״מי זאת ציפור ומי זאת אני״

מאת: שירה פירר

ערב טוב.  

במהלך התואר השני נחשפנו, אני וחברי לתואר, לפרקטיקה לפיה הרצאות פסיכואנליטיות מוקראות בשלמותן מהדף, ללא יצירת קשר עין עם המאזינים. בהרצאה הראשונה חשבנו שמדובר בחרדה, בחמישית הבנו שזה הסטנדרט. תו תקן לאיכות. ובכן- כעת אני יודעת שאכן מדובר בחרדה. 

התיאוריה ההתייחסותית נוהגת לדבר במונחים של חלקי עצמי על האופנים השונים בהם אנו תופסים ומציגים את עצמנו, ואני שואלת את עצמי עם אילו חלקי עצמי אני מגיעה לכאן הערב. בפלייר הפרסום הלכתי על- שירה פירר, פסיכולוגית קלינית, כותבת. בלב אני שירה פירר, מעריצה, זוכת פרס ה"יוקלילי בסוף הערב" לפחות שלוש פעמים (בהופעות של דניאלה השיר האחרון הוא שיר שמבוצע עם יוקללי בתוך הקהל. בסיום השיר היוקללי ניתן (לשמירה) למעריץ הכי צמוד ודניאלה הולכת לבק סטייג'. אז אני. יוקללי. (תמיד החזרתי אותו). 

וחשבתי שאם אני אדבר על היותי גרופי- זה יהיה מביך. ולא קשור. אבל אם אני אכתוב על זה הרצאה! זה כבר לגיטימי!

בדניאלה נתקלתי לראשונה בחיפה, במועדון הסינקופה, שכבר לא קיים. הבמה היתה צבר שולחנות, אין מאחורי הקלעים, כדי לעלות לבמה עוברים דרך הקהל. אני הייתי במהלך התואר השני, עם לב פתוח שמחפש מילים. בכיתי כל ההופעה, בסופה רכשתי את הדיסק. מאז אנחנו ביחד. 

השיר שהכי תפס אותי, ושמאז שמעתי עשרות אם לא מאות פעמים, נקרא ציפור ביד ומתאר, כמו הרבה משירי האלבום ההוא, סצנה מאוד ויזואלית של יד אוחזת בציפור. השיר נכנס בעומק הדינמיקה והתלות של מערכת היחסים, ממש שיר הלל לסימביוזה, לא פלא שנשבתי, כשהפזמון שואל "מי זאת ציפור ומי זאת אני". כשחזרנו הביתה מההופעה גיליתי שבן זוגי נתפס לשיר אחר לגמרי. הדימוי בו הוא של דב לבן, שרץ לבד על מרחבים לבנים, מסביב אין נפש חיה. "אם יעצר או יפול יקרוס הקרחון מתחתיו. הלאה הלאה הלאה". הוא פחות בקטע של סימביוזה. 

מוזיקה חורטת בלב תקופה והאלבום הזה נהיה, כמו שכינו אותו חברותיי לתואר- החפץ האוטיסטי שלי. כל מי שנסע איתי בשנתיים האלה נאלץ לשמוע, הפסיכולוגית שלי נאלצה לשמוע, הילדים שיננו בעל פה. השנתיים שביליתי בחיפה צבועות בצבעי האלבום ההוא, הראשון. 

ואני רוצה לסמן את הנקודות האלו. את הציפור ביד. את הדב הלבן הגדול. שני שירים שהם שתי תנועות מאוד שונות בנפש. מצד אחד העיסוק בננומטרים של האינטימיות בתוך קשר, בשאלה מי אוחז במי, במשאלה המופלאה "תחבקי אותי מתוך הפנים של כף ידי". ושיר אחר כך, בדידות בתוך מרחב אינסופי, חופש משאלות של קרבה, צורך, תלות. "יש לו חלום שחוזר, רץ וממשיך ודוהר".

הייתי רוצה היום גם לנסות ולקחת צעד אחורה מהעיסוק ביצירה עצמה, בתמות, ולנסות להתבונן עלי, עלינו, בתור המאזינים של היצירה הזו. כמטפלים אנחנו בעסקי הקשר-האנושי, והייתי רוצה לנסות לשאול היום שאלות ביחס לקשר אמן-קהל. מה אופי הקשר הזה, האם הוא בכלל קשר, מה ניתן להגיד אודותיו.  

