראות כיצד דואליות זו משתקפת בשני סיפורי הבריאה של ספר "בראשית " ובמאמרו של ארון.

ובכן נתחיל במאמרו המרתק והעשיר של ארון על "עץ הדעת טוב ורע", בו הוא מתרכז בפרשנויותיהם המאוד שונות ( ואני ארצה לומר וגם דומות) של האנליטיקאי אריך פרום והרב הנערץ יוסף סולובייצ'יק. לסיפור הבריאה. השוני ביניהן טוען ארון קשור בשאלות המהותיות לקיום- מהם החיים הטובים? מהי אוטונומיה, התקשרות, התמסרות, רצון, כניעה, מרדנות, עצמאות, ותלות הדדית. 

אנסה בקצרה להביא את תפיסותיהם של פרום וסולובייצ'יק , כפי שהן משתקפות מעייניו של ארון. 

נתחיל בפרום הרואה את סיפורי "ספר בראשית " ככלל כסיפורים מהפכניים, שמטרתם לשחרר את האדם מקשרים אינססטואוזיים, מכניעה לאלילות, לעבדות, ולאדונים, הדגש בעיניו בסיפור הבריאה וגן העדן אינו על החטא , הפיתוי, והנפילה, אלא על האופן בו האדם מאתגר את כוחו העליון של האל. האדם בעיניו הוא במהותו מורד , והוא נענש על כך , משום שאלוהים רוצה להמשיך לשמור את עליונותו ולא לאפשר לאדם את הידיעה. עם זאת הגירוש מגן העדן, הוא רגע מכונן בחיי האדם, מכאן הוא יתחיל להתקיים כיצור אנושי-אוטונומי, ומכאן יופיעו שני מאפייניו החשובים- מודעות עצמית, ובחירה חופשית. האדם יגלה את החופש שלו לא לציית, לומר לא, אפילו עד כדי הכחשת קיומו של האל.

ארון מצד אחד מעריך, אפילו מעריץ את עמדתו של פרום, מאידך הוא רואה בה פרשנות מוטה, ההולכת רחוק מדי , עם מה שהוא קורא לו " תגובה של היפוך" , המרד בעיניו של ארון אינו יכול להיות ערך בפני עצמו אלא לכל היותר קוטב משלים לכניעה\ התמסרות. ארון מזהה ג'נדריאלית קוטב זה עם הצד הזכרי של הנפש וטוען שפרום עושה אידאליזציה לאקטיביות, אוטונומיות וחופש, ושהוא עושה דה ולואציה של חלקים המזוהים עם הנקבי כמו- התמסרות, פסיביות, קבלה, ואף כניעה. הוא מביא את פרשנותו של סולובייצ'יק ככזו שהוא ,יכול להזדהות אתה יותר, אם כי לטעמו נוטה מעט יתר על המידה לקוטב הנקבי. סולובייצ'יק בפרשנותו לסיפור הבריאה, שם דגש על שני סיפורי הבריאה השונים בספר " בראשית" כמפתח להבנת האדם. סולוביצ'יק רואה אותם כסיפורים דיאלקטיים המשלימים ומקיימים קשר האחד עם השני. שני סיפורי הבריאה יוצרים לטעמו שני סוגי אדם, האדם ה1 והאדם ה2 ,שני ארכיטיפים הקיימים בכל אחד ואחת מאיתנו. אדם 1 הוא אובייקט בין אובייקטים, גרגר ביקום, יצור אינסטינקטיבי ולא רפלקטיבי. ואילו אדם 2 הוא סובייקט, חולם, בעל פנטזיות ודמיון, הרפתקן, הכמה ליופי ועונג -יצור אנושי ייחודי. בסיפור הבריאה ה1,האל נקרא אלוהים, ישות גנרית וכללית, בסיפור הבריאה ה2 הוא ייקרא אדוניי אלוהים, זהו אל ספציפי בעל שם מפורש וקדוש, בסיפור זה האדם והאלוהים פוגשים האחד את השני פגישה אינטימית ומשמעותית.  

