ערן צור- שוטטות עם החיה שבבטן

ההרצאה שלי פותחת את סדרת ההרצאות העוסקות במפגש בין הגישה ההתיחסותית לבין מוסיקאים. מפגש עם נושא כזה תמיד מסקרנת אבל עולה השאלה מה אנחנו בעצם רוצים שיקרה במפגש כזה. אנחנו יכולים לנתח את אישיותו של היוצר, רבים וטובים עשו זאת החל מפרויד שב 1910 כותב על ליאונרדו דה וינצי ווקישר בין הקונפליקטים המיניים וההומוסקסואליות של דווינצי לבין האומנות שלו. היצירה של ערן צור יכולה להתאים בקלות לז'אנר הזה, השירים שלו נוגעים במיניות, אלימות ועוד תכנים שכל פסיכואנלטיקאי או עורך עיתון היה שמח להתעסק בהם ברמה האישית והרכילאית או המקצועית תאורטית. אבל בעיני עיסוק כזה הוא החמצה של העיקר. 

כאשר פרסם ערן צור את הספר "החייה בבטן" מיד אמרו זאת אוטוביוגרפיה מדויקת של חייו. ועל כך עמוס עוז היטב לנסח כאשר אמר: "כל מה שכתבתי הוא אוטוביוגרפי, שום סיפור אינו וידוי" וכך הוא ממשיך ומספר שמראיינת אמריקנית שאלה פעם את נבוקוב, (כתב את הספר לוליטה) "פרופ' נבוקוב, אמור נא לנו בבקשה האם אתה באמת כל כך מכור לילדות קטנות" ומה בעצם מבקשים המראיינים המתנשפים האלה מנבוקוב ומערן צור ובעצם מה רוצה הקורא הרע, הלוא הוא הקורא העצל?..ועל כך עונה עמוס עוז הם באים לקחת ממני את המסר שלי חי או מת, שורה תחתונה הם רוצים...הקורא הרע בא ודורש ממני לקלוף למענו את הספר שכתבתי, הוא בא אלי לתבוע שאני במו ידי אזרוק למענו לפח את הענבים שלי ואגיש לו רק את החרצנים. ולפעמים הם מוותרים על הרעיונות ומסתפקים בסיפור שמאחורי הסיפור, את הרכילות הם רוצים, להציץ הם רוצים שיגידו להם מה באמת קרה לך בחיים ולא מה שאחר כך כתבת על זה בספרים שלך.

ולכן אני מציע שבמפגש הנוכחי ובמפגשים הבאים שיבואו במקום להפנות את המבט כדי לנתח את אישיותו של היוצר מן הראוי שנפנה את המבט פנימה אלינו ולמה שמתרחש בתוכנו כאשר אנחנו נפגשים עם השירים שלו.  

ועל כך אומר עוז "ולכן מה שמעניין אינו ההשוואה בין הדמות בסיפור לבין שערוריות שונות מחיי הסופר אלא בין הדמות שבסיפור לבין האני שלך החשאי המסוכן והאומלל והמטורף והפלילי, זה היצור המבעית שאתה כולא אותו תמיד עמוק עמוק בתוך הצינוק הכי חשוך שלך, כדי ששום אדם לעולם לא ינחש חלילה את עצם קיומו, לא הוריך ולא אהוביך, פן ינוסו מפניך בפלצות כמו שנמלטים מפני מפלצת. הנה שאתה קורא את סיפורו של רסקולניקוב ובתנאי שאינך הקורא הרכלן אלא הקורא הטוב ...תוכל להביא את רסקולניקוב זה פנימה, אל תוך המרתפים שלך...ושם תוכל להפגיש אותו עם המפלצות הכי מבישות והכי מחפירות שלך , כך יוכל רסקולניקוב להמתיק קצת את החרפה ואת בדידות הצינוק שכל אחד מאתנו נאלץ לגזור על האסיר הפנימי שלו למשך כל ימי חייו. כך שיוכלו הספרים לנחם אותך קצת על אסון סודותיך המחפירים.

