זוכרים את אילנה

ל'

אילנה.

מטפלת שלי לאורך כמעט 7 שנים לאחר שהייתי סטודנטית שלך. בחרתי בך. 

אני יודעת שהבנת ולא כעסת שסיימתי את הטיפול. היה קשה לשחרר.

אני כואבת. 

אני מצטערת שלא הייתי לצידך בחודשיים אחרונים. 

אני מקווה שהיית במקום שקט ושלב. ככה אני מדמיינת אותך.

תנוחי לך, עשית המון. 

תודה על כול מה שהיית בשבילי הפרטי. תמיד תהי איתי.

באהבה,

ל

לילך

אילנה לא הכירה אותי ומעולם לא נפגשנו אבל אני קראתי, ושמעתי לא מעט ממה שיצרה והגישה לעולם. השתתפתי בערב של השקת הספר החדש ממש לא מזמן... התפעלתי בהתרגשות מהמעיין הנובע של ידע ומהאנרגיות שלה ליצור עוד ועוד.

ההודעה במייל טלטלה אותי. הזיכרון של אותו ערב עדיין מאוד טרי בראשי. קראתי שוב ושוב את המייל, תוך שאני מקווה שאולי יש פה טעות.

הפער בין האדם הפעיל, החושב, היצרני שחוויתי (אולי גם ההרפתקני - לפי שם הספר?) לבין ההודעה - קשה להכלה.
אני מאמינה שכמותי יש עוד רבים, כאלו שלא הכירו אותה או נפגשו עימה, אבל הושפעו ממנה.

תודה שהיית עבורי סובייקט רחוק, אבל אמיתי וקיים. שעזרת לי להבין ולהתקרב לעמדה ההתייחסותית עוד לפני שהבנתי מהי. ועל מה שהשארת עבורי ועבור עוד רבים שלא יזכו להכיר.

לילך

מישאל חירורג

שלום לכולן/ם,

אילנה וזאבי בעלה בקרו בביתינו במעלות באחד הימים. זה היה ביקור נעים ומחבק אחרי הכרות רבת שנים.

במרץ 1975 הצטרפתי עם אילנה לסדנה בת שבוע ימים, שנועדה להכשיר מנחים לצה"ל לאחר מלחמת יום כיפור.

בשנים 1979 - 1981 שירתנו בחיל הים, אני בבסיס ההדרכה ואילנה במטה בקרייה. אילנה תרמה לחיל הים מחשיבתה המערכתית והקלינית, מיושרתה האינטלקטואלית והמקצועית. היא התמידה בעבודה הקלינית המעמיקה יחד עם רינה קרטש ויאיר גורן. במכון ובפורום ההתיחסותי התברכנו בנוכחותה ובקולה הצלול.

בכנס מעגלים התיחסותיים בעכו בנינו עבודת צוות, כאשר בעקבות הקרנת סרט דוקומנטרי על סגירת המרכז הישן במעלות ("המרכז הישן חי ומת") אילנה הרצתה על "מצבי פריפריה נפשית". היא אמרה, בין היתר: "שנים רבות לא זיהיתי את עצמי כבת להורים שעברו את השואה. כמובן שידעתי על כך אבל מצב העצמי הזה של להיות בת לניצולים היה בדיסוציאציה. הוא לא הגדיר אותי". ועוד הוסיפה: "כשאני מתבוננת בדרמה הנפשית של גיבורי הסרט אני מופתעת מאד לראות שהגיבורים של דרמה זו לא מרגישים צורך לספר אותה.. ניתן לחשוב על סגירת המרכז הישן כיוצר תהליך של דיסוציאציה בנפשם של התושבים. הם אינם מרירים, לא מאד כואבים. הם מקבלים את המצב כפי שהוא.. מישאל רוצה לתת לתהליך זה הכרה. הסרט הוא תהליך של עדות להתרחשות. אמירה שקטה, לא צועקת וגם לא מתכחשת. אלא מנכיחה את הארועים ככאלה שראויים לא להמחק..".

