אנאקטמנט, תקשורת לא סימבולית בין חלקים דיסוציאטיבים וחשיפה עצמית -

 מחשבות על דרך ההתמודדות עם המושגים והשלכותיהם הקליניות.

מנחים: ד״ר בעז שלגי, ד״ר דני לוי

בשנת 1986 כתב תאודור ג'יקובס מאמר בשם : On Countertransference Enactments.

מרגע זה קיבל המונח אנאקטמנט – גילום בפעולה - חיים משלו, גדל והתפתח ותפס יותר ויותר מקום בשיח האנליטי.

נראה היה שחסרונו הורגש אך החסר לא ניתן היה לדיבור עד ללידתו של המושג. מרגע שנולד, החלו להשתמש בו תיאורטיקנים ומטפלים שבאו מעמדות תיאורטיות שונות.

בתיאוריה ההתייחסותית מצא המונח בית חם מאחר שהוא קשור באופן הדוק לכיווני החשיבה ההתייחסותיים המהותיים ביותר: הדדיות, תקשורת לא סימבולית, דיסוציאציה, מרחב של מפגש משותף היוצר שדה אחד שבו מתרחשים אירועים בעלי משמעות וטראומה. המונח הביא לקדמת הבמה כמה מהויות חשובות.

 ראשית, מונח זה הציב את הפעולה במרכז הבמה כמרכיב חשוב של התקשורת והתנועה המתקיימת בטיפול. פרויד הנגיד את הפעולה לדיבור.

מבחינתו יש להימנע מפעולה ככל האפשר ולהתמקד בהבנה ופירוש. המונחacting out , שאותו טבע לתיאור מצב זה, היה בעל קונוטציות שליליות.

האנאקטמנט נתן זכות קיום לפעולה והזמין את המטפלים להתבונן בפעולותיהם שלהם ושל המטופלים ולראות בהן צורת תקשורת רבת משמעות המאפשרת לחלקים נפשיים שעדיין לא עברו הסמלה לדבר את עצמם ולהביא את עצמם לידי ביטוי כשלב של תקשורת טרום מילולית אשר חייבת לקבל הכרה אם רוצים שבהמשך תהפוך לתקשורת סימבולית. נקודה חשובה נוספת: הפעולה לא חייבת להיות רק מוטורית, היא יכולה להיות גם מילולית, אך לא סימבולית.

כלומר, גם מילים יכולות להיות פעולות כמו גם היעדרן של מילים.

עם זאת, בד בבד עם התרחבות השימוש במונח, התפתח גם תהליך של ערפול, חוסר הגדרה ברורה, ולעיתים נוצרה תחושה ש'כל דבר הפך להיות אנאקטמנט'. נראה שיש צורך לבחון מחדש את השימוש במונח ולבדוק את הדינאמיקה שלו ואת הביטויים הקליניים שלו באופן ביקורתי יותר.

במהלך הסדנה ננסה לפתח הגדרה של מושג זה הבנויה על תיאורו על-פי שלושה חלקים: אנאקטמנט סמוי, אנאקטמנט גלוי (אקוטי) ואנאקטמנט כרוני, לבחון את האופן שבו הגדרת המושג, והבנת המרכיבים שלו, מבהירה את הבלבול הקיים כיום בהתייחסות למונח זה, ולעסוק באופן בו החשיפה העצמית הינה חלק בלתי נפרד מהבנתו. נעסוק בחשיפה עצמית כחשיפה רגשית, ולאו דווקא חשיפה של היסטוריית חייו של המטפל, ובכך שחשיפה כזו דורשת שני מרכיבים (אותם נציג בסדנה ) שכל אחד מהם הוא בעל חשיבות מכרעת לצורך השימוש הנכון באנאקטמנט.

לצורך ההתייחסות הקלינית נבקש ממשתתפי הסדנה לקרא את מאמרו של ג'יקובס :

On Misreading and Misleading Patients (2001).Int. J. Psychoanal., (82)(4):653-669

נעסוק בתיאור המקרה של Ms. N המתחיל בעמ' 661 ונמשך עד סוף המאמר.

מנחי הסדנא:

ד"ר בעז שלגי הוא פסיכולוג קליני, ראש תוכנית הדוקטורט "פסיכואנליזה וממשקיה" בתוכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל-אביב, עורך כתב העת "שיחות" – כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה.

ד"ר דני לוי הוא פסיכיאטר, מורה ומדריך בתוכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב.