מרים ברגר

אסוציאציות חופשיות, דיסוציאציות חופשיות ומה שביניהם.

מחשבות על מעגלים של חיבור וניתוק ברשת הקומוניקציות בקבוצה האנליטית ומעבר לה.

הסדנא תעסוק  בדינאמיקה של הקיטוב  שמתקיים  בין מצבי נפש שנותקו זה מזה  עקב פגיעות  התפתחותיות ותבחן את ההתמודדות הטיפולית על חיבור ויצירה  של מציאות משותפת. כללית ניתן  להניח שהפסיכואנליזה  ההתייחסותית רואה  את הקשר הטיפולי  כבמה שבמסגרתה   מוצגים צרכים אנושיים מהותיים על  ביטוייהם ומשמעויותיהם. בין אלה ניתן למנות את הצורך  לזכות בהכרה כסובייקט נחשב,  בהדדיות,  בשייכות , ביכולת  להשפיע  ולהיות שותף רלוונטי בקהילה. צרכים אלה מהווים צירים  התפתחותיים מרכזיים. באותה עת, הם גם מהווים מוקד  לרגישויות ייחודיות   ופגיעות רבת עוצמה .

 הכפילות הזאת יוצרת לעיתים קרובות מצבי נפש מקוטבים ומפוצלים ברמה תוכאישית בינאישית וחברתית  שדורשים מענה טיפולי. 

 אני טוענת שהאנליזה הקבוצתית בראשותו של פוקס מציעה הרחבה לדרכי ההתמודדות של גישה ההתייחסותית עם פגיעות. היא מציבה במרכז את הרעיון שהמציאות הפנימית והחיצונית  מכוננות  זו את זו .

בגישתה השפיות האנושית היא תוצר של רצף בין האישי והחברתי והנוירוזה מעוגנת בנטייה  לדיכוטומיות וקיטוב ביניהם . אני מציעה  שדיסוציאציה בעולם הפנימי וההתארגנות בעולם החברתי משקפות ומזינות זו את זו . יתרה מזו: דה- לגיטימציה חברתית  קונה לה שביתה בעולם הפנימי כ"מצב עצמי " מנותק, ואף להפך : נתק וניכור בין מצבי עצמי פנימיים מוצא לעצמו ביטוי וחיזוק  ברמה חברתית במציאות החיצונית .  ( ברומברג, ארון , בנגמין ואחרים) .

 כך, נתק פנימי וחיצוני מהדהדים ומשקפים זה את זה. משתתפים בקבוצה  טיפולית עלולים להשתיק ביטוי של רגשות וצרכים מהותיים מחשש  שיתעלמו מהם, יביישו או ידירו אותם. אלא, שבלא יודעין , הם יוצרים במשותף את אותה הנורמה שמאיימת על כול אחד מהם מלכתחילה.   ( מיטשל , הופמן) . כך בתהליך פרדוקסאלי ומעגלי , שתיקתה של הקבוצה כשלם  מבנה ומחזקת  את אותה דה- לגיטימציה שמתווה את גבולות המותר והאסור עבור כול משתתף.   במילים אחרות,  השיח הקבוצתי שכולם רוקמים אותו במשותף , עלול להעצים את החרדה האישית  של כול אחד ולחסום את ערוצי הקשר ביניהם .

מאידך הוא גם יכול לסייע ביצירת מגע וחיבור בין מצבי עצמי מנותקים . שני התהליכים האלה כרוכים זה בזה , מכוננים זה את זה ואף מארגנים (באופן לא מודע) זה את זה.    אופיו של השיח הקבוצתי אינו מאפשר אקסקלוסיביות, שהרי "שרביט" הדיבור עובר ממשתתף אחד למשנהו ואין כול ביטחון שבסופו של הסבב בשיחה , הקבוצה אכן תחזור   להתייחס לקשייו של האחד . הרשת הקומוניקטיבית בקבוצה או " מארג האינטראקציות "  (מטריקס)   בנוי מתנועה  דינאמית  במודע ושלא במודע בין  דיסוציאציה לאסוציאציה , בין נתק לחיבור. 

  החוויה האישית של קטיעת הרצף  בשיח יכולה להיות מתסכלת ומכאיבה. מאידך אני  מציעה שדווקא היכולת לשאת את הקושי  הזה עשוי להיות טרנספורמטיבי : באופן פרדוקסאלי הוא יכול לתרום להתמוססותן של הגנות נוקשות. הנכונות של כול המשתתפים בקבוצה ( כולל המנחה )     להסתכן ולחשוף מצבי נפש פגיעים יוצרת תשתית של פתיחות וסובלנות. הקשבה לתהליך הקבוצתי  כשיח בין מצבי נפש מנותקים שמחפשים חיבור מפקיעה את  הפרט מבידודו ומהצמצום שהוא לכוד בו. היא מאפשרת  התחדשות, קירבה   ותחושת שייכות.  דרך התהליך הזה הקבוצה יוצרת מארג של מציאות משותפת ומציעה רצף במקום שהיה חסום ומבודד. 

 הצגת הנושא תכלול  דוגמאות   מתוך קבוצות  אנליטית.   

המנחה:

מרים ברגר- פסיכולוגית קלינית,  אנליטיקאית קבוצתית, מדריכה מוסמכת בפסיכותרפיה.

חברה במכון ישראלי לאנליזה קבוצתית, נמנית עם מייסדיו,  חברה בסגל ההוראה שלו והייתה במשך שנים יושב ראש משותף של המכון. הקימה את תוכנית ההתמחות לפסיכולוגים קליניים ב"עמך" ת"א וכהנה במשך  שנים כפסיכולוגית הראשית הראשונה שלו.  פרסומיה כוללים מאמרים ופרקים בספרים שעוסקים בטיפול אישי וקבוצתי.   הספר " קורבניות נקמה ותרבות הסליחה"  שכתבה יחד עם איוון אורליק ואבי ברמן, תורגם   לשפות רבות ויצא בעברית 2017.