בכנס ההתיחסותי האחרון היא התקשתה מאד מבחינה בריאותית, אך לא ויתרה ונכחה בקבוצה שגיטי פיין ואני הנחינו. ממש מתנת פרידה.

הספקת אילנה. הקמת מורשת מקצועית ומשפחה מפוארת. 

התמזל מזלי להכירך.

יהי זכרך ברוך. הרבה אהבה.

מישאל

שיר בר אמת

אילנה יקרה,

ההיכרות שלנו התחילה היררכית. ראיינת וקיבלת אותי להתמחות, בדיוק לפני עשרים שנה. את השיעור הראשון למדתי ממך מוקדם מאוד. הפנית אליי מטופלת ראשונה. נלחצתי, התמהמהתי. לאחר כמה ימים התקשרתי. היא כבר החלה בטיפול אחר. בחשש סיפרתי לך את זה, ותגובתך לימדה אותי משהו יקר מפז. אמרת לי: כשאני מפנה אליך מטופל, את קודם כל מתקשרת אליו, ורק אחר כך מדברת איתי על החששות שלך. אמירה שיש בה תאוריה שלמה, ומדגישה את המחויבות הלא־שגרתית שלך בנוף הפסיכואנליטי, למעשים, לאקטים.

לימים הבנתי שאנחנו חולקות את אותה רגישות, או אלרגיה, לשימוש בפרשנות פסיכולוגית כדי להתחמק מעשייה פשוטה, ואת אותו ניסיון להגיע לאינטגרציה, שבה לא משתמשים במעשים כדי להסוות רגשות, אך גם לא משתמשים ברגשות כדי להסוות מעשים. להפך: כל הזמן מחפשים את נקודת החיבור בין מציאות פנימית למציאות חיצונית, בין תאוריה לפרקטיקה.

ואת, אילנה, היית עבורי מופת של חיבורים. חיברת אותי לכל כך הרבה דברים. העשרת אותי ברעיונות, בספרים, בתאוריות ובשאיפות. וגם בהזדמנויות, בקורסים, בכנסים, בהפניות לקליניקה וברעיונות לכתיבה.

בעשור האחרון נהיינו קרובות יותר. לא רק עמיתות, גם חברות. חלקת איתי התרגשויות קטנות ושמחות גדולות, וגם כאב, צער וגעגוע. הרגשתי כמו בת טיפוחייך, והייתי גאה בכך כל כך.

לפני כשנה וחצי נסענו יחד לשלוותה להעביר קורס משותף. במונית סיפרת לי כמה את מתגעגעת לזאב. סיפרת לי חלום שחלמת עליו וביקשת שאעזור לך לחשוב אותו. נעניתי, פירשתי, והוספתי מעצמי. אמרתי לך שאני מאמינה בחיים שאחרי המוות. שאנחנו אולי חושבים שאנחנו חכמים גדולים ויודעים הכל, אבל בעצם אנחנו רואים עשרים אחוז מהתמונה, ושיש עוד מעבר. אמרת לי: כשאת מציגה את זה ככה, זה נשמע ממש מסקרן למות. צחקנו. ואז אמרת: טוב, מספיק עם זה. בואי נתכנן את ההשקה של הספר שלך. תקשיבי על מה חשבתי. ומשם עברת לתכנון מפורט של השקה לספר שעוד לא ירד לדפוס. כזאת היית, אילנה, נעה בין מקומות רגשיים שונים ומגוונים, פתוחה, סקרנית, חיה וחיונית. ועבורי, כל כך מפרגנת, מקבלת, אוהבת.

בקיץ האחרון, כשלא הרגשת טוב, באתי לבקר אותך בביתך. ישבנו במרפסת היפה, אכלנו תמרים ודיברנו. איה, בתך, נכנסה להביא לך משהו שביקשת והצטרפה אלינו לרגע קצר. הצגת אותי: תכירי, איה, זאת שיר. חברה שלי. התרגשתי.