סולוביצ'יק עסוק מאוד בהפרת האיסור האלוהי, המתבטא באכילת פרי עץ הדעת, הוא סבור שרק כשהאדם עובר על האיסור , הוא לראשונה יכול להבין את משמעותו המלאה, האיש והאישה שאכלו מפרי עץ הדעת מרגישים לראשונה בושה, וזאת לדעת סולוביצ'יק , לא בגלל המיניות האסורה, אלא בגלל הקשר האפשרי שעיניהם נפקחות אליו, הקשר שבין מיניות , ניצול וכוחנות, מתוך הבנתם קשר זה, הם מוכנים להתמסר לציווי המוסרי של האל, וכך יכולים לראשונה לממש באופן עמוק ושלם את הרצון והאוטונומיות שלהם. הם מבינים שהחופש הקדוש מתקיים רק בגבולות ההלכה והחוק,.  

ארון רואה בפרשנות של סולוביצ'יק ככזאת המזכירה את מושג ה"סירוס הסימבולי" של לאקאן. אצל לאקאן יכולתנו לסמל תלויה באופן בו נקבל הפסד, וסירוס סימבולי מידי האב, ובכן האלוהים –האב מלמד אותנו על משמעותו העמוקה של האיסור , דרכו אנו מתאבלים על אובדן החופש המוחלט, ומתמסרים לאל ולזולת, וכך הופכים לכאלה היכולים לפתוח צוהר למרחב האנושי והסימבולי, כך אנו הופכים לסובייקטים.

הייתי רוצה להתחבר להצעה של ארון בסוף המאמר שלו ולפתח אותה ,ארון מציע הצעה שלישית, לסיפור גן העדן, הצעה שהיא בעיניי נועזת ורדיקלית. ארון שם את "עץ הדעת טוב ורע "המצוי במרכז גן העדן, גם ככזה המצוי במרכז הנרטיב של הסיפור. ארון חותר תחת הבינאריות והדיכוטומיה המוטבעות בשפה ובתרבות המערבית, ומציע הסבר א-בינארי, מדרש שם, הרואה את שם העץ ככזה המרמז על כך שכל האוכל ממנו מבין כי כל דבר בעולם יכול להיות טוב באותה מידה שהוא רע, ובאותה מידה הוא יכול להיות גם טוב וגם רע. ארון מהדהד את החשיבה של בובר על כך שבאדם עצמו, תמיד קיימים ניגודים בין הטוב לבין הרע, מה שיכול להופיע כטוב יכול להתגלות כרע ולהיפך , זו בדיוק סוג החשיבה שארון מפעיל כשהוא מדבר על "חשיפה עצמית" בספרו ה"מפגש" ,הוא טוען כי אין "חשיפה עצמית " טובה או רעה, בכל חשיפה שנתפוס מלכתחילה כמיטיבה ,נגלה בהמשך שיש להתמודד עם חלקים מפתים, מנותקים, ולא מודעים שונים שלה, שהושארו בחלק האחורי של הבמה. על כן יש לדרוש ולדרוש ,זוהי מחד עמדה ספקנית קיצונית, שלא לומר חשדנית, ומאידך יש בה אמונה מתמשכת בחיפוש ובתיקון. אמונה אצל ארון עולה באופן פרדוקסלי כמעט עם ההבנה ש דבר אינו תמים, אפילו לא בגן העדן. תפיסה זו מהדהדת קו מחשבה שאותו יציג יואב בהרצאתו על הפער שבין הרעיון האמוני האידאלי, לבין העובדה שמימושו תמיד נוגע גם בקלקול ובחטא, או בשפתו של יואב , "הקלקול המיסטי בדרך אל המימוש" 

ארון מציע את האניגמה והעמימות כאופנויות הוויה הקרובות יותר לתואם אנושי עם האל החי, הוא רואה את הקיום כמצוי בתנועה דיאלקטית בין קטבים, קריסה מתמשכת לאחד הקטבים תאיים על אנושיותנו , עץ הדעת טוב ורע אינו מחזיר תשובה באם תשוקה, מיניות, רעב לידע, ורצון לאתגר את החוק ולפרוץ אותו, הם טובים או רעים? הוא כן מציב את התנועה הדיאלקטית למול הקריסה, כשאנו מצויים באופן מתמשך וארוך בקריסה לקוטב אחד אנו אוחזים באלילים חסרי חיות. אנחנו הופכים עבדים לאל מת .