ערן צור מזמין אותנו בדיוק למרחב הזה, האנושי, הפגיע והאפל. לעיתים נדמה שהוא רוצה לעזור לעצמו ולנו לבנות את המרחב הפנימי, את אותה התבוננות פנימה, במרחב בין השיר לביננו. שיריו ביוגרפים אבל הם אינם שירי וידוי. הם נמצאים במרחב בין אמת לבדיה באופן שמשאיר לשומע מרחב לתנועה ויצירה שלו עצמו. אחד המקומות היפים בהם יש את אותו משחק בין אמת ובדיה אפשר למצוא בשיר "בלילות ירח מלא" הוא שר על גבר ששוכב ער ומתבונן על בת הזוג שלו בלילה, בחושך "הנה הפנים שלך, הנה העיניים, הנה החיוך האצילי, הנה הפחדים והנתק" "הנה שמחה כי אנחנו ביחד" "יש לנו אהבה היית מאמינה אחרי כל המדבר הזה איזו נחמה" אנחנו מיד יכולים למצוא את עצמנו כמו גם להרגיש שערן צור שר את הזוגיות שלו, הפרטית ואינטימית כאילו נתן לנו להציץ לחדר השינה שלו. אבל אז מופיעות השורות הבאות 

"בלילות של ירח מלא, דמיון הופך למציאות, כמעט שאפשר לגעת , דרך זיכרון- בדמות, אני יודע את לא שלי אבל בחושך את איתי". ומיד הוא מחזיר אותנו למתח בין מציאות לפנטזיה. ואפשר להקשיב לשורות הללו כאמירה רחבה יותר על יצירה אומנותית והשימוש בזכרון כדי לטוות פנטזיה על מערכת יחסים. במושגיו של ביון אפשר לומר שערן צור מותיר מרחב בלתי רווי שאותו אנחנו יכולים למלא במחשבות ופרשנויות שלנו ולמעשה לאפשר לנו השומעים להמשיך את התהליך היצירתי בתוכנו.

אותה בניה של מרחב לא רווי, פתוח אפשר למצוא החל מתחילת דרכו כיוצר. במרבית השירים ובמיוחד בתחילת דרכו הוא בעמדת המספר לעיתים מתבונן מהצד, ממרחק. גם בהקשבה לדרך בה הוא שר ניכר הקול היחודי והשונה כל כך שלו. הדימוי שמתעורר בי הוא של כלי נגניה עם ריבוי צלילים עיליים. 

במוסיקה צלילים עיליים הם הצלילים הגבוהים התנודות הקוליות שמצטרפות לצליל שמפיק כלי הנגינה. כך לחליל יש צליל נקי וצלול כיוון שהצליל העילי שמפיק הכלי נמצא בהרמוניה עם הצליל הבסיס שאנחנו שומעים וזאת לעומת חצוצרה שלצליל שלה מתלווים שפע של צלילים עיליים שלא תמיד נמצאים בהרמוניה על הצליל הבסיס. בעיני הקול של ערן צור נושא בתוכו קונקרטית ומטאפורית ריבוי של צלילים עיליים ומנוגדים. אפשר לשמוע בו פגיעות לצד תוקפנות ואכזריות, קול של בוגר ומעליו צליל עילי של ילד. קול תמים ומולו איכות של גניחה פרוורטית. ומעבר לכל איזו איכות תאטרלית שאוספת את כל העושר הזה לקול עם חתימה יחודית שהיא קרובה וחשופה אבל גם שומרת איזה מרחק מקהל השומעים.

המתח הזה בין הרך לקשה, האינטימי והמנוכר נשמר גם המוסיקה, במקצב התופים החד הדוחף קדימה ובהרמוניות שלעולם אינם נסחפות לכיוון המתוק או הצפוי. המרחב הלא רווי, השילוב בין תוכן חשוף ואינטימי יחד עם איזו זרות מופיע גם בתכנים של השירים ובנוף שמתלווה אליהן. הנוף הוא כמעט תמיד נוף עירוני, לעיתים מנוכר וזר ולעולם לא מרגיש מוכר ובטוח. אני רוצה להתחיל עם שיר שנוגע ישירות בתכנים הללו. תכלית בתחתית, המוסיקה חלומית, בניגוד לשירים אחרים בהם הרוק נמצא בחזית כאן השיר מתחיל בסוג של ג'אז רך, האוירה חולמנית יש תחושה שגם העיבוד המוזיקלי יוצרת מסגרת שפחות משקפת בית ליוצר עצמו.