קיבלתי ממך כל כך הרבה, אילנה. אני מתקשה להאמין שאינך כאן איתי, וממשיכה להאמין שאת איפשהו מעבר, ממשיכה להוביל, ללמוד, לחבק ולתת.

אוהבת אותך מאוד מאוד, ומודה לך על כל מה שנתת לי.

שיר

עמית פכלר

אילנה ואני הכרנו ונפגשנו בצמתי גדילה מקצועית: היא ראיינה אותי להתמחות במכון רמת אביב ובהמשך תרגמנו יחד כמה ממאמריה לאנגלית. בתחילת שנות האלפיים ארגנה אילנה יום עיון של המכון ובו ציטטה מתוך מחזה אהוב עליה, "הנסיכה האמריקאית" מאת נסים אלוני: "זה היה בחיים, המוות". אילנה היתה גאה במיוחד בחידושיה בתחום האנליזה הקבוצתית (במאמרה "הכס הקדוש"), במושג "מעורבות התייחסותית חיה" ובכך שנתנה את ההגדרה האולטימטיבית ל enactment. אילנה הציעה אותי כדובר במליאת כנס ה iarpp בתל אביב ובהמשך זכיתי לקחת חלק בהשקת אחד מספרי הילדים שכתבה על נכדיה ובהשקת ספרה האחרון שראה אור בהוצאת רסלינג. יהי זכרה ברוך.

 סטברוס קאראלאמבידס - Stavros Charalambides יו"ר הפורם היווני

On behalf of the Greek Institute for Relational and Group Psychotherapy.

We were deeply saddened to learn that Ilana Laor passed away.. We wish to address our condolences specifically to the Tel Aviv Institute of Group Analysis and to the Israeli IARPP Chapter. Many of us experienced Ilana as a steady psychoanalytic mind, a group analytic presence, and a colleague whose voice could hold complexity without theatrics and without losing tenderness.

Ilana’s clinical and scholarly work consistently returned to essential concerns.

How the individual and the group meet each other as living subjects. How a group becomes an intersubjective field rather than a collection of separate minds. How the analytic setting is not simply given but mutually constructed and carefully protected so that recognition can occur even when destructiveness and fear are present.
Her thinking on the group as an intersubjective meeting place helped many of us articulate boundaries, otherness, and belonging within the group matrix.

Within IARPP Board, and particularly within the Israeli chapter, Ilana offered more than service.

She offered discernment. She was able to maintain an autonomous psychoanalytic gaze within a field where interests can easily collide, personal, institutional, professional, and political. She did so without polarization and without surrendering to group pressure. This capacity was rare and deeply needed. Her contribution to the Board of Directors of IARPP was quietly decisive, grounded, and humane.Many of us also remember her important role in the exceptional 2019 conference in Tel Aviv. Together with colleagues from the Israeli IARPP community, she helped shape a climate that could hold difference, tension, and genuine dialogue, without collapsing into factions. The imprint of that conference remains alive in the relationships it fostered and in the institutional culture it modeled.

Please accept our condolences and convey them to Ilana’s family, students, supervisees, and close colleagues within both institutions. We mourn her loss, and we also carry her presence forward, in our work, in our groups, and in the ethical tone she consistently embodied, especially when it would have been easier to retreat into silence or certainty.
With sympathy and respect.

נגה גוגנהיים

להיפרד מאילנה😞

תמיד ידעתי מי זאת אילנה לאור, הכרות מקצועית של מי שמקשיבה למרצה שעל הבמה בכנסים. אבל לשמחתי, מאז הצטרפתי לוועד הפורום ההתייחסותי, לפני יותר מעשור, זכיתי להיכרות קרובה, מעצימה, חברית ואישית. 