התחלתי מהאלבום הראשון ואני רוצה רגע לעצור ולהתבונן עליו, כיחידה שלמה. העליתי את שאלת הקשר בין אמן וקהל, ואני מנסה לחשוב בהקשר הזה על כתיבת אלבום ראשון, (כשהקהל הוא בגדר פוטנציאל, או תקווה) כמו על צעקה שנשלחת לחלל. יש בה גם פניה לאדם מבחוץ שישמע. שיבין. עצם הכתיבה הרי כבר מניחה מאזין. וגם כשאלה שמחכה להיענות- האם יש שם מישהו, מחוץ לעצמי? שיוכל לקבל את הדבר הזה שיש לי לתת?

האלבום הזה, הראשון, שנקרא בפשטות "דניאלה ספקטור", מלא בדימויים ויזואליים, טבעיים, תמונות נוף- ירח זוהר מעל ים לילי, זוהר רדיואקטיבי, אור של כוכב שדעך, ארובות ואטובוסים, ציפור ודב. כמעט ואין בו פניה ישירה בגוף שני, למעט בשיר לישון בלעדי שבו הפניה לאחר מנסה ללכוד את הרגע בו ישמט הקשר, שנשמע כה שביר וחמקמק- "אם תלך לישון בלעדיי אז תשכח אותי כשתתעורר, ולא תכיר את פני, לא את הקול שלי". אני מנסה לחשוב על רצף התמונות הללו, הטבעיות. על מה בהן תפס ככ, איפשר את המפגש עם הקהל שאכן התרחש עם צאת האלבום. 

לייקוף וג'ונסון, חוקרי שפה, מסבים את תשומת ליבנו לכיווניות של הדימויים שלנו. זה מרים לי, אתה מוריד, מרגיש בגובה דשא, אני מכוון גבוה. הכיוונית הזו מעידה, לדבריהם, על היות החוויה שלנו מבוססת גוף. ההבנה הרגשית שלנו את העולם נחווית מתוך הגוף הפיזי שלנו שקיים בתוך מרחב ארצי, שבו יש למעלה ולמטה. השפה הרגשית שלנו מעידה על היותנו גוף במרחב, ועל כך שכל רגש נחווה בתוך גוף, ומתוך הפרספקטיבה של הגוף הזה. הפניה שלנו, בדימויים, במטאפורות, אל עולם הטבע, היא למעשה פניה לחוויה רגשית שנוכל לחלוק. כיצד נוכל, בעזרת שפה, שהיא כלי משותף, להסביר את הכאב האישי, הסמוי, הפרטיקולרי? הפניה שלנו לעולם הגופני, החיצוני, היא למעשה דרך לייצר חוויה רגשית משותפת. לדבר על משהו שכולנו יודעים איך הוא מרגיש, בגוף. זכור לי מטופל שניסה להסביר לי עד כמה הוא עצוב. הוא אמר: אני מרגיש בסערה. בלב ים. הכל סביבי סוער, אני טובע. וכל פעם מתקרב אלי איזהשהו קרש צף, משהו להיאחז בו, וכשהוא מתקרב אני מגלה שזה קש. ודרך הדימוי הפיזי הזה הבנתי אותו לרגע הרבה יותר. חלקנו עצב. כי אני לא יכולה לחוש את העצב שלו, גם אם הוא יגיד עשרות פעמים שהוא מאוד מאוד מאוד עצוב ומיואש. אבל אני יכולה לדמיין ים. לטבוע. לחפש אוויר. לקבל קש.  

אני חושבת שבאלבום הזה, הראשון, העולם הפיזי, החיצוני, שימש כמתווך לכל קשת הרגשות המרהיבה שעברה, מדניאלה לקהל. הטבע הוא החוליה המקשרת בין הכתיבה בחדר סגור להד הרגשי שהתחולל בעולם. אני יכולה להרגיש ציפור, את העדינות והחשש. את האחריות של היד שאוחזת, את הרצון לחופש וההיצמדות של מי שאחוז. אני יכולה לראות בעיני רוחי את הדב הלבן הגדול, להבין את הצורך להמשיך לנוע על קרח דק. הלאה.  

