"ורוח אלוהים מרחפת" – אמונה וטיפול פסיכואנליטי 

 כמו כל באי הכנס ההתייחסותי הבינלאומי שהתקיים בישראל ב 2019 התרגשתי מאוד מהאזכרה שנערכה ללואיס ארון. מעבר לרוח של לו ארון ששרתה על הארוע והפרידה הכואבת המכובדת והמשפחתית, הרשימה אותי הפשטות והטבעיות בה הקהילה נתנה מקום לדת היהודית, באמירת הקדיש ובשירת מזמור התהילים. כשקראנו את המאמרים של ארון שעוסקים ביהדות נוכחנו שטבעיות ישירות ואותנטיות זו ביחס ליהדות היא חלק מאוד משמעותי מנוכחותו זהותו ומורשתו של ארון. קראנו לערב שלנו: 

"אש שחורה על גבי אש לבנה מונחת על ברכי הקדוש והמבורך" בשל האופן בו מזדהה ארון עם התורה בתיאור של חז"ל המונחת על ברכי האל ונכתבת שחור על גבי לבן. ארון מדבר תמיד בשבח המתח הדיאלקטי בין שני צידי הקיום האלוהי השורף והמרוחק מחד והאבהי והקרוב מאידך. וכמו שחז"ל מזדהים עם דמות האל הכותב את התורה כך גם ארון יושב בטבעיות על ברכי אבותיו היהודיים והפסיכואנליטיים ומחבר ביניהם בטבעיות, יונק מהם, מתווכח אתם, מתחבר עליהם, סותר אותם ומחדש על גביהם כותב את התורה שלו שחור על גבי לבן. והקדושה והברכה שלהם אופפת אותו ועוברת אלינו מתוך הכתובים.

האופן הטבעי והגלוי בו מתייחס ארון לאמונתו היהודית מגיע לדעתי לשיא ביטויו במאמר אליו ארצה להתייחס בהרצאתי זו: 

 

(God's influence on my psychoanalytic vision and values. (2004) 

 

הטענה של ארון במאמר הזה היא כה פשוטה וכה נועזת שאני חוויתי טלטלה כשנתקלתי בה מנוסחת במלוא פשטותה בתחילת המאמר. 

  

אני רוצה לפתוח בלהסב את תשומת ליבנו לכותרת המאמר: God's influence on my psychoanalytic vision and values השפעת אלוהים על החזון והערכים הפסיכואנליטיים שלי. ארון לא כותב השפעת תפיסתי את אלוהים או השפעת אמונתי באלוהים וכו' הוא כותב השפעת אלוהים הוא מנכיח בכותרת המאמר הפסיכואנליטי המפורסם בכתב עת פסיכואנליטי את נוכחות האל והשפעתו כעובדה קיימת. הרי זו כמעט פתיחה של פרק מהנביאים "ואלוהים השפיע על חזוני הפסיכואנליטי ויאמר..."

 

הטענה המרכזית של המאמר היא שמרגע שעברנו לתפיסה פסיכואנליטית על פיה הסובייקטיביות של המטפל נוכחת בחדר הטיפולים ואנחנו מצפים מאנליטיקאים לנכוח בקאונטרטראנספרנס שלהם ולעקוב אחר התגובה האישית שלהם לכל מטופל הרי שגם התפיסה האמונית של המטפל, התפיסה הדתית שלו, האופן שבו הוא חווה את האלוהים, משפיעות על תפיסתיו הפסיכואנליטיות. ואני רוצה להוסיף שאמונתו של המטפל נוכחת בחדר הטיפולים ומשפיעה על הקשר עם כל אחד ממטופליו. 

זאת ועוד, טוען ארון, כיום ניתן בהחלט לערער על הערך של ההפרדה הדיכוטומית בין ראציונאליות ואשליה בפסיכואנליזה. כפי שכותב מיטשל (1993):

"מה שמעורר השראה לגבי פסיכואנליזה כיום אינו ההכחשה של האשליה והתקווה של ההצטרפות לידע ושליטה מתקדמת וריאליסטית, אלא יותר תקווה לעיצוב מציאות אישית שמרגישה אותנטית ומעשירה. עם מטרה זאת של הגברה והחייאה של החוויה האנושית, ועם העניין הראשי שלה עם תחושת משמעות מטרה וערך, החלוקה החדה בין דת ופסיכואנליזה פוחתת באופן משמעותי." 