המשותף לארון ,פרום וסולוביצ'יק היא האמונה בחיים, ובאל חי, הציווי ששלושתם פועלים לאורו הוא " ובחרת בחיים"

בריצה של יום שני בבוקר, הופיע בבהירות ארון מולי, היו לו מספר שאלות על הערבים הקליניים, אח"כ הוא שאל על הערב של יואב ושלי, כשסיפרתי לו על המאמרים אליהם נתייחס, נדמה היה לי שיש לו קורת רוח. אחר כך הפתיע ושאל אם ארצה לדבר בבית הכנסת שלו? אמרתי שאני חושב שכן, הוא אמר " אם כך תחשוב על ייצוג האלוהים שלך" הנושא נשכח, אבל בריצה של יום רביעי בין הקילומטר ה6 וה7, הופיע ייצוג האלוהים שלי.

השנה הייתה 1974, אני הייתי בן 10,ההורים שלי נפרדו כבר לפני זמן, ועכשיו היה לי ברור שגם לא יחזרו. המדינה הייתה אחרי השבר הנוראי של מלחמת יום כיפור, האבות המנהיגים הכזיבו, אנחנו גרנו בחיפה, ואימא באותה שנה בירושליים. היא עבדה כמוכרת בחנות העיתונים והמזכרות במלון קינג דיויד. החנות הקטנה והגנרית הזו הייתה נראית לי כמו קודש הקודשים, ולאמי היו את המפתחות. הייתי ילד עצוב-שמח, שחווה שבר בחייו ובו בזמן חי את קסמו של המקום הזה שהיה נראה לו מלא בהוד והדר. בפינה הימנית של החנות היה מדף עם תקליטים למכירה, לידם פטיפון לבן . היו שם תקליטי נעמי שמר, לו יהי של חווה אלברשטיין, סע לאט של אריק איינשטן, והתקליט שהכי אהבתי התקליט הראשון של מתי כספי. בעטיפת התקליט מופיע כספי נוגה ופרונטלי, צעיר בחולצת כפתורים קצרה ולבנה, ומכנסיים חומים מתרחבים כיאה לשנות השבעים. לתקליט אין שם רק מתי כספי בעברית ובאנגלית. כספי ניגן על כל הכלים בתקליט, עיבד , הפיק ואפילו היה טכנאי הסאונד. זהו הישג תמוה עד יוצא דופן, אהבתי כמעט כל שיר באלבום, אבל אחד חדר לי לעצמות "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" עם המילים המופלאות של נתן זך זכרונו לברכה. אני מניח שבתור ילד בן 10, לא ידעתי בדיוק על מה הוא מדבר, אבל משהו תת סיפי עבר. בדיעבד חשבתי שייצוג האלוהים הזה שעבר מהשיר, סיפר לי משהו מתחושותיי הדיפוזיות באותה עת, יש אלוהים גדול ,רב כוח, וטוב .שרציתי לסמוך עליו , אפילו להעריץ. אבל הוא אכזב והפך לבלתי צפוי. התחלתי להבין שאני צריך לעקוב אחריו בזהירות, ללמוד את מהלכיו , ולא למהר להתקרב. ובכל זאת כמהתי אליו, ורציתי לפגוש אותו מחדש. אני יודע שהשגתי משהו מהמורכבות הזאת ,ללא מילים ,כילד.

ביום שישי יצאתי שוב לרוץ, ארון משך אותי עוד ק"מ והופיע בין ה7 ל8, "נו יש לך ייצוג?" סיפרתי לו על השיר של כספי וזך, " אז תזמן אותם לשולחן" "אבל אני לא מכיר אותם, וזך כבר בצד שלך" " אתה יודע שזה לא רלבנטי, אמר ונעלם." 