הגישה ההתייחסותית קידמה את החשיבה בדבר היות שני סובייקטים בחדר הטיפול. לדידה כל צד נוכח באנושיותו, כל צד זקוק להכרה כסובייקט, ויותר מכך- על מנת להתקיים כסובייקט כל צד זקוק לא רק לזכות בהכרה אלא גם להעניק את אותה ההכרה לאחר. בפעולת הראיה שלי את האחר אני מאשרר את קיומי שלי. חשיבה שהיא אולי יותר טריוויאלית בתוך מערכת יחסים בעולם נהיית סבוכה יותר כשאנחנו עסוקים בדיאדה טיפולית, בקשר שאינו שיוויוני. צד אחד מספר את סודותיו הכמוסים ביותר, השני מאזין. צד אחד מזומן להביא את כל קשת רגשותיו, השני- להכיל. לשקף. לתמלל. ועדיין, גם בקשרים שאינם סימטריים קיימת סוביקטיביות והדדיות. 

עוד דוגמא בולטת לקשר כזה, אסימטרי ועדיין הדדי ומלא בסובייקטיביות של כל הצדדים היא מערכת היחסים של יוצר וקהל. היא אינה סימטרית בשום צורה. ההד העצום שנוצר בחיי שלי מהיצירה של דניאלה לא הגיע אליה כלל, אני הבחורה המוזרה שמחכה ליוקלילי. יש רבים כמוני. ובכז, מהו הדבר שמוחלף בינינו? היצירה עצמה. הטקסט, הלחן. העיבוד. 

הייתי רוצה היום לשתף במחשבות על המפגש הזה, בין אמן וקהל, תוך כדי חשיבה על ההתמרה הרגשית שמתרחשת בו, ועד כמה הוא מזכיר, אם בכלל, דיאדה טיפולית. בניגוד לדיאדה טיפולית (או בהתאמה לאנליזה הדדית נוסח פרנצי, אם תרצו), הכיוונית בקשר אמן קהל משתנה תדיר, מחד זו אני שמקבלת חומרי גלם של האמן, ונותנת להם תוקף בעצם ההאזנה שלי. מצד שני, החיבור בינינו מתבסס על ההרגשה שהוא מדבר חוויה שעד לאותו הרגע חשתי שהיא רק שלי, או במילותיה של וולך: 

ציפור מה את מזמרת

מישהו אחר

מזמר מגרונך

מישהו אחר

חיבר את שירך

שר בבית

דרך גרונך.

וכבר לא ככ בטוח מי שר את שירו של מי, מי זאת ציפור- ומי זאת אני. 

אני רוצה להציע שלשה כיווני חשיבה על מערכות היחסים האלו, אמן קהל והקשר הטיפולי, ועל קווי דימיון אפשריים בינהם. אני יוצאת לכיוונים האלה מתוך השיר- הנכתב, המולחן, המושר.

שיר כחלום 

אולי המחשבה על שיר כחלום מדגישה את הכיווניות המתהפכת בקשר אומן-קהל, בשונה מהקשר הטיפולי. פרויד בחיבורו "המשורר וההזיה" מדמה את החוויה האומנותית לפעולת חלימה (מישהו פעם סיכם לי את המאמר הזה במשפט: בסוף כל משפט של פסיכואנליטיקאי יושב משורר עם נרגילה). החלום הפרוידיאני מביא אל המרחב הטיפולי תוכן מעובה, רב משמעי, שמתייחס למשאלה לא מודעת. המטופל מביא את החלום לתוך מרחב חשיבה וחלימה משותף, על מנת שיושב לו כשהוא מעובד יותר, חושף תכנים לא מודעים. בעוד בדיאדה הטיפולית יש התגייסות משותפת על מנת לדלות משמעות אישית עבור המטופל האמן מביא את השירחלום שלו כתוכן גולמי, שבמיטבו הופך להיות השירחלום הפרטי של כל מאזין. מרחב השירחלום פתוח עבור האמן והקהל כאחד, לדלות ממנו פשר נפשי אישי, בכל מפגש מחדש. הפרשנות לא מתכנסת למאורע אחד, אדם אחד, ואף נחלמת בכל ביצוע מחדש- לכל אחד הדב שלו, והירושימה שלו, וכוכב מת שממשיך להאיר משלו. אני מדמיינת אולם מלא באנשים שחולמים את אותו השיר, ובו זמנית- נטועים בחוויה הפרטית שלהם. בחוץ אנחנו ביחד, אבל בפנים אני לבד. אולי גדול החולמים האינטרסובייקטיבים הוא הפסיכואנליטיקאי תומס אוגדן, שמדבר על פעולת החלימה כדרך הטבעית של הנפש לעבד תכנים לא מודעים. לטיפול אנחנו מגיעים כאשר אנחנו לא מצליחים יותר לחלום את נפשנו, כאשר הבעתה מעירה אותנו מהחלום, ואנחנו מגורשים מהמרחב שנועד לשהיה במגע עם הלא מודע. שיר (גם בהאזנה אבל אולי עוד יותר בהופעה, ועל כך בסעיף הבא) מאפשר לעיתים מרחב כזה, לחלימה. מגע עם תוכן לא מועבד, שגם ללא פירוש מנוסח מאפשר חלימה נותנת לנפש פשר, ומנוחה. 