 

כאשר הפסיכואנליזה נועדה להרחיב את החוויה האנושית ואת תחושת החיוניות והמשמעות כביטוי של העצמי האמיתי הערך של מציאותיות וראציונאליות כבר אינו ערך מרכזי. האם לא נעודד מטופל שמוצא משמעות וחיוניות בעולם שאינו בהכרח מציאותי, עולם דתי או אחר? האם נשלול זאת כמשהו לא מפותח או כאשליה? 

הוגים פסיכואנליטיים רבים כיום נוגעים בממשק בין הפסיכואנליזה לחוויה המיסטית ולקשר עם מימדים טרנסדנטליים. לדעתי כל גישה פסיכואנליטית מתקרבת ובוחנת את הגבול הדק הזה בין הנפש לבין הקיום שמעבר לאדם: מיקל אייגן ועמנואל גנט דנים בכך כהמשך לחוויה הבינאישית והאינטרסובייקטיבית, תיאורטיקנים פוסט ביוניאניים מתייחסים לכך כחלק מחקר מימדיו של O . פסיכואנליטיקאים של העצמי נדרשים לשאלה זו בהתייחסות למושגי ההתמרות של זולת-עצמי אידאלי. וכד' לו ארון, במאמר שלפנינו, מגיע לנושא זה באופן אחר, ישיר ומיידי מעין כמוהו, דרך האמונה באלוהים של המטפל.

במאמר ארון מצהיר שהוא בודק רק מרכיב ספציפי אחד של האמונה הדתית שלו כדי להדגים את התפקיד שהוא מילאה בחזון הפסיכואנליטי שלו. אך שימו לב לאיזה אספקט הוא מתייחס: "טבעם של היחסים האישיים שלי והדיאלוג שלי עם אלוהים" כלומר הוא מתייחס לעצם החוויה הדתית, לעצם חווית האלוהות והקשר עם האלוהים וכמשתמע מכך לעצם הקיום והנוכחות האלוהית כמעצב את החזון האנליטי שלו.

ארון מדגים את הנושא במאמר, כמו בריאיון שצפינו בו קודם, דרך נושא ההדדיות והאסימטריה בפסיכואנליזה. באופן מאוד מרשים ועמוק ארון מנתח את היחסים בין האלוהים לעולם, לאדם, לקהילת המאמינים, ולאדם הפרטי כיחסים אינטרסובייקטיביים. הוא מביא את דבריהם של הוגים יהודיים מבובר, סולובייציק, השל, אילנה פרדס, ועוד וקורא בהשראתם מטאפורות מקראיות חזליות וקבליות כמלמדות על יחסים הדדים ואסימטריים. מניתוח זה של ארון מצטיירת דמותו של אל המקיים עם מאמיניו מגוון שלם של יחסים הדדיים של הכרה הדדית, השפעה הדדית ואף תלות הדדית, ורגולציה הדדית, גם של האל באדם, כאב, כשותף, כאהוב.

בהרצאה של אודי יכולנו לפגוש דוגמה להדדיות זו בפירוש של ארון וגם של אודי לסיפור גם עדן. ארון מתאר את ההדדיות והאסימטריה של היחסים בין אלוהים והאדם כעומדים בבסיס החזון והתפיסה שלו את היחסים הפסיכואנליטיים. 

ואולם, אני רוצה ללכת צעד אחד קדימה עם האמירה של ארון על נוכחותה של התפיסה הדתית בחדר הטיפולים ולהתייחס לעצם האמונה באלוהים, לעצם החוויה המיסטית שבבסיס האמונה הדתית. האמונה באלוהים היא אמונה בישות רוחנית המתקיימת בעולם שמעבר לעולם המציאותי. והחוויה המיסטית היא נסיון להתקרב ליישות זו. 

האם יש מקום לאמונות אלו בחדר הטיפולים והאם הן משפיעות על התפיסות הפסיכואנליטיות ועל הטיפול? האם ייתכן שאמונה זו של המטפל לא תבוא לביטוי כשהיא חלק חי ומהותי בעולמו? האם השפעה כזאת ראויה? אם כן, הרי הכרחי שתהיה מודעות ומעקב אחר סובייקטיביות אמונית זו. שתיעשה בחינה של השפעתה על ההעברה והעברה הנגדית, על הפירושים על הקשר הטיפולי וכו'. ברגע שארון פותח את הדלת לאמונה הדתית להיכנס אל תוך התיאוריה הפסיכואנליטית הרי נתן הכרה לכך שאמונתנו הדתית משפיעה על נוכחותנו בטיפול. 