חשבתי על כך שהתהליך שאנחנו עושים בווטסאפ הזה ביננו הוא סוג של הרחבה גמישה של השתתפות ב"שבעה" על אילנה וכמה זה מתכתב עם המאמר שלה על הגמישות של הסטינג (מ -2007!!!) שהוא תמיד כל כך רלבנטי.

מאז עבודתנו המשותפת בוועד, אילנה היתה בשבילי מישהי לרוץ איתה, מישהי לעוף איתה... אבל לא פחות... ואולי אפילו יותר...מישהי להתפרע אתה וואו... והיא ידעה להתפרע...

הכי התפרענו בהכנות לכנס הבינלאומי בתל אביב ב- 2019. 

בניצוחה של אילנה עבדנו ימים ולילות כקבוצה מלוכדת תמי דרור שיבר, דני פרידלנדר, אודי חן ואני דמיינו בעיני רוחנו שמשתתפי הכנס יצאו ממנו עם חוויה ייחודית, לא שגרתית, מסקרנת, אמנותית, קסומה ומרגשת. היינו סוג של הילדים המופרעים של הכתה (ואני בחיים שלי לא הפרעתי באף כתה) שהמורה אילנה לא רק שמרשה להם... אלא גם מתפרעת יחד איתם. היו לנו רעיונות מופלאים אבל לצערנו ... "הנהלת בית הספר" לא שיתפה פעולה... בקשה שנתנהג יפה וכמעט כל בקשה נתקלה בסירוב. 

אילנה לא ויתרה והצלחנו לייצר ייחודיות עם התוכניות התרבותיות והלא מילוליות של הכנס, שקראנו להם "אימג'ינריום", שם, אילנה אמרה לנו – תעשו מה שבא לכם! עלתה על כולן מסיבת הגאלה, ואני זוכרת שהלכנו שתינו לבדוק אירוע אחר שהיה במיקום שבחרנו ושהיה כל כך שונה בנוף הכנסים ההתייחסותיים (סטודיו 207 ביפו שהפך להיות הבית של הפורום), ושם ...באמת התפרענו.

כמו בכל קשר קרוב היה גם קשה עם אילנה ולפעמים... גם "הלכנו מכות".       אבל תמיד אתגעגע לאין ספור מפגשים בארץ ובחו"ל, לארוחות עם "חבורת הכנס" אצל תמי, אצל אודי, בצ'יקטי. שומרת בליבי את המפגשים המעצימים של שתינו במרפסת הבית, פותחות את הראש למאמרים, רעיונות, מתייעצות, מספרות על המשפחות. או יושבות בבית קפה ("נוגוש אני מגיעה בשמחה ענקית, תקני לי שבלול קינמון, הם אוזלים מהר"). מתגעגעת סתם לשיחות הטלפון האינסופיות.

אהבתי אותך אילנה... תחסרי לי מאוד 🥀

אילנה בן חיים

אילנה. לכתוב עליך זה להכיר בכך שהלכת ולא תחזרי וזה קשה.

היית בשבילי חוט מקשר לרינה קרטש (ז"ל), שהיתה הפסיכולוגית שלי לפני המון שנים. אהבתי לדבר איתך עליה ולשמוע את האהבה שלך אליה מדברת מגרונך. הערכתי אותך עד אין קץ על כך שלא עזבת את רינה עד הסוף, ובדרך גם אמרת לי: "מדהים איך רוחה של רינה תמיד מרחפת מעלינו".

והיו הכנסים ובעיקר הכנס ברומא שבו הסתובבנו ביחד והנסיעות איתך להופעה של אודי חן, ולהופעה של רפי וייכרט המשורר, נסיעות ושהיות שבהן היו תמיד צחוקים ורצינות משולבים זה בזה.

היה כיף איתך, אילנה.

את חסרה, חברה.