שיר כהיפעלות גופנפשית

פסיכולוגים מואשמים פעמים רבות (ובצדק רב) בנטישה של המימד הגופני בחשיבה הנפשית. אני רוצה להצביע על מימד אחד של הגופני- המימד הקולי. במובן הכי בסיסי, פסיכותרפיה (ובוודאי פסיכואנליזה) היא פרקטיקה אודיטורית. דנה אמיר, משוררת ואנליטיקאית שהמימד החושי נוכח מאוד בשיריה כותבת "מפני שאינני רואה את פניך אני רותמת אותם לחוטי הקול שלי, כילד הקושר לחוט מבטו ענן", ובהמשך אותו השיר "לכן אני עונה כמו הד מדפנות של באר, כשאת קוראת בשמי". מה שמוחלף, במישור הכי בסיסי ופיזי, בחדר הטיפול, הוא קול. כמטפלים אנו ודאי מכירים את האופן הלא רצוני שבו הקול שלנו מתאים את עצמו לסצנה הטיפולית. כיצד הוא מונמך ברגעי קושי, מוגבר כשאנחנו רוצים להיות בסיס יציב עבור נפש סוערת. כיצד הוא מצטרף בזרימה שקטה למטופל שנמצא כרגע במקום אחר, בחלום שלא היינו רוצים להעירו ממנו בפתאומיות. (גם קול הקראת שירה הוא קול אחר, שכמו מאפשר כניסה לאופנות אחרת של הוויה) 

תיאוריות שמנסות להמשיג בצורה גופנפשית את הקשר הטיפולי מדברות בין השאר על סינכרוניות- היכולת לווסת את מצבי הרגשי על ידי חבירה לגוף אחר- מה שנעשה בילדות על ידי הנקה, נשימה משותפת, קול מלטף ומרגיע. בחדר הטיפול, פעמים רבות המגע בינינו הוא קולי, עוד לפני שהוא תוכני. הוא היכולת להגיד- אנחנו יחד. אני רוצה להציע שיצירה מוזיקלית מזמינה בין השאר לחווית סינכרוניות שנשענת גם על החלום המשותף, אבל גם על החוויה הפיזית, הקולית, המשותפת. (לא במקרה חוויות דתיות אקסטטיות רבות מבוססות על שירה משותפת). החלום לא רק נחלם בראשינו, הוא גם מושר יחד, בקול משותף, בסינכרוניות (גם אם זייפתם). בעוד החלום נשאר פרטי, הפרקטיקה האודיטורית היא הזמנה לפעולה פיזית, חושית, משותפת. הזמנה לחיבור. מי שעמד בתוך קהל- מוקף אנשים שאינו מכיר, בעצימת עינים, מדקלם מילים שהם נופי נפשו הפרטיים כפי שהם נופי נפשם, ידע שבאותו הרגע- הוא לא לבד.  

שיר כפרשנות

עצם המחשבה על ההשוואה בין הסצנה הבימתית לזו הטיפולית מתבססת, כאינטואיציה, על תהליך ההתמרה שמי שהיה בהופעה טובה באמת ודאי מכיר מחוויתו. מפגש אנושי, חד פעמי, שמשהו ניצת בו. משפט, רגע, אסימון שנופל- ומשהו מתיישב אחרת בנפש. יש לדניאלה שיר שהוא דיאלוג בין בני זוג (שיר מתוך דיסק שהוציאה עם בן זוגה), שבחלקו נשמע כך: 

