https://www.relational-forum.org.il https://www.relational-forum.org.il/my-post706c772c <div data-rss-type="text"> <p> <span> "  </span> <span> From Oedipus Complex to Oedipal Complexity: Reconfiguring (Pardon the Expression) the Negative Oedipus Complex and the Disowned Erotics of Disowned Sexualities </span> <span> " </span> </p> <p> <span>   </span> </p> <p> <span> Author </span> <span> : Jodie Davies USA)  </span> </p> <p> <span> <br/> </span> </p> <p> <span> Moderators </span> <span> : Cathy Hicks (Australia), Amy Schwartz Cooney (USA)  </span> <span> <br/> </span> <span> <span>   </span> </span> <span> <br/> </span> <span> Brief Description: </span> <span>   </span> </p> <p> <span> In this paper, as the title implies, Jody attempts to complicate and “complexify” some of the dynamics of human sexuality. Despite its publication in 2015, in many places the world over we are still battling stereotyped binary perceptions of sexual identity and the restrictive and punitive policies employed to enforce them.   Jody is also hoping to use this forthcoming colloquium to bring some new theorizing on the issue, so there is much scope for conversation and dialogue regarding different understandings of the concepts.  </span> </p> <p> <span> <br/> </span> </p> <p> <a href="https://irp.cdn-website.com/682fedd7/files/uploaded/דייוויס-אדיפוס קומפלקס.pdf" target="_blank"> Click here to download the article </a> </p> </div> Sun, 29 Oct 2023 18:55:07 GMT https://www.relational-forum.org.il/my-post706c772c עברית,מאמרים https://www.relational-forum.org.il/my-post962d5be4 הרצאתה של שירה פירר בערב ״תו השעה״ עם הזמרת דניאלה ספקטור <h3> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> ״מי זאת ציפור ומי זאת אני״ </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> מאת: שירה פירר </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> ערב טוב.   </span> </div> <div> <span> במהלך התואר השני נחשפנו, אני וחברי לתואר, לפרקטיקה לפיה הרצאות פסיכואנליטיות מוקראות בשלמותן מהדף, ללא יצירת קשר עין עם המאזינים. בהרצאה הראשונה חשבנו שמדובר בחרדה, בחמישית הבנו שזה הסטנדרט. תו תקן לאיכות. ובכן- כעת אני יודעת שאכן מדובר בחרדה.  </span> </div> <div> <span> התיאוריה ההתייחסותית נוהגת לדבר במונחים של חלקי עצמי על האופנים השונים בהם אנו תופסים ומציגים את עצמנו, ואני שואלת את עצמי עם אילו חלקי עצמי אני מגיעה לכאן הערב. בפלייר הפרסום הלכתי על- שירה פירר, פסיכולוגית קלינית, כותבת. בלב אני שירה פירר, מעריצה, זוכת פרס ה"יוקלילי בסוף הערב" לפחות שלוש פעמים (בהופעות של דניאלה השיר האחרון הוא שיר שמבוצע עם יוקללי בתוך הקהל. בסיום השיר היוקללי ניתן (לשמירה) למעריץ הכי צמוד ודניאלה הולכת לבק סטייג'. אז אני. יוקללי. (תמיד החזרתי אותו).  </span> </div> <div> <span> וחשבתי שאם אני אדבר על היותי גרופי- זה יהיה מביך. ולא קשור. אבל אם אני אכתוב על זה הרצאה! זה כבר לגיטימי! </span> </div> <div> <span> בדניאלה נתקלתי לראשונה בחיפה, במועדון הסינקופה, שכבר לא קיים. הבמה היתה צבר שולחנות, אין מאחורי הקלעים, כדי לעלות לבמה עוברים דרך הקהל. אני הייתי במהלך התואר השני, עם לב פתוח שמחפש מילים. בכיתי כל ההופעה, בסופה רכשתי את הדיסק. מאז אנחנו ביחד.  </span> </div> <div> <span> השיר שהכי תפס אותי, ושמאז שמעתי עשרות אם לא מאות פעמים, נקרא ציפור ביד ומתאר, כמו הרבה משירי האלבום ההוא, סצנה מאוד ויזואלית של יד אוחזת בציפור. השיר נכנס בעומק הדינמיקה והתלות של מערכת היחסים, ממש שיר הלל לסימביוזה, לא פלא שנשבתי, כשהפזמון שואל "מי זאת ציפור ומי זאת אני". כשחזרנו הביתה מההופעה גיליתי שבן זוגי נתפס לשיר אחר לגמרי. הדימוי בו הוא של דב לבן, שרץ לבד על מרחבים לבנים, מסביב אין נפש חיה. "אם יעצר או יפול יקרוס הקרחון מתחתיו. הלאה הלאה הלאה". הוא פחות בקטע של סימביוזה.  </span> </div> <div> <span> מוזיקה חורטת בלב תקופה והאלבום הזה נהיה, כמו שכינו אותו חברותיי לתואר- החפץ האוטיסטי שלי. כל מי שנסע איתי בשנתיים האלה נאלץ לשמוע, הפסיכולוגית שלי נאלצה לשמוע, הילדים שיננו בעל פה. השנתיים שביליתי בחיפה צבועות בצבעי האלבום ההוא, הראשון.  </span> </div> <div> <span> ואני רוצה לסמן את הנקודות האלו. את הציפור ביד. את הדב הלבן הגדול. שני שירים שהם שתי תנועות מאוד שונות בנפש. מצד אחד העיסוק בננומטרים של האינטימיות בתוך קשר, בשאלה מי אוחז במי, במשאלה המופלאה "תחבקי אותי מתוך הפנים של כף ידי". ושיר אחר כך, בדידות בתוך מרחב אינסופי, חופש משאלות של קרבה, צורך, תלות. "יש לו חלום שחוזר, רץ וממשיך ודוהר". </span> </div> <div> <span> הייתי רוצה היום גם לנסות ולקחת צעד אחורה מהעיסוק ביצירה עצמה, בתמות, ולנסות להתבונן עלי, עלינו, בתור המאזינים של היצירה הזו. כמטפלים אנחנו בעסקי הקשר-האנושי, והייתי רוצה לנסות לשאול היום שאלות ביחס לקשר אמן-קהל. מה אופי הקשר הזה, האם הוא בכלל קשר, מה ניתן להגיד אודותיו.   </span> </div> <div> <span> התחלתי מהאלבום הראשון ואני רוצה רגע לעצור ולהתבונן עליו, כיחידה שלמה. העליתי את שאלת הקשר בין אמן וקהל, ואני מנסה לחשוב בהקשר הזה על כתיבת אלבום ראשון, (כשהקהל הוא בגדר פוטנציאל, או תקווה) כמו על צעקה שנשלחת לחלל. יש בה גם פניה לאדם מבחוץ שישמע. שיבין. עצם הכתיבה הרי כבר מניחה מאזין. וגם כשאלה שמחכה להיענות- האם יש שם מישהו, מחוץ לעצמי? שיוכל לקבל את הדבר הזה שיש לי לתת? </span> </div> <div> <span> האלבום הזה, הראשון, שנקרא בפשטות "דניאלה ספקטור", מלא בדימויים