אני רוצה גם לא להבדיל בין אמונה דתית לכל אמונה אחרת שהרי כל אחד מאיתנו חי את חייו כשהוא מונע ומחובר לאמונה ופילוסופיית חיים כזו או אחרת. אני לא יודע אם השאלה בדבר השפעת האמונה באלוהים נוקבת יותר מהשאלה לגבי השפעת כל אמונה או פילוסופיה אחרת.  

ארון כותב: 

"אני מניח שאנליטיקאים אחרים עוצבו והושפעו מהחוויה האישית שלהם עם אלוהים ואני מציע שבדיקה והשוואה של ההשפעות הללו יהיו פרודוקטיביות. אני מניח שכולנו מעצבים או יוצרים ייצוגים של אלוהים. בין אם אנחנו מאמינים באלוהים ובין אם לא. השאלה מיהו האלוהים שבו אנחנו לא מאמינים יכולה להיות שאלה משמעותית לערכים שלנו בדיוק כמו השאלה איזה אלוהים אנחנו מוקירים."

 

ארון בהחלט רומז לכך שלכל אדם, לכל אנליטיקאי, יש תפיסה אמונית לגבי שאלת החיים ומשמעותם, לגבי שאלת הראציונליות אל מול המיסטיות. אמונות אלו הן בסיס קיומו והוויתו של כל אדם ומטפל והן נוכחת בטיפולים שלו ובקשר עם מטופליו. מבחינתי זהו חידוש עצום הוא משתמע ומונח בפשטות במאמר שלפנינו.

 

כמו בני דורי, התחנכתי על ברכי התפיסה הפסיכואנליטית שאמונתו הדתית של המטפל ואפילו זו של המטופל אינה משפיעה על העבודה בטיפול. תפיסה זו הרגיעה אותי. אני לא צריך להכריע בסוגיה זו של אמונה וכפירה דת וחילון כדי לטפל. ואולם חידוש זה של ארון שומט את הקרקע תחת ההימנעות הזאת מלברר את זהותי הדתית ולבדוק כיצד היא באה לידי ביטוי בסובייקטיביות שלי כמטפל. 

זאת ועוד, הרי המטופלים שלנו הם אלו ששולחים אותנו בדיוק אל האיזורים הללו של השאלות הקיומיות הפתוחות ואל שאלות האמונה. ברובד מסויים הלוא האמונה היא הדבר שאבד למטופל ואותה הוא בא לפגוש אצל המטפל שלו. אני חושב שהמטופל קשוב מאוד בדיוק לדבר הזה, לאמונתו של המטפל. לעיתים הוא רוצה להתמלא מתחושת האמונה שעוברת ממנו, ולעיתים להתקיף אותה. המטפל צריך להיות קשוב מאוד לאמונתו ולמה שקורה לה במפגש עם כל מטופל ומטופל. 

 

אני רוצה ללכת בדרכו של ארון ולבחון יחד אתכם מרכיב מרכזי של האמונה שלי עצמי ולחשוב יחד אתכם כיצד היא באה לביטוי בעבודה הטיפולית לשאול האם היא פוגעת בה או מקדמת אותה והאם היא חוטאת ל'אנליטיקאיות' של המפגש הטיפולי. 

במאמר שלנו, ארון מייחד מקום משמעותי לתפיסת האלוהים הקבלית והחסידית. הוא מתאר את "שבירת הכלים" שבירת הכלים היא הצמצום האלוהי שאלוהים צמצם את עצמו כדי לפנות מקום ולברוא את העולם. שבירה זו היא המפץ הגדול של הבריאה בה האלוהיות "נשברה" כדי להתממש במציאות. ארון מתייחס כחלק מההדדיות בין האל והאדם לשותפות של האדם בתיקון העולם התיקון של "שבירת הכלים" על ידי איסוף ניצוצות הקדושה כלומר איסוף שברי הכלים, חלקיקי האלוהות שהתפזרו בעולם והחזרתם אל המקור האלוהי שלהם. 

תיאור זה במאמר של ארון החזיר אותי לאמונות הדתיות שלי שהחלו להתפתח ולהתבסס כנער בישיבה. נזכרתי בעצמי כנער מוקסם ומלא אמונה וחיבור לכתבים של המהר"ל מפראג והרב קוק. הייתי חלק מחבורת נערים שהושפענו מאוד מזרם האנרגיה החיונית הזאת. מצאנו בכתבים אלו, אני מצאתי, מענה לחיפוש הרוחני שלנו ולכמיהה שגדלנו איתה להתקרב לאלוהים. אני זוכר את עצמי כחייל מסתובב בכיס עם הספר הזה 'אורות התשובה' של הרב קוק שהקסים אותי במיוחד ומנסה לשתף בהתלהבות ממנו חיילים אחרים שלא הבינו מה אני בדיוק רוצה מהם. למרות המבוכה שאני חש אעשה אתכם את אותו מעשה בהשראתו של ארון ובתקווה שאתם תבינו.  