שיר 1:תכלית בתחתית 0-1:30

בית כותב פרוסט "הוא מקום שכשאתה צריך להגיע אליו, הם חייבים להכניס אותך פנימה" ערן צור בתחילת דרכו מעביר תחושה עזה של גלות, של העדר בית ומכאן גם כוח היצירה שלו. דימוי הבית מחזיק את תחושת המוכרות, הבטחון והיציבות שאנו כה זקוקים לה.. מול דימוי הבית במסע של הגיבור יש את הצורך לצאת, לעזוב את המוכר כדי למצוא את עצמנו. המתח המובנה והקונפליקטואלי הינו בין הבית כמקום בטוח אך גם ככלא לעומת החוץ שמאפשר צמיחה והרפתקה אך גם זרות בדידות וחוסר שייכות. יש תחושה שהוא נע ברחובות, משוטט ללא תכלית אבל השיטוט, ובדומה לאסוציאציות חופשיות מאפשר להפגש עם החדש, האחר והמפתיע, קודם כל הקריות ולאחר מכן תל אביב או אמסטרדם וניו יורק. אין זה מקרי ששוטטות נחשבת לפעולה לא חוקית לעיתים , בהגדרתה שוטטות היא הליכה באפס מעשה וללא תכלית. בישראל, כ השוטטות יכולה להיות עבירה שלפי חוק העונשין, המטיל חצי שנה מאסר על מי שנמצא משוטט בנסיבות מחשידות. מי שמשוטט לא ברור מה הכוונות שלו, הוא לא צפוי, הוא נמצא מתחת לרדאר והחיים הבורגניים לא אוהבים שוטטות כזאת. השוטטות ברחובות דורשת נכונות להתנתק מהמוכר ללכת לאיבוד להיות מופתע או מבוהל. בעיני היא גם משמשת מטאפורה יפה לתהליך הנפשי שמתרחש בטיפול כאשר אנחנו משתמשים בסוציאציות חופשיות בשני המקרים יש תהליך שמערער על סדר החיים הצפוי בו המשמעות ברורה וצפויה. האדם שמשוטט עם האסוציאציות שלו מבלי לעצור או לחסום אותן יכול להגיע למקומות לא צפויים ולהפגש עם מחשבות אפלות, חתרניות ומאיימות. אך בו זמנית לזכות בגילוי מחדש ואולי אף בגאולה. לא פעם אנחנו יכולים לדעת שהטיפול מתקרב לסיומו המוצלח כאשר המטופל יכול לשוטט באופן חופשי בין האסוציאציות שלו עם נכונות ללכת לאיבוד והרשות להפגש עם מה שמאיים.

השיר הראשון של ערן צור שר בקדמת הבמה נוגע בדיוק בשוטטות המסוכנת הזאת . השיר נקרא "בחצרות בחושך" בו מתואר גבר שפוסע ברחובות החשוכים, הוא אנס והשיר נכתב מנקודת המבט של האנס, השיר נאסר לשידור (בדקתי ואם אני לא טועה הוא האומן היחיד לאורך ההסטוריה שזכה לכבוד ששני שירים שלו נאסרו לשידור) אבל גם כאן ניכרת ההתייחסות של הקורא או השומע הרע שהקשיב באופן קונקרטי לשיר ואסר אותו לשידור. ובכך בעצם שיקף את האופן שבו השוטטות בשיריו של ערן צור יכולה לעורר סקרנות מצד אחד אבל בהלה מהצד השני ורצון להתגונן בעזרת הרחקה.