ויזואליים, טבעיים, תמונות נוף- ירח זוהר מעל ים לילי, זוהר רדיואקטיבי, אור של כוכב שדעך, ארובות ואטובוסים, ציפור ודב. כמעט ואין בו פניה ישירה בגוף שני, למעט בשיר לישון בלעדי שבו הפניה לאחר מנסה ללכוד את הרגע בו ישמט הקשר, שנשמע כה שביר וחמקמק- "אם תלך לישון בלעדיי אז תשכח אותי כשתתעורר, ולא תכיר את פני, לא את הקול שלי". אני מנסה לחשוב על רצף התמונות הללו, הטבעיות. על מה בהן תפס ככ, איפשר את המפגש עם הקהל שאכן התרחש עם צאת האלבום.  </span> </div> <div> <span> לייקוף וג'ונסון, חוקרי שפה, מסבים את תשומת ליבנו לכיווניות של הדימויים שלנו. זה מרים לי, אתה מוריד, מרגיש בגובה דשא, אני מכוון גבוה. הכיוונית הזו מעידה, לדבריהם, על היות החוויה שלנו מבוססת גוף. ההבנה הרגשית שלנו את העולם נחווית מתוך הגוף הפיזי שלנו שקיים בתוך מרחב ארצי, שבו יש למעלה ולמטה. השפה הרגשית שלנו מעידה על היותנו גוף במרחב, ועל כך שכל רגש נחווה בתוך גוף, ומתוך הפרספקטיבה של הגוף הזה. הפניה שלנו, בדימויים, במטאפורות, אל עולם הטבע, היא למעשה פניה לחוויה רגשית שנוכל לחלוק. כיצד נוכל, בעזרת שפה, שהיא כלי משותף, להסביר את הכאב האישי, הסמוי, הפרטיקולרי? הפניה שלנו לעולם הגופני, החיצוני, היא למעשה דרך לייצר חוויה רגשית משותפת. לדבר על משהו שכולנו יודעים איך הוא מרגיש, בגוף. זכור לי מטופל שניסה להסביר לי עד כמה הוא עצוב. הוא אמר: אני מרגיש בסערה. בלב ים. הכל סביבי סוער, אני טובע. וכל פעם מתקרב אלי איזהשהו קרש צף, משהו להיאחז בו, וכשהוא מתקרב אני מגלה שזה קש. ודרך הדימוי הפיזי הזה הבנתי אותו לרגע הרבה יותר. חלקנו עצב. כי אני לא יכולה לחוש את העצב שלו, גם אם הוא יגיד עשרות פעמים שהוא מאוד מאוד מאוד עצוב ומיואש. אבל אני יכולה לדמיין ים. לטבוע. לחפש אוויר. לקבל קש.   </span> </div> <div> <span> אני חושבת שבאלבום הזה, הראשון, העולם הפיזי, החיצוני, שימש כמתווך לכל קשת הרגשות המרהיבה שעברה, מדניאלה לקהל. הטבע הוא החוליה המקשרת בין הכתיבה בחדר סגור להד הרגשי שהתחולל בעולם. אני יכולה להרגיש ציפור, את העדינות והחשש. את האחריות של היד שאוחזת, את הרצון לחופש וההיצמדות של מי שאחוז. אני יכולה לראות בעיני רוחי את הדב הלבן הגדול, להבין את הצורך להמשיך לנוע על קרח דק. הלאה.   </span> </div> <div> <span> הגישה ההתייחסותית קידמה את החשיבה בדבר היות שני סובייקטים בחדר הטיפול. לדידה כל צד נוכח באנושיותו, כל צד זקוק להכרה כסובייקט, ויותר מכך- על מנת להתקיים כסובייקט כל צד זקוק לא רק לזכות בהכרה אלא גם להעניק את אותה ההכרה לאחר. בפעולת הראיה שלי את האחר אני מאשרר את קיומי שלי. חשיבה שהיא אולי יותר טריוויאלית בתוך מערכת יחסים בעולם נהיית סבוכה יותר כשאנחנו עסוקים בדיאדה טיפולית, בקשר שאינו שיוויוני. צד אחד מספר את סודותיו הכמוסים ביותר, השני מאזין. צד אחד מזומן להביא את כל קשת רגשותיו, השני- להכיל. לשקף. לתמלל. ועדיין, גם בקשרים שאינם סימטריים קיימת סוביקטיביות והדדיות.  </span> </div> <div> <span> עוד דוגמא בולטת לקשר כזה, אסימטרי ועדיין הדדי ומלא בסובייקטיביות של כל הצדדים היא מערכת היחסים של יוצר וקהל. היא אינה סימטרית בשום צורה. ההד העצום שנוצר בחיי שלי מהיצירה של דניאלה לא הגיע אליה כלל, אני הבחורה המוזרה שמחכה ליוקלילי. יש רבים כמוני. ובכז, מהו הדבר שמוחלף בינינו? היצירה עצמה. הטקסט, הלחן. העיבוד.  </span> </div> <div> <span> הייתי רוצה היום לשתף במחשבות על המפגש הזה, בין אמן וקהל, תוך כדי חשיבה על ההתמרה הרגשית שמתרחשת בו, ועד כמה הוא מזכיר, אם בכלל, דיאדה טיפולית. בניגוד לדיאדה טיפולית (או בהתאמה לאנליזה הדדית נוסח פרנצי, אם תרצו), הכיוונית בקשר אמן קהל משתנה תדיר, מחד זו אני שמקבלת חומרי גלם של האמן, ונותנת להם תוקף בעצם ההאזנה שלי. מצד שני, החיבור בינינו מתבסס על ההרגשה שהוא מדבר חוויה שעד לאותו הרגע חשתי שהיא רק שלי, או במילותיה של וולך:  </span> </div> <div> <span> ציפור מה את מזמרת </span> </div> <div> <span> מישהו אחר </span> </div> <div> <span> מזמר מגרונך </span> </div> <div> <span> מישהו אחר </span> </div> <div> <span> חיבר את שירך </span> </div> <div> <span> שר בבית </span> </div> <div> <span> דרך גרונך. </span> </div> <div> <span> וכבר לא ככ בטוח מי שר את שירו של מי, מי זאת ציפור- ומי זאת אני.  </span> </div> <div> <span> אני רוצה להציע שלשה כיווני חשיבה על מערכות היחסים האלו, אמן קהל והקשר הטיפולי, ועל קווי דימיון אפשריים בינהם. אני יוצאת לכיוונים האלה מתוך השיר- הנכתב, המולחן, המושר. </span> </div> <div> <span> שיר כחלום  </span> </div> <div> <span> אולי המחשבה על שיר כחלום מדגישה את הכיווניות המתהפכת בקשר אומן-קהל, בשונה מהקשר הטיפולי. פרויד בחיבורו "המשורר וההזיה" מדמה את החוויה האומנותית לפעולת חלימה (מישהו פעם סיכם לי את המאמר הזה במשפט: בסוף כל משפט של פסיכואנליטיקאי יושב משורר עם נרגילה). החלום הפרוידיאני מביא אל המרחב הטיפולי תוכן מעובה, רב משמעי, שמתייחס למשאלה לא מודעת. המטופל מביא את החלום לתוך מרחב חשיבה וחלימה משותף, על מנת שיושב לו כשהוא מעובד יותר, חושף תכנים לא מודעים. בעוד בדיאדה הטיפולית יש התגייסות משותפת על מנת לדלות משמעות אישית עבור המטופל האמן מביא את השירחלום שלו כתוכן גולמי, שבמיטבו הופך להיות השירחלום הפרטי של כל מאזין. מרחב השירחלום פתוח עבור האמן והקהל כאחד, לדלות ממנו פשר נפשי אישי, בכל מפגש מחדש. הפרשנות לא מתכנסת למאורע אחד, אדם אחד, ואף נחלמת בכל ביצוע מחדש- לכל אחד הדב שלו, והירושימה שלו, וכוכב מת שממשיך להאיר משלו. אני מדמיינת אולם מלא באנשים שחולמים את אותו השיר, ובו זמנית- נטועים בחוויה הפרטית שלהם. בחוץ אנחנו ביחד, אבל בפנים אני לבד. אולי גדול החולמים האינטרסובייקטיבים הוא הפסיכואנליטיקאי תומס אוגדן, שמדבר על פעולת החלימה כדרך הטבעית של הנפש לעבד תכנים לא מודעים. לטיפול אנחנו מגיעים כאשר אנחנו לא מצליחים יותר לחלום את נפשנו, כאשר הבעתה מעירה אותנו מהחלום, ואנחנו מגורשים מהמרחב שנועד לשהיה במגע עם הלא מודע. שיר (גם בהאזנה אבל אולי עוד יותר בהופעה, ועל כך בסעיף הבא) מאפשר לעיתים מרחב כזה, לחלימה. מגע עם תוכן לא מועבד, שגם ללא פירוש מנוסח מאפשר חלימה נותנת לנפש פשר, ומנוחה.  </span> </div> <div> <span> שיר כהיפעלות גופנפשית </span> </div> <div> <span> פסיכולוגים מואשמים פעמים רבות (ובצדק רב) בנטישה של המימד הגופני בחשיבה הנפשית. אני רוצה להצביע על מימד אחד של הגופני- המימד הקולי. במובן הכי בסיסי, פסיכותרפיה (ובוודאי פסיכואנליזה) היא פרקטיקה אודיטורית. דנה אמיר, משוררת ואנליטיקאית שהמימד החושי נוכח מאוד בשיריה כותבת "מפני שאינני רואה את פניך אני רותמת אותם לחוטי הקול שלי, כילד הקושר לחוט מבטו ענן", ובהמשך אותו השיר "לכן אני עונה כמו הד מדפנות של באר, כשאת קוראת בשמי". מה שמוחלף, במישור הכי בסיסי ופיזי, בחדר הטיפול, הוא קול. כמטפלים אנו ודאי מכירים את האופן הלא רצוני שבו הקול שלנו מתאים את עצמו לסצנה הטיפולית. כיצד הוא מונמך ברגעי קושי, מוגבר כשאנחנו רוצים להיות בסיס יציב עבור נפש סוערת. כיצד הוא מצטרף בזרימה שקטה למטופל שנמצא כרגע במקום אחר, בחלום שלא היינו רוצים להעירו ממנו בפתאומיות. (גם קול הקראת שירה הוא קול אחר, שכמו מאפשר כניסה לאופנות אחרת של הוויה)  </span> </div> <div> <span> תיאוריות שמנסות להמשיג בצורה גופנפשית את הקשר הטיפולי מדברות בין השאר על סינכרוניות- היכולת לווסת את מצבי הרגשי על ידי חבירה לגוף אחר- מה שנעשה בילדות על ידי הנקה, נשימה משותפת, קול מלטף ומרגיע. בחדר הטיפול, פעמים רבות המגע בינינו הוא קולי, עוד לפני שהוא תוכני. הוא היכולת להגיד- אנחנו יחד. אני רוצה להציע שיצירה מוזיקלית מזמינה בין השאר לחווית סינכרוניות שנשענת גם על החלום המשותף, אבל גם על החוויה הפיזית, הקולית, המשותפת. (לא במקרה חוויות דתיות אקסטטיות רבות מבוססות על שירה משותפת). החלום לא רק נחלם בראשינו, הוא גם מושר יחד, בקול משותף, בסינכרוניות (גם אם זייפתם). בעוד החלום נשאר פרטי, הפרקטיקה האודיטורית היא הזמנה לפעולה פיזית, חושית, משותפת. הזמנה לחיבור. מי שעמד בתוך קהל- מוקף אנשים שאינו מכיר, בעצימת עינים, מדקלם מילים שהם נופי נפשו הפרטיים כפי שהם נופי נפשם, ידע שבאותו הרגע- הוא לא לבד.   </span> </div> <div> <span> שיר כפרשנות </span> </div> <div> <span> עצם המחשבה על ההשוואה בין הסצנה הבימתית לזו הטיפולית מתבססת, כאינטואיציה, על תהליך ההתמרה שמי שהיה בהופעה טובה באמת ודאי מכיר מחוויתו. מפגש אנושי, חד פעמי, שמשהו ניצת בו. משפט, רגע, אסימון שנופל- ומשהו מתיישב אחרת בנפש. יש לדניאלה שיר שהוא דיאלוג בין בני זוג (שיר מתוך דיסק שהוציאה עם בן זוגה), שבחלקו נשמע כך:  </span> </div> <div> <span> I