I love you

No you don't

I love you

No you don't love me

All you love is your love

I need you

I wish you had

I need you

I wish you had, all you need

Is a wall to bounce your ball against to

השיר נקרא "קאט איט אאוט", ביני לביני אני מכנה אותו "יחסי אובייקט-המיטב",   

את השיר שמעתי עשרות פעמים בספוטיפיי, בגלגלצ. אבל ברגע אחד, בהופעה בצוללת- הכל התחבר. היה רגע. הצלחתי להרגיש את עומק הפחד שבעומק התלות. האם הוא באמת לא רואה אותה? האם זו היא שלא מסוגלת להכיל אהבה טובה, להאמין שהיא אכן נראית על ידו? כמה קשה לשהות בקרבה האינטימית הזו, כמה מתקפות. כל השיח התיאורטי על יחסי אובייקט- השאלה איך אדם מכונן את עצמו דרך מערכות היחסים הקרובות ביותר, פתאום התחיה ברגע אחד. 

בטיפול הרגע הזה, החמקמק, הוא הרבה פעמים רגע הפרשנות. מטופל מביא חומר לא מעובד, המטפל חושב, נעשית עבודה משותפת, והמטפל אומר משפט. תובנה. מחווה כלשהי. ולפעמים- יש רגע. רגע של התמרה. 

פרשנות במובנה הפרוידיאני היא תגובה מצד המטפל שנוגעת בקונפליקט לא מודע, התנגשות בין המציאות ובין הדחף שמחפש מימוש באופן שהסביבה לא יכולה לאפשר, והיכולת להציף את הקונפליקט למודע מאפשרת התרה של מתח נפשי. בבסיס התפיסה הזו קיימת המחשבה שבלא מודע שוכנים תכנים מגובשים במלואם שהודחקו, ונאבקים לצוף אל פני המודע. הביטוי המודע שלהם לעד יהיה חלקי ולא ישקף אותם כפי שהם מונחים בלא מודע.    

אני רוצה לפנות אל תפיסה אחרת למהי פעולה פרשנית, שמציע האנליטיקאי ההתייחסותי דונלד סטרן במאמרו "חוויה לא מנוסחת- מאי סדר מוכר לכאוס יצירתי" (1983). סטרן הולך במאמר בעקבות סאליבן, שאומר "לאדם יש מידע לגבי חוויתו שלו רק במידה בה הוא נטה להעביר מידע זה לזולתו, או חשב עליו בדרך של דיבור קומוניקטיבי", כלומר חוויה מודעת היא כזו שנוסחה כשיח בתוך קשר, שיח אמיתי או מדומיין. בפודקאסט "שיר אחד" דניאלה מספרת: כילדה אני כתבתי שירים כדי ליצור עם עצמי איזשהו שיח על העולם, או לתת לעצמי נחמה, או לשלוח לעצמי יד בתוך העולם". סטרן מציע בעקבות סאליבן שהרבה ממה שנכנה "לא מודע" הוא למעשה "לא מנוסח", חלקי מחשבות ותובנות שמעולם לא נחוו במלואם ולכן הם לא תפיסה או רעיון שהודחקו, אלא שברי חוויה שממתינים עדיין לפשר. לנוכחות בין שניים שרק היא מצליחה לנסח בשפה רעיון שלם.  

רגע הפרשנות, אם כן, הוא רגע שאוסף חלקי מחשבות, רגשות ותובנות, ומסדר אותם במערך שבתרגום קלוקל- עושה היגיון. רגע של אאוריקה נפשית, אם תרצו. התנאים שמבשילים עד לאותו הרגע נעוצים גם במוכנות אישית להביט אל תוך הכאוס הפנימי, גם בהבשלה של קשר, היות אחר משמעותי לנסח איתו ומולו את נפשי, גם בהסכמה לשהות בתוך מרחב כאוטי, להמתין למשמעות, ולהביט במרחב הזה בסקרנות, ולא רק בחרדה. ודבר מה נוסף, נעלם... איך רגע אחד הופך פתאום יקר כל כך.   

מה שסטרן מוסיף פה לחשיבה הוא את היצירתיות. יש אינסוף דרכים לחבר את קרעי הרגעים למנסרה מרהיבה של משמעות נפשית. פעולת נתינת המשמעות היא לא ארכיאולוגית, היא יצירתית, ואין תשובה נכונה אחת. 