יואב אנטמן

היותה,מציאותה וקיומה כל-כך מוצקים ויציבים עבורי שקשה לי לקלוט את ההיעלמות. חלק מזה זו כמובן החיוניות העזה של אילנה. עולה בי כאב על זה שלא מימשתי את הרצון שעלה בי לא פעם לאחרונה להתקשר או לבוא לשאול בשלומה או להתייעץ על כתיבה או על קורס שאני רוצה לבנות. כל פעם שעשיתי זאת יצאתי כה נשכר. הייתה מגיבה בישירות בחדות בלי למצמץ ובלי לחסוך בביקורת. זה היה נהדר.

אוף, למה לא עשיתי זאת יותר. 

שנות העבודה עם אילנה בוועד הפורום היו משמעותיות ללא גבול להתפתחות המקצועית שלי. בעידודה ובלחצה הוצאתי מעצמי את המיטב. זה היה הצירוף המדוייק הזה בין דורשנות ועקשנות לבין חיבה חברות אמונה בי וחופש שהפגינה. וכמובן המוטיבציה והתשוקה הבלתי נדלות שלה, כמו ילדה, אפילו בימים של שפל או קורונה תמיד היתה מלאת אופטימיות ואמונה לעשות. לפעמים הייתה כל כך משחקית וזורמת וקלילה ומצחיקה ולפעמים היתה נתקעת או מקשה על משהו שהיה אפשר להשתגע. יצרה משהו כל-כך משפחתי וכיפי לעבוד להרגיש שייך ולהיות יחד. וגם רצון לדאוג קצת גם לה ולעשות גם למענה, לייעץ בענייני ביגוד... בסופו של דבר, כל זה לא איפשר לי להיות ספקני, או להשתבלל כמו שאני יודע, והוציא ממני את הצד המחובר והיצירתי את 'שחקן הנשמה' שראתה בי. 

אני מלא תודה על כך.

אודי חן

אני באמצע ריצה בשדות ואילנה מתקשרת, אין מצב שאני לא עונה ותוך כדי התנשפות , אני מספר לה על כמה רעיונות חצי אפויים שלי, להרצאה בכנס של יאררפ, ואילנה ישר מבינה על מה אני מדבר, אפילו שאני עדיין לא, ועוזרת לי בנדיבות והתלהבות לטוות חלומות.ופעם אחרת נפגשים עם אילנה בצ'יקטי והיא גאה בנדב על המסעדה וביואב ובאיה ובנכדים, ונהנים מהאוכל,ומהשתייה, ומהשיחה, ומהחידודים והציניות , ומהצחוק, עם אילנה תמיד צוחקים, בטבעיות,.וכשהעליתי את ההופעה שלי ,והייתי מאד בחשש, באת אליי אחרי ואמרת "זה היה נההדר", בפשטות ומכל הלב, כמו שבאותה מידה יכולת גם להגיד , מה לא לרוחך? ואיפה זה לא עובד...

והספר הנהדר שהספקת להוציא ולהשיק

כמו כוכבת הוליוודית של פעם , שיודעת מתי להפנות את המבט לאחור , ואז להפרד בסטייל.

אליס בר נס

אילנה היפה,

יפה בגוף ובנפש, תמיד ליידי, תמיד אצילית. מתעניינת באחרים אפילו ברגעי צערה. לא אשכח כשבאתי לבקרך בשבעה שאלת אותי עליי ועל הדברים שידעת שמעסיקים אותי. לא אשכח גם שכשהייתי כותבת מתחילה ומבוהלת, מישהי שמעולם לא שמעת את שמה, הסכמת לקרוא את ספרי ולכתוב עליו מילים טובות. מתוך פתיחות, נדיבות לב ועניין אמיתי הסכמת להיות שם. לתמוך בגדילתי. 

בשבילי, היית מופת לחיים מלאים: מטפלת, מדריכה, כותבת, מקימה פרויקטים של עזרה. מנהיגה שקובעת טון של הובלה לבבית, סקרנית, תאוות ידע וחיים, מאוהבת בחשיבה פסיכואנליטית, אוהבת אדם ומוקפת אהבה. ככה, אמרתי לעצמי, ארצה להיות כשאהיה גדולה.