במרכז ההגות של הרב קוק מונח הרעיון של ה'קדושה', כלומר, החלות של האלוהיות על המציאות, כמתבטאת גם בדברים של הרוח אבל גם בחומר במציאות, גם בקודש אבל גם בחול. האדם אמור להיות פתוח לקלוט מבחוץ ולבטא מבפנים את הנוכחות של האלוהיות הזאת. תפיסה זו קסמה לנו כי הייתה מנוגדת לכל התפיסות המוסרניות שהטיפו לנו לבטל את החול ולהתרכז ברוחניות. 

גם ההתיחסות של הרב קוק למושג "תשובה" לא הייתה כפי שהכרנו אותו. הוא מתייחס לאמירה של חז"ל ש"התשובה קדמה לעולם". כלומר הכח של התשובה אינו כח בדיעבד לתקן חטא או קלקול אקראי, אלא היא כח שקדם לבריאת העולם. על פי התיאור שהזכרנו קודם על פי הקבלה בעצם הבריאה, הנסיון של האל להתממש במציאות, יש קלקול ושבר ולכן היכולת לתקן חייבת להיות קודמת למעשה בריאת העולם. ולכן "התשובה קדמה לעולם". 

"התשובה באה משאיפת המציאות כולה להיות יותר טובה ומזוככת, יותר חסינה ומעולה ממה שהיא. בתוך חפץ זה חבוי כח חיים של התגברות על המידה המוגבלת של ההוויה ועל חולשותיה" (אורות התשובה ו:א)

אותה תפיסה של שבר ותיקון שקיימת בעולם, בבריאה, מתחוללת כתנועה פסיכולוגית גם בתוך נפש האדם. האלוהים נמצא כרעיון כאידאה מאחורי כל יסוד ויסוד במציאות וכך גם נמצא האלוהי בגופו ונפשו של האדם "כי בצלם אלוהים עשה את האדם". ואולם גם הקלקול "שבירת הכלים" שמתרחשת בכל מימוש של האלוהות במציאות, מתרחש גם בתוך האדם. כל נסיון של האדם לבטא את האלוהיות שבו, לממש את עצמו, יש בו מעין קלקול מעין חטא. 

" כל הבעה הריהי ניתוק מהשלמות הפנימית, כי פעולתה של הנפש כלולה בהרגשות שלא יצאו מן השפה ולחוץ, יותר מאשר בדברים או באיזה מעשה שהוא. הדעת שהאדם יודע טובה ונעלה היא מן המעשה שהוא עושה, והאחד הנצחי המקונן בנפש האדם, הינו רק השתיקה הגדולה, זו הדממה הדקה רבת היופי והשלמות, שעל ידה מתגלית לפנינו האלוהות, כביכול. 

.. נמצא שבכל מעשה מונח בעיקרו מקצת חטא, טשטוש הצורה והתוכן הפנימי של האידאה והרצון השואפים להתגלות בטהרתם המוחלטת... " (שמעון סטרליץ, התשובה ד') 

על פי תפיסה זו שמקורותיה קבליים הבריאה היקום האדם הם ביטוי של משהו נעלה ואלוהי שמנסה בכל דרך להתממש. המימוש הוא תמיד חלקי הוא תמיד חוטא הוא תמיד חסר מהרעיון האלוהי שמאחוריו. לכן תמיד העשייה מלווה בתחושת חסר בתחושת געגוע. היות שהאדם שואף ליצור ולפעול ולבטא בכך את האלוהיות שבו הוא זקוק ל'תשובה' לרצון ולתקווה להביא את המעשים את המימוש לצורתם העליונה להשיב אותם אל היסוד האלוהי שבבסיסם. לכן היא אימננטית וקודמת לקיומו של האדם. 

ומכיון שבטבע נפש האדם טבוע הכושר של יצירה ומפעל, של התגלות מהותו הפנימית רוחנית, מוכרחת גם אצלו להופיע התשובה כתנאי ראשון לחייו הפנימיים. 

אלו טקסטים מאוד חזקים ועמוקים והשפיעו עלי ועל נפשי מאוד כנער ובמובנים מסויימים זו תפיסה שאני חי אותה בתוכי עד היום. אני חושב בעקבות ההזמנה של ארון שחיבור שלי לתפיסה הזאת לאמונה הזאת, לייצוג הזה, הזה של נוכחות אלוהית בעולם ובאדם יש השפעה דרמטית על הנוכחות שלי בטיפולים. 

 

ראשית, אמונה עמוקה שבכל מה שהאדם עושה לא משנה באיזה תחום יש גרעין של קדושה, כלומר של חלות אלוהית, ערך עליון. אין מעשה או עבודה או קשר או ביטוי אנושי שאין לו גרעין של נגיעה באלוהי. 

שנית, הכאב שלנו הוא הכאב על המרחק בין האלוהיות " האחד הנצחי המקונן בנפש האדם" לבין האפשרות לממש את האלוהות הזאת במציאות. הכאב הגעגוע הוא אימננטי לאדם ולבריאה כולה וגם לאלוהים עצמו. כאב קיומי של הפער בין האלוהיות ומימושה בעולם ובאדם. בכאב הזה טמון הכח החיוניות האנרגיה של של התיקון, של "תשובת הרצון".

שלישית, 'הקלקול' ה'חטא' ה'פתלוגיה' הם היאוש או הויתור או הבריחה בשל הפער הגדול הזה.

הנושאים הללו נוגעים בשאלות ישירות של הפסיכואנליזה שאלות של כמיהה מימוש אבל ותקווה. כל המשגה פסיכואנליטית מתארת את אותו תהליך מנקודת מבט מעט שונה שיכולה להיות רציונאלית התפתחותית. פרויד בתרבות בלא נחת מתייחס לאובדן "תחושת האני הראשונית". הצטמצמות של התינוק מתחושה אוקיאנית של חוסר גבול. לאקאן דיבר על האובייקט האבוד, ניתן להתייחס כך לשבר הבסיסי, לחיפוש זולת עצמי אידאלי וכו'. עבורי כשאני חושב או מטפל המבט הוא תמיד כפול דרך ההתפתחות, המבנה והקשרים הראשונים הקונפליקטים והחסכים ודרך המבט האמוני רוחני שנוגע בחווית הנוכחות-נבדלות של האלוהיות. זה חלב האם של החוויה שלי את האלוהים והוא מתקיים בתוכי במקביל ובהשפעה הדדית עם השאלות הפסיכואנליטיות. אנסה להדגים ביטוי של נוכחות אמונית זאת בשלושה טיפולים:

יונתן מטופל בן 30 נשוי עם ילדה פנה לטיפול עקב תחושות של חוסר משמעות וחוסר הנאה ממה שעושה תחושת בינוניות וחוסר התלהבות שקיימת בכל. יונתן עוסק במחקר ותיעוד של אומנות. הוא אומר:

"אני עוסק במשהו לא חשוב בעליל. תמיד התעניינתי בדברים לא חשובים. אספתי כתבות ועיתונים על הביטלס אספתי מידע על הכל גזרתי אנציקלופדיות ושמרתי.. תמיד התבוננות על תמיד לא עשיה אמיתית. תסכים איתי שלחקור אומנות אף פעם לא יהיה שווה כמו לעשות אומנות. לעשות מוזיקה זה לא כמו לכתוב מוזיקה." 

בדרך כלל בטיפול אנחנו מתייחסים להזדהות שלו עם החולשה של אימו שהוא דומה לה ושייך אליה "אני כמו ברווזון שמדדה אחרי אמא ברווןזה חלשה וקשקשנית" ולנחיתות שמרגיש מהדחיה וחוסר ההתעניינות מצד אביו לה זכה אחיו הגדול שתמיד נראה לו חזק חכם מוצלח שעוסק בדברים חשובים.  

הפעם אמרתי לו: "תראה יונתן אני מאמין שבכל עשיה של האדם בעולם, אם האדם עושה את מה שנובע ממנו הוא מבטא משהו גדול שקיים בתוכו. יש לכך משמעות והשפעה אמיתית בעולם. אפילו אם אתה מרגיש שהעבודה שלך לא עד הסוף רצינית כמו שאתה נוהג להגיד ואפילו אם לא רבים קוראים או רואים את העבודה שאתה עושה. לדברים יש ערך וקיום בעולם העולם זקוק למי שעושה ולמי שמזמין להתבוננות" . 