השיר הוא למעשה הקראה תאטרלית אלימה של הטקסט, הבס קצבי כמעט ללא שינוי הפסנתר מייצר אקורדים צורמים וברקע יש קולות רחוקים של עיר, כמו קולות רחוקים של אנושיות שרק מגבירים את תחושת האימה והניכור.

שיר 2: בחצרות בחושך 1:20-2:40

השיר מזמין אותנו להפגש עם האנס אבל אין זה שיר אמפטי לאנס המסתובב בלילה אלא הזמנה להרחיב את המגע עם האנס שבתוכנו, והמיניות ככוח גולמי, אלים, פוצע וממית. בעברית המילה לחפוץ במישהו בא מלשון חפץ, לעיתים התשוקה בשיא עוצמתה קרובה יותר למה שויניקוט יקרא לו יחס אוביקט כלומר התיחסות לאחר כחלק מפנטזיה פנימית ולא שימוש באוביקט שבו יש הכרה בנפרדות של האוביקט. 

ערן צור מרבה להשתמש בדימויים מתיחס לא פעם למיניות כחייה פראית ואף נתן את הכותרת לספרו "החייה שבבטן". הדימוי של המיניות כחייתית מאוד מפתה, ובמובנים רבים הוא מחובר לתחושה הסוביקטיבית שלנו כאשר אנחנו נתקלים בתשוקה עזה שלעתים נחוות כחזקה מאיתנו או ככוח שפועל עלינו, דוחף אותנו ולעיתים מכריח או אף "אונס" חלקים אחרים שלנו לשתף פעולה. אבל כפי שמיטשל מנסח זאת "אנחנו לא נולדים כיצורים מיניים שנתקלים באילוצים חברתיים. אנחנו נולדים כיצורים גופניים\חברתיים והמיניות שלנו היא תרבותית באופן עמוק ויסודי בה במידה שהיא פיסית. לטעמי כוחה של המיניות להתעלות מעל המוכר עשוי להיות מובן כנובע בדיוק מהפוטנציאל שלה לחתור תחת מבנים נפשיים יומיומיים. לערער את החוויה השגרתית של העצמי. ולכן לא פעם היא מערבת גם ויתור על שליטה עצמית, כניעה לעצמי או לאחר, ובעיקר הכניעה של העצמי לעצמיים פוטנציאלים אחרים המופיעים בפנטזיה. 

אזור נוסף שערן צור חוקר כאומן עוסק בסטיה המינית. וכאן חשוב לי להבהיר שכאשר אני משתמש במילה סטיה אין הכוונה בהכרח לפתולוגיה. אבי סאקטופלו, תאורטיקנית התיחסותית מציעה לנו לאמץ את ההצעה של פרויד (1905) שטען כי הדחף המיני הוא מטבעו פולימורפי וסוטה, כאשר השימוש במונח 'סוטה' משמעו כל פעילות מינית שאינה נחוצה/תורמת לרבייה. ללא קשר לגורם או לנגזרות שלה, סטייה הייתה בשבילו הבסיס ל"מיניות אינפנטילית " ללא העמדה ההופכת את הסטיה לפתולוגית בהכרח ועל כך עוד אתייחס בהמשך.

במספר שירים פחות מוכרים כדוגמת "לשטוף לה את הרגלים ולשתות את המים" או "ואז הופיעה בטי" צור נוגע בעולם הסאדו-מזוכיסטי. הנכונות שלו כזמר ויוצר לגעת בתכנים אלו שאיש מהיוצרים הישראלים לא עסק בהם לא לפני ולא אחרי מעוררת הערכה וכבוד. אני רוצה להשמיע חלק מהשיר "ואז הופיעה בטי" . בשיר אפשר לשמוע את היכולת של ערן צור להיות בתוך החוויה אבל בו זמנית להתבונן בה מבחוץ. גם מבחינה צורנית זה יותר סיפור מאשר שיר המוגש כמעט כמו שיר ילדים עם פסנתר שנשמע כמו לקוח מתוכנית שעת סיפור. המתח מובנה בין המנגינה לתוכן המורכב והקשה בולט מיד אבל מחזיק גם את העמדה שלו כיוצר. הוא בתוך החוויה אבל גם מתבונן בה מהצד משועשע וסקרן.