למחרת זימנתי אותם לשולחן של שבת, הם היו לקוניים וחידתיים, זך אמר "תקשיב למילים" וכספי אמר "תקשיב למנגינה" אחר כך הם הלכו 

הקשבתי לשיר( השיר יעלה למעט)- "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה יהי אור, הוא התכוון שלא יהיה לו חשוך, הוא לא חשב באותו רגע על השמיים, אבל העצים כבר החלו מתמלאים במים, וציפורים קיבלו אוויר וגוף, 

אז נשבה הרוח הראשונה, אל עיני אדונינו, והוא ראה אותו במו עיני ענן כבודו, וחשב כי טוב, הוא לא חשב באותו רגע, על בני האדם, בני אדם לרוב.

אבל הם כבר התחילו לחשוב על עצמם, בלי אלים, וכבר החלה מתרקמת בליבם, מזימה על מכאוב, כשאדוננו חשב בתחילה על הלילה, הוא לא חשב על שינה,

כך כך אהיה מאושר, אמר בליבו האלוהים הטוב, אבל הם כבר היו לרוב, אלוהים הטוב

אספתי כמה פרטי טריוויה שחשבתי שיעזרו לי בהמשך, "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" התפרסם ב1960בספר שיריו השני של נתן זך " שירים שונים", וזאת לאחר ספר שיריו הראשון "שירים ראשונים" אליו יתכחש בהמשך. גם זך אם כן בורא את עצמו יותר מפעם אחת. אחת הפרשנויות המקובלות לשיר הייתה ארס פואטית, זהו שיר על המשורר הכותב על יצירתו הקמה עליו. כספי מלחין את השיר ב1972 והוא יוצא לראשונה בתקליט הנפלא שלו עם גרוניך " מאחורי הצלילים" , אבל ליקוי המאורות הגדול מתרחש ב 1974 כשכספי מוציא את תקליט הסולו הראשון שלו, ניתן לומר ששניהם מכוננים את עצמם כסובייקטים דרך שיר זה. מעניינת התייחסותו של זך להלחנה של כספי, הוא מודה "שהמנגינה יפה, והקצב יוצא מהכלל" " אבל יש שירים שלא נועדו להלחנה, זה שיר שלא נועד להלחנה". הוא אומר. כספי עצמו מכוון את הגיטרות לסולם לא קונבנציונלי, ויוצר מנגינה דחוסה, קצבית וטורדת. שבה נדמה שבני האדם בקולות הרקע לרגע כואבים לרגע מתגרים, הטון הוא דרמטי מאוד, וחטיבת גיטרות הקצב וכלי ההקשה דבוקות האחת לשנייה, כמעט בלתי ניתנות להבדלה. היו שביקרו את כספי שההלחנה שלו פספסה לגמרי את הטון האירוני של זך, בכל מקרה , השיר הצליח בצורה יוצאת דופן, ונשאר בפסגת מצעד הפזמונים 3 חודשים. זך מספר סיפור משעשע, שנשמע כמעט דמיוני היום בעידן הפייסבוק והאינסטגרם. זך לא היה בארץ 12 שנה , ולא ידע שכספי הלחין את השיר שלו, יום אחד כשחזר לארץ , עלה על רכבת לחיפה, לידו עמד חייל ששמע שיר בטרנזיסטור בקולי קולות, זך היקה פנה אליו שיחליש, החייל התבונן בו בכעס ואמר "נו גם נתן זך לא נאה לך" כך הבין שזה השיר שלו, כמו בשיר שלו כך גם במציאות , הגולם קם על יוצרו". 

התחלתי להבין שהאופן שבו אני מפרש את השיר של זך והאופן שבו אני תופס את הדינמיקה שבין זך לכספי, הופכים להיות בשבילי , מעין מפתח או מקראה לפרשנות הבריאה שלי ותפיסתי את האלוהים. הנה ניצבים כאן שני אומנים יוצאי דופן, בעלי ניצוץ גאוני, כמו אלים, שמתקשים להיפרד משליטתם ממשהו שהיו רוצים שיהיה מושלם ,והוא נופח חיים משלו וחומק מהם. רציתי להאמין דרכם שאפשר למצוא נוסחה ששומרת ומגינה שבה ניתן לומר "ויהי" והכל נברא בשלמות, רק בידיהם שלהם, רק בידיי שלי. אבל הם הלכו והסתבכו, הסתבכו והלכו והותירו אותי עם אלוהים גולמי ,גדול ממני ,מבוגר אחראי , פחות או יותר, לומד יחסים איתי. אז חשבתי גם על ייצוג האלוהים שלי כמבוגר, ככזה שכבר הפך , מטפל, אבא, ובעל תפקידים, פתאום יכולתי ממש לחמול על האלוהים. שכולם מצפים ממנו שלא יכזיב שיהיה האלוהים הטוב, חשבתי על ההמשגות של ארון, שמותירות אותנו פעמים רבות ללא תשובות מוחלטות, אבל עם משא האחריות, על הבדידות החשופה של היחסים ההדדיים והא-סימטריים. 