בפירוש השתמשתי במילים "אני מאמין" לא יודע למה. כנראה הדיבור שלו עורר בי את האני מאמין הדתי האמוני שלי על הנוכחות האלוהית בכל דבר בעולם. לאמירה הזאת היה משקל מאוד משמעותי בטיפול, היא נכחה כמין סובייקטיביות אמונית, או אולי כדילמה אמונית. אולי היוותה עבור יונתן הזמנה למעבר ממבט קונקרטי שלו על משמעות למבט סימבולי יותר. הוא חזר אליה שוב ושוב כעוגן כשהוא בודק איפה היא פוגשת את האמונה שלו. במה הוא מאמין? הוא יכול היה לומר :" אני יודע שאתה מאמין שיש חשיבות לכל דבר בעולם אבל אני לא בטוח בזה או אני חושב שיש דברים שהם הרבה יותר חשובים מדברים אחרים.." 

ייתכן שמה שפעל באמירה שלי אולי יותר מהאמונה עצמה (שאפשר גם לראות אותה כאמונה פשוטה ורווחת שאינה דתית כלל) הייתה החיוניות האמונית שלי שנכחה ועברה כנקודה של מפגש חי בינינו. היה ניכר שאני מביא משהו מהסובייקטיביות והעצמיות שלי שעוררה חיפוש סובייקטיבי אמוני בתוכו. ותרמה ליותר חיוניות וחיבור של יונתן עם כל דבר שהוא עושה.

כמו שארון כותב בפרק 4 בספר המפגש: 

"לא זו בלבד שכל התערבות משקפת את הסובייקטיביות של האנליטיקאי, אלא כי היסודות האישיים הנכללים בהתערבות הם בדיוק אלה שאחראים יותר מכל להשפעתה הטיפולית" 

לפעמים הנוכחות האמונית שלי באה לידי ביטוי באופן התגובה והשתתפות שלי ברגעים של אמונה שחווה המטופל עצמו:

מטופלת שבה ומתאהבת אהבות נכזבות בגברים לא מושגים שמחזירים לה אהבה חלקית בלבד. היא מתארת רגע בטיול על שפת הים עם המנהל שלה שחשה כלפיו מעין התאהבות לא מודעת כואבת כזאת. היא נשכבת על החוף ומסתכלת על השמים ועל הכוכבים ולפתע מרגישה מין התאחדות כזאת עם ההוויה הגדולה והחזקה של היקום. זה מנחם אותה ומרומם את רוחה היא מרגישה את הגודל הזה שאליו היא משתוקקת וכמהה ומרגישה גם מלאה ומנוחמת וגם מתנשאת אל עבר משהו מסתורי ונישא. אני מתרגש יחד איתה מתחושת המלאות והאיחוד הזה שלה עם היקום ועם מה שמעבר לו. 

יכולתי באותו רגע להפגיש אותה, לפרש לה, את הכמיהה שלה אל המנהל ככמיהה אדיפלית או ככמיהה לזולת-עצמי אידאלי שהתעצמה בעקבות השהות המשותפת על החוף ובעקבות ההרגשה שהוא מחזיר לה תחושת מיוחדות. אולי אפילו להתייחס אל החוויה הזאת כפיצוי או הגנה מפני הבלתי מושגות של המאוהבות. אבל אני נכבשתי דווקא בהרגשה שלה שמתחברת למשהו גדול יותר. אני עצמי התחברתי והתמלאתי בעצמי מהחוויה שהיא עברה באותו רגע ונתתי לכך ביטוי בתחושת ההשתתפות וההתלהבות שריגשה אותה מאוד. האם הבחירה הזו אינה אנליטית? האם אני לא אנלטיקאי באותו רגע? ייתכן גם שההשתתפות שלי עוררה בה את אותן כמיהות גם ביחס אלי. אולם אני מאמין שבראש ובראשונה ההזדהות הסובייקטיבית שלי עם החוויה האמונית שלה הרחיבה את התובנה שלה לכמיהות שלה כמכוונות אל מעבר לאובייקט קונקרטי זה או אחר.

 

לעיתים מתקיים דו-שיח דיאלוג אמוני ביני לבין המטופל. הסובייקטיביות האמוניות שלנו נפגשות ומשוחחות זו עם זו. ושוב, יש כאן כפל שפה. השיחה היא פסיכואנליטית ועם זאת היא אמונית. הקיום הכפול הופך את החיבור ביני לבין המטופל לאותנטי וחי עבור שנינו. וכאן אני מביא דוגמא לנוכחות שהיא פילוסופית שיכולה להתפס ראציונאלית ולא בהכרח דתית.

 

אוריאל הוא בחור דתי בן 29. הוא לומד טיפול באומנויות וכותב שירה. הוא סובל מדיכאון, מבדידות ומקושי בתקשורת. הוא מרגיש שאובדן האמונה שלו באלוהים באופן התמים שהאמין פעם הפריד בינו לבין האחרים והביא לדיכאון. בכמה וכמה רגעים בטיפול מתרחשים בינינו רגעים של קרבה וחיבור כשאנחנו נוגעים בנושאים אמוניים או אלוהיים משותפים שמעסיקים את שנינו.