וכעט לשיר עצמו. בשיר המספר יוצא לרחוב לקנות סכין גילוח לגלח את הרגליים כפי שדורשת הכלבה. הכלבה היא ספק דמות ממשית ספק דמות פנימית, ספק אישה ספק חייה אימתנית. וברחוב הוא רואה את בטי, נערה יפה עם פרצוף חייכני, ערמומי. והוא מוסיף

פגשנו בתחנת האוטובוס מספר פעמים בעבר

עדיין לא החלפנו מלה, אבל משהו בי משוכנע

שהיא תעזור לי להרוג את הכלבה,

ואז נוכל לחיות יחד כמו איש ואישה. 

הוא מנסה ליצור איתה קשר אבל נבהל, נדחף בחזרה למרחב של הכלבה ואז יש דפיקה בדלת. 

שיר 3: ואז הופיע בטי

4:00-2:28

אנחנו נפגשים כאן עם הגילגולים מלאי הבושה של המיניות ובו זמנית בנסיון להחלץ מהבדידות והבושה. להחלץ מהשיעבוד הדיחפי ליחסים סאדו מזוכיסטים ולפנות לחיים כמו גבר ואישה. כיוון שהפרקטיקה של הסטיה יוצרת רעש ותדהמה, יש לה איזו איכות קרנבלית שמסתירה את הבדידות הנוראית, הבושה והניכור הרגשי שעומדת מאחוריה. 

נושא הסטיה המינית רחב ובוודאי שלא נוכל להעמיק בו כרגע אבל חשוב לי לעשות אבחנה בין פרקטיקות מיניות הנובעות מטראומה ביחסי האוביקט הראשוניים לבין פרקטיקות מיניות שמשקפת משחק המיני לעיתים מזוכיסטי הנובע מהתמסרות שמטרתה להרחיב את חווית העצמי. להגיע למקום של הצפה רגשית שלא מכוונת בהכרח לפורקן אלא מתוך השאיפה להתמסר להגיע לקצה ולהרחיב את גבולות האני. ובהמשך לרעיונות אלו אני רוצה לצרף את לפלנש שאומר כי המקום בו האדם פונה לביטוי של פראיות או אספקטים אגרסיבים וחייתיים או הנאה מהם שוייכה לא פעם לשיחוזר של יחסי אוביקט טראומטים אבל יש אפשרות שלעיתים הם פשוט ביטוי אוטנטי של העצמי.

בעיני ערן צור חוקר את המרחב בין הטראומטי למשחקי . כאשר המספר פוגש את בטי בדירה שלו מתקיים רגע של חום ומגע ולכן הוא מבקש מבטי להרוג את הכלבה, הבקשה נאמרת בטון ילדי בתחנון של מי שכלוא ע"י החיה. הוא מצליח לתאר באופן נגוע את חווית הניכור והבדידות. חוויה הנעוצה בהצבת אובייקט לא אישי, בין התשוקה לבין השותפה שלו לאקט המיני או לקשר. תהיה אשר תהיה הפנטזיה שמעצבת את הפרקטיקה הסאדו-מזוכיסטית, כאשר זאת משקפת מבנה של טראומה היא יוצרת חוויה של זרות שאינה מאפשרת לקשר קרוב ואינטימי להתקיים באופן כללי ובוודאי לא להתקיים ביחסי המין. גנט מזכיר לנו שבאופן פרדוקסלי מאחורי הפרקטיקה המזוכיסטית הכפייתית שיוצרת בושה וניכור עומדת דווקא ההשתוקקות שיגיעו אליי ושיכירו אותי בסביבה מקבלת ובטוחה. ומעבר לכך עומדת המשאלה להתמסר לאחר. 

בעיני עצם היצירה של ערן צור סביב נושאים אלו מבטאת עמדה של חיות ותנועה. העמידה על הבמה, האומץ לגעת בתכנים הללו מבטאת איזו הזמנה של האומן לכולנו לגעת באסור ובמבייש.