ובכן איזה אלוהים מצייר זך? נראה שהאלוהים של זך מאוד שונה מהאלוהים הרודני והמאיים של פרום, וגם מאלוהי החוק, החסד וההלכה של סולוביצ'יק, כאן אנו פוגשים אלוהים קצת אגוצנטרי, קצת ילדותי, מכמיר לב באי ידיעתו, מאותגר ללמוד ולהרגיש ,נידון בעל כורחו כמעט ליחסים, אל מול בני אדם לרוב, שלא ברור לגמרי לפחות במערכה הראשונה של הסיפור , אם ברא אותם ובאיזה אופן ? והאם הם מאמינים בו? 

השורה הפותחת " כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" מרמזת כי יש כנראה יותר מבריאה אחת ואולי הבריאות הן בכלל מתמשכות וחוזרות, אך אצל זך נדמה כי אין הבחנה ברורה בין סיפור הבריאה ה1 ל2 שכה חשוב בסיפור של סולוביצ'יק, זך מתחיל עם ה"יהי אור" של סיפור הבריאה ה1 וגולש" למתרקמת בליבם מזימה על מכאוב" של סיפור הבריאה2 ורומז בכך, אולי שיש המשכיות בין הסיפורים ומהלך שהתחיל בסיפור הבריאה הראשון לא יתנהל רק במקביל וביחס לסיפור ה2, אלא יזלוג גם יזלוג.

אני רוצה להציע את הדמיון במבנה בין סיפורי הבריאה של פרום וסולוביצ'יק לעומת סיפורי הבריאה של זך וארון. פרום וסולוביצ'יק על אף השוני הגדול ביניהם הם נציגים של החשיבה המודרניסטית, הם מציבים אידאות, שלדעת ארון נוטות יתר על המידה לקוטב כזה או אחר, פרום מציב את האדם המורד והספקן ואילו סולוביצ'יק את האדם המתמסר והמאמין, לעומת זאת ארון במובהק וזך מתוך החידתיות השירית, יוצרים אדם ספקן -מאמין שנאבק עם אל שבעצמו לומד את עצמו תוך כדי תנועה, האידאל היחיד שגם הוא חלקי ולא קורה כל הזמן הוא לא לקרוס ולהישאר בחיות, כאן לרגע כאמור מתאחדים ארון , פרום וסולוביצ'יק ואולי גם זך אם כי באופן אירוני ודק.

האלוהים של ארון וזך הוא פוסט מודרניסטי והתייחסותי, הוא מתקיים בתוך הקשר של יחסים, האלוהים ישתנה בנוכחות האדם שישתנה בנוכחות האלוהים וחוזר חלילה, אצל זך נדמה שיחסים הם ברירת מחדל תוצר טעות של האלוהים הטוב, שאין לדעת מה יקרה בהם במערכה הבאה. אם מערכת יחסיו של אלוהים עם האדם היא התייחסותית, הרי עינינו הפרשניות יחפשו אינאקטמנטים, דיסוציאציות, אימפסים, וסוגיות של תלות הדדית ויחסים אינטרסוביקטיבים, אפילו בגן העדן עצמו, כפי שיואב ידגיש בהרצאתו ובהמשך לארון האופן בו נייצג את האלוהים שלנו קשור במאוד לתפיסתנו האנליטית.