 

רגע כזה התרחש כשאוריאל התחיל לדבר יום אחד על היצירה 'המיתוס של סיזיפוס' של אלבר קאמי ואמר שזו יצירה שהוא אוהב במיוחד. זה היה כמעט בלתי יאומן אבל ממש יום קודם, ובאותו שבוע כולו, הייתי גם אני עסוק ב'מיתוס של סיזיפוס'. לימדתי אותו בכיתה בתיכון וחשבתי עליו הרבה. שיתפתי את אוריאל בהתרגשות שלי מכך שבדיוק הוא מעלה את זה כשאני כלכך עסוק בזה בעצמי. 

שאלתי את אוריאל מה מדבר אליו ביצירה והוא ענה לי שהוא מזדהה ומסכים עם השורה הידועה מפתיחת הספר שנוגעת בהתאבדות: "בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: התאבדות. לפסוק אם כדאי לחיות את החיים האלה או לא כדאי, פירושו לענות על שאלת היסוד של הפילוסופיה" 

הוא מאוד מזדהה עם כך שהשאלה היחידה היא שאלת המוות וחוסר הטעם בחיים. זה מזכיר לו גם את ספר 'קוהלת' שהוא מאוד אוהב שגם הוא טוען בעצם ש'הכל הבל'.

  

אני הייתי באותו זמן מחובר גם לקוטב ההפוך של 'המיתוס של סיזיפוס' של קאמי. וכן גם לקוטב ההפוך של קוהלת. לאמונה שבתוך הקיומיות הסיזיפית וחסרת המשמעות המפגש החוויתי ה'היות שם' עם העולם הוא המאפשר את הקיום האותנטי האקזסטנציאליסטי. (כמובן שבשונה מקאמי גם אמונתי הדתית בדבר הנוכחות האלוהית שחלה על המציאות וכן האמונה על הכאב והעמל הכרוך במרחק ובחיבור בין העבודה במציאות לבין המשמעות והאלוהיות נוגעת לנושא זה). במילים של קאמי: 

"עולם זה שמעתה אין לו אדון, אינו נראה לו עקר או חסר ערך. כל גרגר באבן זו, כל הבהוב מינרלי של הר זה שטוף הלילה כשלעצמו הוא עולם. עצם המאבק על הפסגות די בו כדי למלא ליבו של אדם. עלינו לתאר לעצמינו את סיזיפוס מאושר"

 

או במילים של ספר קוהלת: "כי מתוק האור וטוב לעיניים לראות את השמש" קוממה אותי הנוקשות האמונית, הקריאה הנוקשה של אוריאל את הטקסטים והחוויה הנוקשה שלו את העולם ואת האחרים.

אמרתי לו: "אתה יודע אוריאל אבל המיתוס של סיזיפוס מסתיים במילים אחרות לגמרי: "עלינו לתאר לעצמינו את סיזיפוס מאושר" מה אתה אומר על זה? 

כלומר שאלתי אותו שאלה או עימתתי אותו עם חוויתו הרגשית כשאני מבטא את החוויה האמונית שאני מצוי בה באותו זמן. ברור לי שה'אני' הפסיכואנליטי שלי לא היה שואל את השאלה הזאת באופן הזה. אנחנו לא אמורים לבוא עם תשוקה עם אג'נדה אמונית כזו או אחרת. הרי איננו מציעים למטופלים שלנו אמונות שונות מאלו שלהם ואף איננו מנסים לשכנע אותם שיש טעם לחיים. מבחינה זו מתאים היה להמשיך ולהבין את חווית הסיזיפיות שלו ואת תחושת הדיכאון וחוסר הטעם שלו בחיים. אבל זה נגע בחיפוש האמוני שלי, ומתוכו שאלתי, ונראה שאוריאל חש בכך. 

הוא לא התייחס ישירות לשאלה שלי אבל אמר: " אתה יכול להבין אותי, אבל אף אחד לא רואה את הדברים כמו שאני רואה אותם. כל דבר.. למשל, רננה, הבחורה שאני יוצא איתה. אפילו סתם אתמול בארוחת ערב.. יושבים ואוכלים ארוחת ערב, ואני שואל את עצמי מה אנחנו עושים פה בכלל? היא יכולה להרגיש שזה טבעי להתעסק עם ארוחת הערב. אני מרגיש שזה לא משהו משמעותי, ולא ממש חשוב, והיא לא רואה את זה..אף אחד לא רואה את זה.. איך שאני רואה."