אין זה מקרי שמטופלים יכולים לספר בחופשיות יחסית על חלומות המיניים שהופיעו במהלך השינה אך חשים אי נוחות גדולה לספר על הפנטזיות המיניות שלהם. אני חושב על כך שבניגוד לחלום הלילי על ה פנטזיה המינית אנחנו מרגישים בעלות, ויותר מכך אנחנו מרגישים את הדחף, את התשוקה העזה שדוחפת אותנו למימוש הפנטזיה. הבושה העזה שלנו מולה קשורה לא פעם לכך שהפנטזיה המינית, תהיה זאת פנטזיה סאדו מזוכיסטית, הומוסקסואלית, פנטזיה של פטיש או כל פנטזיה אחרת, יכולה לגעת בשורש הנשמה שלנו, באיזו אמת על יחסי האוביקט שלנו ועל מה שמניע אותנו מה שפוצע אותנו ולכן לא פעם היא נשארת לא מובנת ועם חוויה של זרות ואחרות. 

אותה אחרות עשויה להיות מוגדרת מחדש לא כמה שבאמת זר לעצמי, אלא כמה שדוכא, נכרת ונדחה בעצמי. מה שיש להשיב פנימה ולתת לו פשר כך שיוכל להפוך לחלק מהבית הפנימי.

זוגיות

האלימות והאלימות העצמית, והתכנים המיניים האפלים המופיעים בתחילת דרכו מתעדנים עם הזמן. הם כמעט תמיד נמצאים ברקע של הקשר הזוגי, ביחסים בין גבר לאישה ובין הגבר לפנטזיה המינית שלו. אבל לצידם מופיעים תכנים אחרים. כך לדוגמא בשיר "נימפה" מופיעה דמות נשית מיטיבה והאפשרות שהמפגש בין גבר לאישה יכול להיות כזה ששני הצדדים מביאים איכות פורה

אהבתי אישה

ברחם שלה פורחים לה פרחים נפלאים

פרחים אדומים, פרחים לבנים

פרחים מכל הצבעים

נתתי לה מים חיים

בגנה יפרחו הפרחים

אם נחזור לדימוי של צלילים עליים גם כאשר הוא עוסק באהבה ובפירות האהבה אפשר לשמוע בצלילים העיליים את הצד הקשה והאפל של הזוגיות. בתקליט "חתך זהב". ערן צור שואל מה מניע אותו, מה מניע את הגלגל ונראה שחל שינוי בעולמו.  

האלימות קיימת אבל הפעם היא קורת לאנשים אחרים. וגם סגנון המוסיקלי של שונה. גם שיר זה מתחיל עם פתיחה של באס ולרגע נדמה לנו שחזרנו לבחצרות בחושך אך בניגוד הבס קופצני עם גוון של פאנקי, השיר קצבי, עם מידה של שימחה וקלילות אליהם מצטרפים בהמשך כלי נשיפה.

שיר 4: גלגל 0-2:33

ניסים קלדרון אומר על השיר כי "מה שהיה בעבר התפרצות של כוחות פנימיים בלתי נשלטים, אלימות שהיתה בעבר אישית במידה שרק צור ואף אחד מחברי להקתו לא שר אותה היא כעת אירוע שקורה לאחרים. צור נעצר במעקב וחוזר לשגרת חייו המסודרת, ויותר מזה האב שקורא לבנו את סיפור הילדים מיץ פטל מופיע לפתע בתוך האיש שזה עתה עקב עיקוב על סף הפרוורסיה. יש כאן מזיגה על האלימות כמו בחצרות בחושך ובתוכה מתיקות של סיפור לילה לילד.

השילוב הזה של הביתי והמוכר יחד עם הזר והמאיים יוצרים שילוב יחודי ליצירה של צור. המבט המופכח שלו על אהבה וזוגיות אינו ציני או לא אוהב ההיפך הוא הנכון אלא שהוא מתאמץ לאפשר לעצמו ולנו לראות את האהבה הזוגית על מורכבותה ובמלואה.