בכדי לבסס את האופן שבו אני מייצג את האלוהים ומפרש את סיפורי הבריאה, אני רוצה לפנות אל הכתובים עצמם, אל פרשני המקרא הנועזים והרדיקליים, ואל ההוגים ההתייחסותיים. מפאת קוצר היריעה לא אוכל להתייחס בהרחבה, לשני סיפורי הבריאה, אלא אתייחס לכמה נקודות שאני רואה כמרכזיות בסיפורים, הראשונה היא רגע בריאת האדם בסיפור הבריאה הראשון, השנייה היא רגע בריאת האישה מן האיש בסיפור השני, והשלישית קשורה באכילה מפרי עץ הדעת בסיפור השני, בדומה למהלך של זך אנסה להציע שמשהו מסיפור הבריאה הראשון זולג לסיפור השני ומהדהד בו, משהו הקשור בחוויה ראשונית מושלמת של האל והאדם, המתגלגלת למסכת כואבת של יחסים ביניהם, אך כזו הנותנת גם פתח לתיקון וללמידה הדדיים, וזאת תוך געגוע בלתי נמנע כנראה, לאותה נקודת פתיחה חלומית שלהם.

בסיפור הבריאה ה1 אזכורו של האדם מועט מאוד כ5 פסוקים, הוא מתחיל כך "ויאמר אלוהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו.... ( בראשית א –כ"ו) הפסוק מעלה קשיים פרשניים ניכרים, הראשון הוא מדוע האלוהים מדבר בלשון רבים ואומר נעשה ולא אעשה, וכיצד האלוהים והאדם מוגדרים דרך המילה הטעונה מאוד ביהדות "צלם". לצלם פרשנויות רבות-סולביצ'יק אומר "צלם במובן של ללכת בכל דרכיו, להורות לאדם להיות דומה לבוראו ולהיות אף הוא יוצר" פרשנות נוספת של ח"זל אומרת-צלם כתבנית דפוס כי האדם נעשה בתבניתו של האל, אך הסכנה האלילית של צלם כפסל או תמונה של האל , איסור אלילי חמור ביהדות ,מרחפת. ה"נעשה" גם הוא מפורש בדרכים רבות , אך אתמקד בפרשנות נועזת שאינה נחלתו של פרשן אחד, הנה אחת לדוגמא, בראשית רבה פרק ח-"אמר רבי ירמיה בן אליעזר, בשעה שברא הקב"ה את האדם, אנדרוגינוס בראו, הדא הוא דכתיב "זכר ונקבה בראם". ההצעה הנועזת פה היא שהאדם של הבריאה הראשונה, הוא יצור מיני אנדרוגיני, לפי הפרשנות החז"לית הזכר והנקבה היו דבוקים האחד לשני בגבם, ועל כן נאמר "זכר ונקבה בראם" הספרות הקבלית קוראת לזה "קשר של אחור באחור," היא טוענת שקשר זה הוא קשר חזק ודטרמניסטי, אך אין בו בחירה ומודעות. הטענה הרדיקלית יותר שפרשני המקרא מבליעים היא שאם נוצרנו "בצלמו כדמותו" הרי גם האלוהים הוא אנדרוגינוס ובכן האפשרות הפרשנית הרדיקלית שמוצעת פה, היא שהאדם הראשון הוא אנדרוגינוס והוא נוצר בצלמו וכדמותו של האל האנדרוגינוס.

בפעם הבאה שנפגוש את האדם, יהיה זה בסיפור הבריאה השני זה של גן העדן, הפעם הוא יופיע כאחד , זכר ולבד. בשלב זה עלה בדעתי, רגע שאתם וודאי מכירים ממשחקי הילדים, משהו משתבש במשחק, יש ויכוח או אי הבנה, ואז כולם צועקים "מעכשיו" ומתחילים את המשחק מהתחלה. אסוציאציה נוספת היא אמירתו הידועה של פרויד על הסזורה כי "בין החיים בתוך הרחם ובין הינקות המוקדמת, יש המשכיות רבה יותר, מכפי שהסזורה המרשימה של ארוע הלידה מאפשרת לנו להאמין" .ובכן מה גורם לאדם ולאלוהים למחוק לכאורה את סיפור הבריאה הראשון ולספר סיפור חדש? פרשנותו הנועזת והמעניינת של רש"י, למשפט "לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו," הקודם כמובן לבריאת האישה, יכול לשפוך אור על התעלומה- רש"י אומר "שלא יאמרו שתי רשויות הן ,הקב"ה בעליונים ואין לו זוג, וזה בתחתונים ואין לו זוג" . נדמה שרש"י מכוון לעובדה שהדמיון יכול לבלבל הוא יכול אולי גם לרמז על חרדה אינססטואוזית של איחוד מיני בין האדם לאל, אני רוצה להציע כי החרדה הזו שרש"י אולי מרמז עליה, נרקמה כבר בסיפור הבריאה ה1 .הדמיון בין האלוהים האנדרוגינוס לאדם האנדרוגינוס איימה הן על האדם והן על האל, שחששו שמתוך הדמיון המוחלט שביניהם יעשו שימוש זה בזה, שיאלילו האחד את השנייה, ולא יבינו את אחרותם, על כן נברא האדם כאחר, אלוהים הוא האנדרוגינוס והאדם הוא זכר. זה אולי הפחית את החרדה , אך לא ביטל אותה, היה צורך בשלישי, שלישית ליתר דיוק. יותר מכך מאחר ודברים אינם נמחקים באמת ,והגוף זוכר, האדם היה כפוי להמשיך לחפש את החצי האבוד שלו שהיה דבוק בו בעבר, חלקו הנקבי.

השאלה שעולה עכשיו היא-של מי ה"מזימה על מכאוב"? מי משכיח ממי? מתי התחיל האנאקטמנט ? מי חולל אותו? ומתי היה הonset שלו? כפי שארון מספר לנו בפרק 6 ב

"מפגש" על האינטרקציה, קשה לדעת, ובכן העובדה שהאל הוא יוצרו של האדם, המבוגר האחראי, אינה הופכת אותו לחף או טוב מוחלט, כשמדובר ביחסים ה"אלוהים ההתייחסותי" שלנו לומד רק תוך תנועה ,התנסות וטעות, בדיוק כמו זה שיצר- האדם, אם כך בואו וננסה לעקוב אחר הסיפור.

הסיפור כאמור, מתחיל בבריאה הראשונה ,האדם והאל מאוימים מהדמיון המפליג ביניהם, בכדי לשכך את החרדה נדרשת סזורה , האדם נברא מחדש , הפעם הוא זכר ולבד , אך גם האל וגם האדם נושאים עימם את זיכרון ה"פעם הראשונה". נדמה שבסיפור הבריאה השני האל מנסה לפצות את האדם על אובדן החלק הנקבי, הוא נותן לאדם באקט אצילי לתת שם לחיות ומקווה בסתר " ענן כבודו" שימצא לו בת זוג מבינהן , הוא אוסר עליו איסור אחד ויחיד האכילה מפרי עץ הדעת, אולי גם מתוך חשש שאם יאכל ייזכר, אך האדם ממשיך לחפש את מה שהיה בגבו, עצם מעצמו ובשר מבשרו, האדם לא מוותר , הוא במאבק על החלק האבוד, והאלוהים מבין בסופו של דבר שאין לו ברירה והחלק הנקבי המקורי, צריך לחזור אל האדם. האל נמצא במצור, מצד אחד הוא אינו יכול להחזיר את האנדרוגינוס האנושי המאיים\ מאוים, מצד שני הוא מבין שהאדם החפץ חיים חייב את החלק הנקבי להתקיימותו, האלוהים מגיע למסקנה שהוא חייב לברוא את האישה. כיצד האלוהים מרגיש עם זה? ובכן בואו ונמשיך אל מעשה בריאת האישה, אני לא יודע מה האסוציאציות שעוברות בראשיכם לגבי מעשה בריאה זה, אבל האסוציאציות שעוברות בראשי הן אגרסיביות למדי- האלוהים מתחיל כמרדים –כירורג המוציא צלע מן האדם ולאחר מכן הופך למדען מטורף המשבט מן הצלע הזאת יצור אנושי-אישה, הוא מסבך את עצמו עם האיש והאישה ואף מסבך ביניהם, נדמה שהקנאה טורפת את דעתו , אך הוא מעניק להם את מה שלא יהיה לו לעולם- זוגיות. אך המחיר נדמה ננקב, האיש לנצח ירגיש חסר, חלק ממנו נלקח אל האישה ולא יחזור, והאישה מחד יצור מופלא שכמותה ,ומאידך נוצרה כולה מצלעו של האיש, אפשר להסתכל על הסצנה הזו רק כמדממת ומזימתית, אך קשה שלא להתפעל מהמושקעות והמשוקעות האלוהית בבריאת האישה מן האיש, האלוהים שברא יום ולילה, מאורות גדולים וקטנים, ים ויבשה, בהבל פה וציווי, ממש מפשיל שרוולים ועושה עבודה, האלוהים בעצמו ,מוחל על כבודו, יורד מרום כסאו ויוצר זוג אנושי.

