לזכרה של ד"ר אילנה לאור

אילנה.

מטפלת שלי לאורך כמעט 7 שנים לאחר שהייתי סטודנטית שלך. בחרתי בך. 

 

אני יודעת שהבנת ולא כעסת שסיימתי את הטיפול. היה קשה לשחרר.


אני כואבת. 

אני מצטערת שלא הייתי לצידך בחודשיים אחרונים. 


אני מקווה שהיית במקום שקט ושלב. ככה אני מדמיינת אותך.


תנוחי לך, עשית המון. 

תודה על כול מה שהיית בשבילי הפרטי. תמיד תהי איתי.


באהבה,

ל


אילנה לא הכירה אותי ומעולם לא נפגשנו אבל אני קראתי, ושמעתי לא מעט ממה שיצרה והגישה לעולם. השתתפתי בערב של השקת הספר החדש ממש לא מזמן... התפעלתי בהתרגשות מהמעיין הנובע של ידע ומהאנרגיות שלה ליצור עוד ועוד.

ההודעה במייל טלטלה אותי. הזיכרון של אותו ערב עדיין מאוד טרי בראשי. קראתי שוב ושוב את המייל, תוך שאני מקווה שאולי יש פה טעות.

הפער בין האדם הפעיל, החושב, היצרני שחוויתי (אולי גם ההרפתקני - לפי שם הספר?) לבין ההודעה - קשה להכלה.
אני מאמינה שכמותי יש עוד רבים, כאלו שלא הכירו אותה או נפגשו עימה, אבל הושפעו ממנה.


תודה שהיית עבורי סובייקט רחוק, אבל אמיתי וקיים. שעזרת לי להבין ולהתקרב לעמדה ההתייחסותית עוד לפני שהבנתי מהי. ועל מה שהשארת עבורי ועבור עוד רבים שלא יזכו להכיר.

לילך


שלום לכולן/ם,


אילנה וזאבי בעלה בקרו בביתינו במעלות באחד הימים. זה היה ביקור נעים ומחבק אחרי הכרות רבת שנים.

במרץ 1975 הצטרפתי עם אילנה לסדנה בת שבוע ימים, שנועדה להכשיר מנחים לצה"ל לאחר מלחמת יום כיפור.

בשנים 1979 - 1981 שירתנו בחיל הים, אני בבסיס ההדרכה ואילנה במטה בקרייה. אילנה תרמה לחיל הים מחשיבתה המערכתית והקלינית, מיושרתה האינטלקטואלית והמקצועית. היא התמידה בעבודה הקלינית המעמיקה יחד עם רינה קרטש ויאיר גורן. במכון ובפורום ההתיחסותי התברכנו בנוכחותה ובקולה הצלול.

בכנס מעגלים התיחסותיים בעכו בנינו עבודת צוות, כאשר בעקבות הקרנת סרט דוקומנטרי על סגירת המרכז הישן במעלות ("המרכז הישן חי ומת") אילנה הרצתה על "מצבי פריפריה נפשית". היא אמרה, בין היתר: "שנים רבות לא זיהיתי את עצמי כבת להורים שעברו את השואה. כמובן שידעתי על כך אבל מצב העצמי הזה של להיות בת לניצולים היה בדיסוציאציה. הוא לא הגדיר אותי". ועוד הוסיפה: "כשאני מתבוננת בדרמה הנפשית של גיבורי הסרט אני מופתעת מאד לראות שהגיבורים של דרמה זו לא מרגישים צורך לספר אותה.. ניתן לחשוב על סגירת המרכז הישן כיוצר תהליך של דיסוציאציה בנפשם של התושבים. הם אינם מרירים, לא מאד כואבים. הם מקבלים את המצב כפי שהוא.. מישאל רוצה לתת לתהליך זה הכרה. הסרט הוא תהליך של עדות להתרחשות. אמירה שקטה, לא צועקת וגם לא מתכחשת. אלא מנכיחה את הארועים ככאלה שראויים לא להמחק..".


בכנס ההתיחסותי האחרון היא התקשתה מאד מבחינה בריאותית, אך לא ויתרה ונכחה בקבוצה שגיטי פיין ואני הנחינו. ממש מתנת פרידה.


הספקת אילנה. הקמת מורשת מקצועית ומשפחה מפוארת. 

התמזל מזלי להכירך.

יהי זכרך ברוך. הרבה אהבה.

מישאל