בעיני היופי של השירים של ערן צור הוא ביכולת שלו להביא את הידיעה העצמית לחזית הבמה ואת היצרי והאפל אל תוך מרחב הזוגיות. הוא מכניס מידה של פסימיות קונסטרוקטיבית. שנוגעת הן בצד המרגש והמפרה אך גם בצד האפל של המפגש בין גבר לאישה.

יש מי שמתקשים להפגש עם התכנים של ערן צור בדיוק כיוון שהם מאלצים אותם לגעת בצדדים המודחקים. הוא מכריח אותנו לראות את מי שאנחנו באמת. זאת אמת לא פשוטה אבל לעקרון המציאות או אהבת האמת כפי שאוגדן מכנה את עקרון המציאות יש חשיבות רבה. כיוון שמה ששוחק את חיי הזוגיות שלנו אינו ההיכרות העמוקה שלנו זה עם זו אלא דווקא הנסיון ליצור אשליה של שיגרה צפויה ובנאלית. הרכושנות והבעלות המצויות לא פעם במערכות יחסים ארוכות טווח הן בחלקן אחיזות עיניים המבוססות על פנטזיות של קביעות. דווקא האינטימיות והקירבה עם בן הזוג היא המאיימת באמת, המפגש עם הזרות בקשר ולאו דווקא המפגש עם השיעמום. סטיבן מיטשל מציין שאנחנו יכולים לממש את הפנטזיות המיניות האסורות והמבישות שלנו עם זרים לא מפני שאבדנו עניין בבן הזוג אלא דווקא כיוון שמימוש פנטזיות המיניות עם בן הזוג יחשוף אותנו ויהפוך אותנו לפגיעים יותר. וגם כאן אנחנו פוגשים את האומץ של ערן צור כאומן לחתור תחת התמונה השגרתית של חיי הזוגיות. בשיר למראשות המיטה הוא מבטא את אותו מבט של זרות שנדרש כדי ליצור את האינטימיות הזוגית

חנות מתחת בית המלון

אישה עם תסרוקת דומה לשלך

שיער מופרד עם שביל קצת בצד

דופק לי הלב - אולי זאת את

לא רוצה לכתוב שיר מדבש

לא מרגיש טוב עם זה

אף פעם לא הכרתי אותך

כמו ברגע הזה

שבו אני רואה

את מה שהיה ומה שעכשיו

הוא מסרב לכתוב שיר מדבש אלא דווקא מצליח להראות כיצד הזרות במובנה העמוק מאפשרת לו לראות את אשתו באופן אחר אוהב ועמוק יותר.

סיכום:

בתחילת דברי ציטטי את עמוס עוז המציע שדרך קריאת הספרות נוכל להמתיק קצת את החרפה ואת בדידות הצינוק שכל אחד מאתנו נאלץ לגזור על האסיר הפנימי שלו למשך כל ימי חייו. "כך שיוכלו הספרים לנחם אותך קצת על אסון סודותיך המחפירים." אולי בגלל אישיותו ואולי בגלל הדור אליו השתייך עוז הוא משאיר את הקורא ואת עצמו בבדידות ועם נחמת הקריאה. אני רוצה להציע שהמפגש עם העולם העשיר, היצרי ומורכב שמפגיש אותנו ערן צור איתו אינם נחמה לאסיר אלא מפתח לשיחרור. היכולת לקחת בעלות על החלקים המבישים, האפלים אותם חלקים שהם not me. הם בעלי ערך רב הן באומנות והן בתהליך הטיפולי. הצמיחה הן של המטופל והן של האומן נובעת מהיכולת לגעת וליצור מתוך החלקים המבישים, הקשים והפוצעים. אין כאן פתרון קסם מאני אלא היכולת להיות במגע ולקחת בעלות על השיגעון הסטיה והאנושיות היחודית שלנו. לסיום רציתי לתת לשיר שכתב ערן צור לסכם את ההרצאתי באופן שאמנים יטיבו תמיד לתאר טוב מאיתנו.

פרח שחור 1:46- עד הסוף