לבדיות [solitude] בטיפול התייחסותי?
דר' חוה שוורץ
במאמר שלו "לתקשר ולא לתקשר.. , ובהמשך - עיון בהפכים מסוימים" וויניקוט מציע שבמרכז של כל אדם יש אזור שאינו צריך להיות חשוף בפני האנליטיקאי או בחיים היומיומיים. הוא כותב שיש לכל אחד זכות לא לתקשר לצד הצורך הבסיסי שלו כן לתקשר, שאותו וויניקוט מייחס לפנטזיה שיימצאו ויגלו אותך. בהמשך לכך, סלוחובר טוענת כי כאשר מטופלים רוצים להיות לבד עם מטפל שנתפס כ"אחר" ושנשאר פחות או יותר "בחוץ", ושואפים לחוות את מה שאצלם "בפנים" באופן פרטי, הדבר אינו משקף התנגדות למעורבות עם המטפל/ת. לדעת כנפו המפגש האנליטי במהותו מדגים את הדו-קיום בין להיות לבד ולהיות יחד ושחוויות של לבדיות ובדידות בטיפול מתקיימות הן אצל המטופל והן אצל המטפל.
העמדה הטיפולית ההתייחסותית מבקשת לפעול בשדה הבין סובייקטיבי תוך יצירת חוויה משותפת שתסייע למטופל לא רק לגלות את עצמו אלא גם למגר את כאב תחושת הבדידות. מה שמסייע לכך לפי סלוחובר הן הדרכים ההתייחסותיות [משא ומתן, הבנייה הדדית וכו'] שנותנות למטופל חוויה מהותית של התאמה אנליטית. יחד עם זאת, לדעתה של סלוחובר, חיוני שהמרחב הטיפולי יאפשר באותה מידה גם פרטיות ולבדיות של המרחב הפנימי מבלי להתייחס אל המצבים האלה של מטופלים כפתולוגיים או לא בוגרים. נראה שהצורך בשמירה על "מסתור נפשי" [שטיינר] במסגרת טיפול התייחסותי אינו בהכרח רק הגנתי-הימנעותי והוא מתקיים אצל שני המשתתפים באינטראקציה הטיפולית. חוויה של פנימיות פרטית Interiority]] שאין דחף לחשוף אותה עשויה לאפשר הרבה וויסות עצמי [ברוק] ויתרונות חשובים נוספים בקשר הטיפולי. עם זאת, סלוחובר תוהה על המגבלות של הגישה ההתייחסותית במצבים כאלה, וסוברת שעלינו עוד לשרטט את קווי המתאר שלהם.
הסדנא תהיה מורכבת משיחת מבוא ודיון עם המשתתפים וכן התנסות בתרגיל יצירה שישתמש בדימוי של "מרחב הבית כמטאפורה של הנפש" (פלד ושוורץ).
המנחה:
דר' חוה שוורץ, פסיכולוגית קלינית מומחית, מדריכה בפסיכותרפיה ובפסיכודיאגנוסטיקה, חברת הפורום לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה התייחסותית. בעבר חברת סגל בכיר ומנהלת השירות הפסיכולוגי לסטודנטים באוניברסיטת בן גוריון בנגב. כיום עובדת בקליניקה פרטית וביחידה הקלינית של נעל"ה.