המעשה היצירתי- בטיפול, באומנות, דורש סקרנות, הקשבה, יכולת להמתין בתוך בליל כאוטי, ומצליח במיטבו לייצר משמעות, שיכולה להיווצר רק בין שניים- הדובר והמאזין, האמן והקהל, מטפלת-מטופלת. דניאלה הילדה והשיר שהיא כתבה, ששולח לה יד בתוך העולם.

שטרן מדבר על הרגע הזה, שבו הדברים מתחברים, בפעולה היצירתית כמו גם בטיפול, כרגע שיש בו מוכרות. המשמעות שנוצרת היא חדשה, אבל אני מזהה אותה מתוך נפשי. היא מושבת אלי. "זה כאילו שהתבוננו דרך עדשות משקפת שאינן ממוקדות דיין, מבלי שהבחנו בכך. איכשהו נעשית התאמה, ופתאום, באופן בלתי צפוי, הנוף מזנק אלינו בפרטיו הדקים והמדויקים".   

ומהתבוננות על פעולת השיר במרחב המשותף, אני רוצה לחזור ליצירה של דניאלה, למעבר מהאלבום הראשון לשני, ולמה שאני מזהה כשינוי בתמות. 

בעוד באלבום הראשון עולם הטבע והדימויים שלט, באלבום השני מופיעות מערכות יחסים באופן הרבה יותר קונקרטי. יש שם שיר שמוקדש לאביה של הכותבת, שיר שמוקדש לאימה. הכותבת מנכיחה את עצמה. שיר אחד מתחיל ב- "לכבוד השנה החדשה, *אני* מאחלת לך". ובשני- *אני* ואמא באונקולוגית, מחכים לתורה שיבוא. השיח בין שני אנשים הופך להיות הרבה יותר קונקרטי ונוכח, יש מעבר מתמונות טבע ליחסים. ואולי, כהשערה, יש מעבר מאמנית שכותבת מתוך אמונה אבל גם שאלה- האם יש קהל? האם הקול שלי ישמע? למקום שמכיר בקשר, בקהל שנמצא בצד השני ושומע. ומבין. 

טיפלתי בעבר באדם מבוגר, פנסיונר. איש עדין נפש, אדם שעבר חוויות קשות בחייו ועבד בעבודה קשוחה מאוד, ודווקא בפנסיה, חוויה לכאורה מינורית של אלימות בלתי צפויה עוררה אצלו תגובה פוסט טראומטית נרחבת. הסדק נפער. רוב הפגישות הסתיימו כאשר רעש בלתי צפוי הבהיל אותו מאוד והוא לא יכול היה לשאת יותר את השהיה בחדר והוא ברח מבויש תוך כדי שהוא מתנצל בפני. תמיד כשהגיע התנגן לי בראש 

"פעמונים פעמונים, מצלצלים בראשך

אתה לא מבין מה בוער בך

אתה לא יכול להיות כאן 

או בכל מקום אחר

מה שהיה מה שיהיה לך

הוא צל ארוך קודר

כי יש בך שיר

שאיש לא מכיר"

זה עזר לי לחשוב עליו, וזה העיד על האהבה שלי כלפיו. היה לו שיר, אצלי. בעיני יש כאן עוד גלגול של היצירתיות המשותפת, שחותרת לרגע אחד של משמעות נפשית. הרברי שלי (שאצלי כמעט תמיד מגיע בשירים), הוא הקריאה הנפשית שלי לקשר עם המטופל שלי, והוא טעון בכל האהבה והמשמעות שמוזיקה מחזיקה עבורי. וזו הזמנה, גם אם היא נלחשת בלב, לקשר. 

ומהאלבום השני לשלישי. הוא שוחרר במלואו לספוטיפיי כשהייתי בנהיגה לכנס הפסיכולוגיה הקלינית באילת, כך ששמעתי את כולו, לראשונה, על רקע ים המלח וצוקי מדבר. יש בו שיר, "בהתחלה", ששרתי לעצמי בקול כדי להעביר את הצירים בלידת ביתי, הילדים שלי תמיד מבקשים לשמוע ממנו את "החרא עולה שם", שזה התרגום העברי ל a hard rain’s gonna fall של בוב דילן. 

אמרתי שאדבר על האלבום ואני מוצאת את עצמי כותבת עלי. האם עשיתי פה מוב "המנוח ואני"? אני תוהה עד כמה אני יכולה להפריד את היצירה מהמשמעות האישית שלה עבורי. עד כמה צריך.  