 

ברגע הזה אני חשבתי על עצמי שלמרות שאני מאוד מחובר, כמוהו, לשאלות חוסר המשמעות אני גם יכול להיות מאוד שקוע בעשיה היומיומית לצבוע את הבית, להכין אוכל, לארגן צימר לחופשה וכד'. הרגשתי את עצמי דומה לו אבל גם שונה ממנו.

אמרתי לו: "אתה יודע, יכול להיות שהבחורה רננה וגם האחרים רואים גם כמוך את הצד הזה של שאלת המוות או העדר המשמעות. אבל יכול להיות שבאופן פרדוקסלי הם יכולים גם להיות בחוויה אחרת וכשהם מכינים את הארוחה להיות שקועים בהכנת הארוחה. אתה מאד חווה את הצד של הפירוק, של העדר המשמעות, של המוות, ורוצה שזה יהיה נוכח. שגם השני יהיה שם, אחרת אין משמעות למה שעושים ביחד. ואז אתה מרגיש לבד ולא מובן. איתי, אתה מרגיש שאני רואה את שני הצדדים ולמרות שאני רואה דברים גם אחרת ממך אתה מרגיש שאני מבין אותך" אוריאל מאוד התחבר למה שאמרתי הוא אמר: " אולי עם מישהו שאני מרגיש שהוא מבין אותי ומרגיש כמוני אז לא תמיד צריך לדבר על זה, ואפשר לשתוק או להיות לפעמים במקום אחר ושונה". 

אולי עם מישהו שאני מרגיש שהוא מבין אותי ומרגיש כמוני אז לא תמיד צריך לדבר על זה, ואפשר לשתוק או להיות במקום אחר. 

רגעים כמו אלו בטיפול עם אוריאל היו רגעים של קרבה וחיבור משמעותיים. אוריאל לא חש מובל על ידי או מוכחש באמונות ובתחושות שלו אלא פגש את הסובייקטיביות האמונית שלי שהיא קרובה לשלו אך שונה ממנה. הכאב הגדול של אוריאל הוא כאב הבדידות והאפשרות להיפגש איתי לשאת ולתת בשאלות החיים והאמונה, הרחיב בנפשו של אוריאל אפשרויות קיום אחרות ואת יכולת הקשר שלו עם העולם. 

המפגש המתקיים בכל רגע במודע או שלא במודע בין עולמו הנפשי של המטופל לבין עולמו האמוני של המטפל הוא מפגש של השפעה הדדית ומתקיים בו משא ומתן פסיכואנליטי אינטרסובייקטיבי על הדמיון והשוני ביניהם, על הצורך של המטופל באמונה בחיים ועל היכולת של המטפל לקדם אותו לעבר אמונה זו. 

אני רוצה לסיים את ההרצאה בשימת לב מדוקדקת לסיום הנועז של ארון למאמר כמו ששמנו לב לכותרתו. שהוא מרחיק לכת אף יותר מהאמירה שלי בהרצאה זו.

ארון מסיים: 

Indeed, psychoanalysis may be envisioned as a religious practice, a form of worship, in which contact is made with the Almighty through immersion in the richness and depth of the inner life and in communion with the Other

באמת, ניתן לראות את הפסיכואנליזה כפעולה דתית. צורה של פולחן בה נוצר מגע עם "ריבונו של עולם" באמצעות טבילה בעושר ובעומק של העולם הפנימי ובחיבור עם ה-אחר.

כלומר מהותה של הפסיכואנליזה היא העמקת הקשר עם האלוהי באמצעות המשוקעות המשותפת עם המטפל בעושר ובעומק של החיים הפנימיים. על ביטוי שכזה אומרים אצלינו ביהדות: אלמלא מקרא כתוב, אי אפשר לאומרו. כלומר הביטוי הוא כה נועז או חתרני שאלמלא היה נאמר בפירוש בכתוב לא היינו מעיזים לומר אותו. למה ארון התכוון? האם אנחנו יכולים להתחבר לזה בתור המורשת היהודית-פסיכואנליטית שלו? הניסוח שאני ניסחתי כאן היום הוא מעט מצומצם יותר מצד אחד הוא מובן מאליו ומצד שני הוא חידוש גדול עבורי: האמונה של המטפל באלוהים מרכזית בסובייקטיביות שלו והיא נוכחת ומשפיעה על חידוש האמונה של המטופלים שלו בחיים, שאולי הוא מהות הפסיכואנליזה.