אילנה יקרה, אני נוצרת בליבי את הערב שלנו עם שולמית במרפסת, כשאכלנו ביייגלים ודיברנו על תיאוריה וטיבלנו אותה ברגעים מהקליניקה ורגעים מהחיים. איזו שיחה מרחיבת לב זו הייתה. כמה חבל שהיא הייתה האחרונה. 

אנצור בליבי את הסקרנות שלך התשוקה העמוקה לידע שהלהיבה את כולנו – את האור המקצועי והאישי שאת הפצת. את צחוקך המתגלגל. את זה שהרגשתי שאת חברתי על אף העשורים המפרידים בינינו.

זכיתי להכירך.

יהיה זכרך ברוך.

שלומית רייך-נס

אילנה יקרה, 

אם יש משהו שמאפיין אותך בשבילי זו התשוקה והוויטליות. זה גם מה שעיניין אותך בפרוייקטים המשותפים שלנו- הוויטליות, החיות, התשוקה להביע את כל חלקינו ולאפשר לאחרים. 

ואת-יפה שלי- את הבעת את כל חלקייך, בקלאס-באפס מאמץ. 

אני זוכרת שבאתי לבקר אותך לאחר אחד הניתוחים, פתחת את הדלת עטופה בחלוק אלגנטי, כזה שנראה מהביוקר של שאנס אליזה. נראית כמו מלכה. ואמרתי לך בדיוק את זה. את צחקת, צחוק ממזרי אופייני לך, התמתחת.בחתוליות נשית, ואמרת: יודעת מאיפה החלוק? 

מהסופר! 40 שקל.

וצחקנו. ואמרתי לך- זה כנראה לא החלוק. זו את שנושאת אותו כמלכה. והתענגנו יחד במרפסת על מחשבות מתובלות בבייגל מניו יורק עם סלמון מעושן וגבינת שמנת. וצקחנו. כמה צחקנו. כי לצחוק זה לחיות. ואת תאבת חיים שכמןך צחקת כל הדרך גם כשכאב. בייחוד כשכאבת. 

כתבנו מאמר על המטפלת הצוחקת ניסינו להמשיג למה זה ומה זה, וקראנו לזה

Act of joining

שזו פעולה שיש בה שתי פעימות בד בבדיות- פרימה וחיבור.

והנה גם ההליכה שלך מכאן -יש בה אקט אןף גוינינג: 

פרימה

וחיבור: תראי אילנה איך כולנו חוברים יחדיו סביב הפרימה דהבטת עלינו, המלכה האם. 

נכון, עמו כל אם, היית מעצבנת לעימים. מתריסה לפעמים, ובעיקר- שנונה ומצחיקה, ותמיד- אמיתית להחריד. 

אילנה היפה. אילנה היפהפיה. אילנה ההשראה לגבולןת האפשר ולאופק האינסוף של החיות. 

 היה לך חשוב יקרה שנפרסם את שני המאמרים שעמלנו עליהם יחד עם אמיר עצמון על אקט אוף כןינינג (בקליניקה ובקהילת כפר עזה-שפיים), וכך נעשה יקרה- כך יהיה. את ממשיכה לאור. חותמת ב- 

יהי זכרך האציל צרור בצרור החיים, 

ואני לא מאמינה שאני כותבת את המשפט הזה עלייך. 

איזה צחוק, 

אה, אילנה, איזה- צחוק- שבא- לבכות. אוהבת אותך מאד, תמיד איתך, במרפסת מול הים.

ברכה הדר

אני רוצה לשתף אתכם שהייתי היום ב״שבעה״.
על השלחן מונחים כל הספרים שכתבה, וגם אלבומי טיולים עם הילדים.