האיש והאישה אינם עדיין בעלי מודעות ורצון חופשי, אך הם מרגישים וחווים, ומשהו מורכב רוחש בתוכם, משהו שאין לו עדיין מילים, שיהפוך לאינאקטמנט נוסף, האיש מכיר תודה שקיבל כזוג את החלק הנקבי האבוד שלו ושלא יהיה עוד לבדו, והאישה מכירת תודה שקיבלה חיים, ושבתוכה נמצא גם צלע זכרי שממנו תוכל להיזכר גם היא בחייה הקודמים בהם הייתה גם נקבה וגם זכר. אך מכל הסיבות שתיארתי מקודם הם גם כואבים וכאובים מספיק בכדי להתפתות למזימה, כל מה שנדרש הוא נחש אחד ארוך. 

אני מדמה את רגע האכילה מפרי עץ הדעת, כרגע של התגלות אלוהית. האיש והאישה עומדים עירומים האחד מול השני, ומבינים באחת כל כך הרבה, עיניהם אינן רק פתוחות הן נפקחות. הם מבינים באחת את גודל האחריות של מפגש חשוף זה ביניהם, שיש בו קריאה להכרה והכרות הדדית או בשפתה של בנג'מין הם נמצאים במקום בו הם יתחילו להתמודד עם הקושי שהוא נחלתו של כל סובייקט-ההכרה בזולת כמרכז שווה ערך של חוויה. הפרשנות הקבלית משתמשת במושג "הנסירה", היא רואה בבריאת האישה כמעשה בריאה שני , כאן נעשית נסירה , כלומר הפרדה בין הזכר לנקבה, אחרי המעשה האלוהי המחודש של הבריאה, נוצרת האפשרות לבחירה. ההדבקות אינה נתונה יותר אלא דורשת רצון מודעות ויצירתיות. החיבור עתה הוא פנים אל פנים, לוינס ינסח זאת כתמצית האנושיות- המפגש עם פני האחר. האיש יראה את האישה והאישה את האיש ,הזכרי והנקבי יהיו תמיד מצויים ביניהם ועל כן יחפשו גשר גם בתוכם , זוהי עבודה של תיקון שנותנת תקווה לאהבה, גם בין בני האדם וגם בין האדם לאל. אך במקביל כוח חזק לא פחות יפעל , אותו געגוע קמאי למקום בו היותם זכר ונקבה הייתה נתונה ולא דרשה דבר, כשהיו נזר בריאה שאין שני לו, בצלמו ובדמותו. כך גם האדם וגם האל יקיימו מתח בעצמם וביניהם, בין תחושת השלמות והמושלמות של הבריאה הראשונה, לבין המסכת המופלאה והכואבת של יחסים בין בני האדם עצמם, ובין האדם לאל. מכאן נגזרת האניגמה ודו המשמעות של החיים. בהמשך לחשיבה של אוגדן -עמדותינו הדפרסיביות לא יגאלו אותנו לגמרי מחלקים קדומים , מפצלים ודיסוציאטיביים, העמדות והפוזיציות, יכולות לכל היותר בתוכנו וביננו, לדבר, לשלול ולהשלים וחוזר חלילה, האפשרות לתקן ולאהוב קשורה בקשר מסתורי עם קבלת הגעגוע לאיחוד ראשוני וקדום, כל שנשאר הוא לאפשר לשני סיפורי הבריאה שלנו לזלוג האחד אל השני.