האלבום השלישי הוא אלבום סיפורי. יש שם סיפור על לילה בחדר יולדות, בהמתנה זוגית לחיים החדשים שיגיעו, יש שיר שמתחיל "בעשר בבוקר היתה תאונת דרכים, משאית, אופנוע, טנדר עם נגרר ושני סוסים". יש את - "אחרי תמיד הולכים צל ועוד צל. אמי ואבי שבוכה ומתנצל". השיר הסיפורי ביותר באלבום, "אמריקה", מתחיל במילים- בגלל שמסרתי עדות אני זוכרת את כל הפרטים. השיר, שמתחיל כסיפור מסע של צעירים שגומעים את אמריקה הגדולה ולי קצת מזכיר את אמריקה של סיימון וגרפנקל תופס לקראת סופו תפנית טראומטית מפתיעה של חוויה שעברה הדוברת באמריקה. או אז מובנת מסירת העדות שכנראה התרחשה בזמנו במשטרה, ומתרחשת גם ברגע זה, רגע כתיבת השיר, העדות. הפעם אנחנו, המאזינים, בתפקיד מקבלי העדות. ומכיוון שאנחנו שומעים, "אני זוכרת את כל הפרטים". יותר מהאלבומים הקודמים, האלבום הזה מלא בסיפורים, בעדויות. 

דנה אמיר מדברת על פונקציית העד בנפש כיכולת מופנמת של האדם להיות עד לתכניו הטראומטיים. חומרים טראומטיים הם כאלה שלא מצליחים לעבור עיכול נפשי, להיכנס לתוך נרטיב ולהרפות מלפיתתם בנפש, כך שהם חוזרים שוב, ושוב, תמיד באותו האופן, באותה האימה. אף פעם לא נרגעים. אף פעם לא מקבלים פשר. "פונקציית העד", שהיא הפונקציה של מתן התוקף לחוויית האני, מבוססת על היכולת לתנועה בין הגוף הראשון לגוף השלישי של התחביר הנפשי, או בין 'היות אני'- היכולת לחוות את הסיפור בגוף ראשון, מבפנים, לבין היכולת לחרוג מן האני- להיות רגע בעמדה המתבונן מהצד, שתופסת סיפור שלם. 

אני מנסה לחשוב על המעבר לאלבום מלא בסיפורים. כתיבת השיר כסיפור היא עדות, ההופעה איתו, השמיעה שלי אותו על רקע הרי אילת. פונקציות עד מוחלפות בינינו, אמן וקהל, שוב ושוב, מהדהדות ואומרות- זה קרה. ומתוך תהליך העדות- הטראומטי הופך לירי, נסבל. חלק מנופי הנפש. 

ניסיתי ללכוד הדים של קול, של תנועה. מאמן לקהל ובחזרה. מאלבום לאלבום, מחוויה חושית אישית באלבום הראשון, הגוף הראשון, לעבר מערכות יחסים בשני, הגוף השני, ועד לסיפור שניתן כמעין עדות, בגוף השלישי. חלקי מחשבות שלרגעים יתחברו למנסרה צבעונית, לכאוס יצירתי. למשמעות נפשית. 

פיליפ ברומברג, פסיכואנליטיקאי התייחסותי, מדבר על חלקי העצמי שלנו כמו פרחים בזר. אנחנו מגיעים בהרבה פורמטים, הרבה חלקי עצמי, וזה בסדר. המדד לרווחה נפשית הוא היכולת לקשור את כל אותם הפרחים, החלקים, בזר. להכיר בין החלקים השונים, לזכור שכולם אני. לא להצטרך להחביא אף אחד מהם, או להיצמד רק לאחד. לא להכריע בשאלה מי זאת ציפור ומי זאת אני, אני כנראה גם וגם. גם היד הבוטחת וגם הציפור השברירית, גם היד שמנסה לאחוז וגם הציפור שתעוף. כאוס יצירתי. אני כנראה גם "שירה פירר פסיכולוגית", וגם "שירה מהיוקללי", ואני מקוה שהצלחתי גם לחשוב את הדברים מבחוץ ולהגיד משהו עיוני, וגם להיות הכי מבפנים, עם אפס פרספקטיבה, ורק להגיד- תודה. זה יקר לי מאוד, תודה.