יצאתי בהרגשה מנוחמת. אמנם היא עשתה לנו שוק במוות שלה, אבל מבחינתה זה ממש בזמן.

היא חייתה חיים מלאים בכל התחומים עם הרבה מימוש עצמי- בזוגיות, במשפחה, במקצוע, בכתיבה.

היא חסכה לעצמה את הסבל של כל הבדיקות הרפואיות כדי לבדוק מה קורה בגוף שלה.

המשפט ״יהי זכרה ברוך״ עלה לי עכשיו לא כקלישאה, אלא על באמת.

אין לי ספק שאני אתגעגע אליה

שלומית גדות

אילנה יקרה ואהובה, מהרגע שהצטלבו דרכינו, הסתכלת לי בעיניים ואמרת לי - אנחנו נהייה יופי של שותפות. והזמנת אותי לבית שלך. אירחת אותי במרפסת היפהפיה שלך , והוצאת לנו פירות ועוגיות, והתחלת לדבר על הכול ועל שום דבר. מאותו ביקור החלה ביננו שותפות אמיצה. רצית לשמוע, ואף פעם לא דחקת. סיפרת לי על חייך, אוהבייך ואהובייך, והדיבור שלך היה שקוף, צלול, נטול יומרות. דנו במהלך השנים ברעיונות ובמאמרים, בבעלי תפקידים, בכנסים, בעקרונות, בשטיחים ובבגדים. תמיד היתה לך דעה, ייחודית, אחרת, ולעיתים קרובות היא היתה נחרצת, ולא היתה לך בעיה להתווכח. הדיבור שלך נע מרך ואוהב לחריף, וחוזר חלילה, אבל היה תמיד כולו יושרה וכנות. באמת שלא הבנת לשם מה אנשים מזייפים. ובעיקר אלרגיה היתה לך לגינונים ולצביעות, והיית נכונה תמיד לצאת לקרבות של מעטים מול רבים כשצדקת הדרך באמתחתך. ובאותה מידה ידעת להתנצל, לומר סליחה, לתקן. תמיד היה בך דחף לעשות, לחדש ולהתחדש, להסיג גבולות. בשנים האחרונות לא נתת גם לגופך הנחלש לעצור בעדך. לקחת אותו בחשבון, בגבול. בתערובת של מציאותיות חמצמצה ושפע של הומור בריא. אבל כשנפרדת מזאב התגלה הכוח של אהבתך אליו.
כמה כאבת, וכמה היית נכונה ורוצה עוד לחיות את חייך. אבל הכאב הכריע. עבדת בבוקר והלכת בצהריים. הלם. כל כך כל כך תחסרי.

