להתבונן ולהשתנות

פרדוקס המוכר והזר

מנחה: יוני שור

"עשרות אלפי פעמים דייגו (אחי) דגמן עבורי. כאשר הוא יושב, אני לא מכיר אותו... כאשר אנט (אשתי) מדגמנת עבורי, לאחר שלושה ימים היא לא נראית עצמה, אני פשוט לא מזהה אותה"

כך אמר אלברטו ג'קומטי, מחשובי האמנים במאה ה-20, על אחיו ועל אשתו, שהיו המודלים העיקריים לדמויות הגבריות והנשיות ביצירותיו. כאשר קראתי את המשפט הפרדוקסלי הזה, הופתעתי מהאופן שבו הדהד בתוכי. חוויתי אותו כנוגע בגרעין של אמת נסתרת, ובו זמנית, כהופך על פיהן מוסכמות שאין עליהן עוררין; שהרי, היכרות וקרבה מקובלות עלינו כמפתחות לקשר, לידיעה ולביטחון בכלל, ובוודאי בקשר זוגי עם אדם אהוב. כיצד ייתכן שג'קומטי מתבונן ארוכות באשתו מזה שנים וחווה תחושת הזרה כזו? מדוע דווקא המבט הממושך במי שקרובה אליו יותר מכל, מרחיק אותה ממנו והופך אותה לזרה? האם ג'קומטי באמת מספר לנו שהוא אינו מכיר את אהוביו, או שמא הוא  מזמין אותנו לערעור המבט האוטומטי על מה שנתפס לנו כמובן מאליו?

חברו הקרוב, הסופר ז'אן ז'נה, שישב מולו כמודל במשך ארבע שנים, אמר עליו: "נדמה כי אמן זה ידע להסיט הצידה את מה שהפריע למבטו, כדי לגלות את מה שיוותר מן האדם לאחר שיסולקו העמדות הפנים." (ז'אן ז'נה "הסטודיו של אלברטו ג'קומטי" עמ' 354). ז'נה מצביע על ההיכרות כעל גורם שעלול להפריע, להטעות ולתעתע במפגש בין שניים. כאשר קיימות דעות, תפיסות ומחשבות מוקדמות, קשה לתפוס את הסובייקט עמו אנו נפגשים באופן "נקי", ולאפשר לו לברוא את עצמו באותו הרגע, מתוך המפגש הנוכחי.

כמטפל באמנות, אני משתדל להתבונן בעבודות האמנות של מטופליי באופן "טרי" בכל פעם מחדש, ולא להכניסן לתבניות תפיסתיות. אני מוצא שהתבוננות ממושכת ופתוחה במה שנדמה כמוכר, מאפשרת לו להתגלות לי כאוטונומי וכזר להכרתי. ההסכמה להרפות מהאחיזה בקווי מתאר, כמו משחררת אותי ואת הסובייקט שמולי מכבלינו.

בסדנה נתנסה בעבודה אמנותית-רישומית ובהעמקת ההתבוננות עד לטשטוש "קווי המתאר" של הכרתנו. נחווה ונחקור את תנועת המבט בין המוכר לבין הזר, ואת האופנים בהם ההתבוננות נמזגת אל תוך העשייה, מפעפעת אל תוך החומר: במילותיו של ז'נה: "אכן ידיו של ג'קומטי, לא עיניו, הן המעצבות את החפצים ואת הפסלים שלו. הוא אינו חולם אותם, הוא חווה אותם" (שם עמ' 375).



בסיום הסדנה נבקש להתעכב על רישומיה של ההתנסות בתוכנו. נחשוב יחד על האופנים בהם היא מהדהדת בחיינו ובעבודתנו הטיפולית, על הקשריה החוויתיים והתיאורטיים ליחסי עצמי-אחר, עצמיים מרובים, ועל רבדי המוכר, הזר והמוזר המתקיימים בכל אחד מהם בנפרד ובהצטלבויות ביניהם.