עדנה בורנשטיין

למורה ממסלול ההתיחסותיים

שהיא מאילו שאכן מתייחסים

-פגשת אותי בגובה העיניים

אכפתית מתעניינת משתפת

ואת מושג enactment  הצלחת להעביר באופן בהיר

כי לא נרתעת מלהעביר את עצמך לפני ולפנים

בנוכחותך המכילה כך עשו גם המטופלים

וכך ניתן היה להבין מה סבך את השיח הטיפולי

וכיצד ניתן לעלות שוב למסלול הראשי

וכן יצרת את חברותא

מפגש הפסיכולוגים עם דמויות מרשימות מתחומים אחרים

פרופסור גלוזמן שניתח את גנסין ויצירתו

והצליח לשרטט בצורה מופלאה את דמותו

דנה וייס שהביאה את עולם התקשורת מאחורי הקלעים

סצינת האכילה בעולם היהדות מחוקר ספרות

ואת מורכבות השיפוט של בני נוער הביאה השופטת פוקצ'ה

 ובמעגל המשתתפים אסתר חיות נשיאת העליון לימים

לפני שממשלת נו החלה לעשות בו שפטים

ותמכת בממשיכים הצעירים

שהמשיכו להביא הממשק עם אמנים יוצרים

אזכור אותך באהבה ובתחושת תודה עמוקה

עדנה בורנשטיין

בוגרת מחזור שני של המסלול באוניברסיטת ת"א

הודעת השתתפות באבל של ארגון יאררפ הבינ"ל

We are sorry to be writing to you with very sad news.
Ilana Laor, a longtime member of the IARPP Board of Directors, former President of the Israeli Chapter of IARPP, Co-Chair of the 2019 IARPP conference in Tel Aviv – Imagining with Eyes Wide Open – and beloved psychoanalyst, group therapist, supervisor, teacher and author died unexpectedly yesterday, January 11th.

We will miss Ilana and her smart, thoughtful, often passionate contributions to our Board. And of course we know she will be terribly missed by the family that she cherished as well as her many friends, colleagues, students and patients.

Our hearts go out to Ilana’s family and loved ones as well as to her colleagues in the Israeli IARPP chapter and throughout the world. We send out deepest condolences to you and to all who grieve this difficult loss.

With sympathy,

The IARPP Board of Directors

ורד ראש

את אילנה פגשתי לפני 5 שנים, בשנה הראשונה ללימודי פסיכותרפיה. קיבלתי רשימה

ארוכה של מדריכים לבחירה עבור השנה הראשונה של התוכנית. כשעברתי על הרשימה

ראיתי את השם – אילנה לאור. ידעתי שאני מכירה אותה אבל לא ידעתי מאיפה, חיפשתי

מידע עליה, קראתי, עברתי על המאמרים אבל לא הכרתי דבר שכתבה. בתמונת פנים

שהופיעה ברשת ראיתי לתוך העיניים שלה, ברגע ידעתי שאנחנו קשורות, לא ידעתי איך

אבל הרגשתי מיד את החיבור.

להמשך הקריאה

שרה מוליה

הפרידה מאילנה עצובה לי מאוד.

פגישתנו האחרונה הייתה בזום בהשקת ספרה האחרון "הרפתקאות תאורטיות וקליניות",

תכננו להיפגש ולצערי הרב לא הספקנו.

בצד העצב חי בי גם רגש עמוק של הכרת תודה — על הזכות להכיר אותה, לפגוש את נוכחותה, וללמוד ממנה כאדם, כאשת מקצוע וכחברה.

אהבתי את האוטנטיות שלה, את הכנות, את החשיבה היצירתית והמקורית שלה בעבודה ובכלל.

במפגש איתה היה משהו חי, ישיר ולא מתאמץ — כזה שמאפשר לחשוב אחרת, להרגיש לעומק, ולהיות נאמנה לעצמי ולמקצוע.

ומעבר לכך — מאוד אהבתי את שמחת החיים שלה, את החיוניות, הסקרנות, התשוקה והיכולת לצחוק ולהנות.

אלו איכויות נדירות, שהיו שזורות בך כאדם וכאשת מקצוע גם יחד, והפכו את הקרבה אלייך למשמעותית ומחייה.

גם במרחב האישי והמשפחתי, אילנה הייתה נוכחת בדרכה — במבט, במילה, ביכולת להיות עם האחר באמת.

אילנה הותירה אחריה חותם של רוך, של עומק ושל משמעות, כזה שאינו מתפוגג עם הפרידה.

אני מודה לאילנה על הדרך שהצטלבה ביננו ,מאז שלימדה אותי במחזור הראשון של הפסיכותרפיה ההתייחסותית ובמשך כל השנים בכנסים ועד ליכולת שלה לגייס אותי לוועד הפורום ההתייחסותי.
שם הכרנו מקרוב והתחברנו .

זכרה של אילנה צרוב בליבי בעשייה המקצועית, ובקשר האנושי שהיא האמינה בו כל כך.

מאוד מתגעגעת .

יהי זכרה ברוך

סרט פרידה מאילנה כשסיימה את תפקידה
כיו"ר הפורום ההתייחסותי הישראלי