love you </span> </div> <div> <span> No you don't </span> </div> <div> <span> I love you </span> </div> <div> <span> No you don't love me </span> </div> <div> <span> All you love is your love </span> </div> <div> <span> I need you </span> </div> <div> <span> I wish you had </span> </div> <div> <span> I need you </span> </div> <div> <span> I wish you had, all you need </span> </div> <div> <span> Is a wall to bounce your ball against to </span> </div> <div> <span> השיר נקרא "קאט איט אאוט", ביני לביני אני מכנה אותו "יחסי אובייקט-המיטב",    </span> </div> <div> <span> את השיר שמעתי עשרות פעמים בספוטיפיי, בגלגלצ. אבל ברגע אחד, בהופעה בצוללת- הכל התחבר. היה רגע. הצלחתי להרגיש את עומק הפחד שבעומק התלות. האם הוא באמת לא רואה אותה? האם זו היא שלא מסוגלת להכיל אהבה טובה, להאמין שהיא אכן נראית על ידו? כמה קשה לשהות בקרבה האינטימית הזו, כמה מתקפות. כל השיח התיאורטי על יחסי אובייקט- השאלה איך אדם מכונן את עצמו דרך מערכות היחסים הקרובות ביותר, פתאום התחיה ברגע אחד.  </span> </div> <div> <span> בטיפול הרגע הזה, החמקמק, הוא הרבה פעמים רגע הפרשנות. מטופל מביא חומר לא מעובד, המטפל חושב, נעשית עבודה משותפת, והמטפל אומר משפט. תובנה. מחווה כלשהי. ולפעמים- יש רגע. רגע של התמרה.  </span> </div> <div> <span> פרשנות במובנה הפרוידיאני היא תגובה מצד המטפל שנוגעת בקונפליקט לא מודע, התנגשות בין המציאות ובין הדחף שמחפש מימוש באופן שהסביבה לא יכולה לאפשר, והיכולת להציף את הקונפליקט למודע מאפשרת התרה של מתח נפשי. בבסיס התפיסה הזו קיימת המחשבה שבלא מודע שוכנים תכנים מגובשים במלואם שהודחקו, ונאבקים לצוף אל פני המודע. הביטוי המודע שלהם לעד יהיה חלקי ולא ישקף אותם כפי שהם מונחים בלא מודע.     </span> </div> <div> <span> אני רוצה לפנות אל תפיסה אחרת למהי פעולה פרשנית, שמציע האנליטיקאי ההתייחסותי דונלד סטרן במאמרו "חוויה לא מנוסחת- מאי סדר מוכר לכאוס יצירתי" (1983). סטרן הולך במאמר בעקבות סאליבן, שאומר "לאדם יש מידע לגבי חוויתו שלו רק במידה בה הוא נטה להעביר מידע זה לזולתו, או חשב עליו בדרך של דיבור קומוניקטיבי", כלומר חוויה מודעת היא כזו שנוסחה כשיח בתוך קשר, שיח אמיתי או מדומיין. בפודקאסט "שיר אחד" דניאלה מספרת: כילדה אני כתבתי שירים כדי ליצור עם עצמי איזשהו שיח על העולם, או לתת לעצמי נחמה, או לשלוח לעצמי יד בתוך העולם". סטרן מציע בעקבות סאליבן שהרבה ממה שנכנה "לא מודע" הוא למעשה "לא מנוסח", חלקי מחשבות ותובנות שמעולם לא נחוו במלואם ולכן הם לא תפיסה או רעיון שהודחקו, אלא שברי חוויה שממתינים עדיין לפשר. לנוכחות בין שניים שרק היא מצליחה לנסח בשפה רעיון שלם.   </span> </div> <div> <span> רגע הפרשנות, אם כן, הוא רגע שאוסף חלקי מחשבות, רגשות ותובנות, ומסדר אותם במערך שבתרגום קלוקל- עושה היגיון. רגע של אאוריקה נפשית, אם תרצו. התנאים שמבשילים עד לאותו הרגע נעוצים גם במוכנות אישית להביט אל תוך הכאוס הפנימי, גם בהבשלה של קשר, היות אחר משמעותי לנסח איתו ומולו את נפשי, גם בהסכמה לשהות בתוך מרחב כאוטי, להמתין למשמעות, ולהביט במרחב הזה בסקרנות, ולא רק בחרדה. ודבר מה נוסף, נעלם... איך רגע אחד הופך פתאום יקר כל כך.    </span> </div> <div> <span> מה שסטרן מוסיף פה לחשיבה הוא את היצירתיות. יש אינסוף דרכים לחבר את קרעי הרגעים למנסרה מרהיבה של משמעות נפשית. פעולת נתינת המשמעות היא לא ארכיאולוגית, היא יצירתית, ואין תשובה נכונה אחת.  </span> </div> <div> <span> המעשה היצירתי- בטיפול, באומנות, דורש סקרנות, הקשבה, יכולת להמתין בתוך בליל כאוטי, ומצליח במיטבו לייצר משמעות, שיכולה להיווצר רק בין שניים- הדובר והמאזין, האמן והקהל, מטפלת-מטופלת. דניאלה הילדה והשיר שהיא כתבה, ששולח לה יד בתוך העולם. </span> </div> <div> <span> שטרן מדבר על הרגע הזה, שבו הדברים מתחברים, בפעולה היצירתית כמו גם בטיפול, כרגע שיש בו מוכרות. המשמעות שנוצרת היא חדשה, אבל אני מזהה אותה מתוך נפשי. היא מושבת אלי. "זה כאילו שהתבוננו דרך עדשות משקפת שאינן ממוקדות דיין, מבלי שהבחנו בכך. איכשהו נעשית התאמה, ופתאום, באופן בלתי צפוי, הנוף מזנק אלינו בפרטיו הדקים והמדויקים".    </span> </div> <div> <span> ומהתבוננות על פעולת השיר במרחב המשותף, אני רוצה לחזור ליצירה של דניאלה, למעבר מהאלבום הראשון לשני, ולמה שאני מזהה כשינוי בתמות.  </span> </div> <div> <span> בעוד באלבום הראשון עולם הטבע והדימויים שלט, באלבום השני מופיעות מערכות יחסים באופן הרבה יותר קונקרטי. יש שם שיר שמוקדש לאביה של הכותבת, שיר שמוקדש לאימה. הכותבת מנכיחה את עצמה. שיר אחד מתחיל ב- "לכבוד השנה החדשה, *אני* מאחלת לך". ובשני- *אני* ואמא באונקולוגית, מחכים לתורה שיבוא. השיח בין שני אנשים הופך להיות הרבה יותר קונקרטי ונוכח, יש מעבר מתמונות טבע ליחסים. ואולי, כהשערה, יש מעבר מאמנית שכותבת מתוך אמונה אבל גם שאלה- האם יש קהל? האם הקול שלי ישמע? למקום שמכיר בקשר, בקהל שנמצא בצד השני ושומע. ומבין.  </span> </div> <div> <span> טיפלתי בעבר באדם מבוגר, פנסיונר. איש עדין נפש, אדם שעבר חוויות קשות בחייו ועבד בעבודה קשוחה מאוד, ודווקא בפנסיה, חוויה לכאורה מינורית של אלימות בלתי צפויה עוררה אצלו תגובה פוסט טראומטית נרחבת. הסדק נפער. רוב הפגישות הסתיימו כאשר רעש בלתי צפוי הבהיל אותו מאוד והוא לא יכול היה לשאת יותר את השהיה בחדר והוא ברח מבויש תוך כדי שהוא מתנצל בפני. תמיד כשהגיע התנגן לי בראש  </span> </div> <div> <span> "פעמונים פעמונים, מצלצלים בראשך </span> </div> <div> <span> אתה לא מבין מה בוער בך </span> </div> <div> <span> אתה לא יכול להיות כאן  </span> </div> <div> <span> או בכל מקום אחר </span> </div> <div> <span> מה שהיה מה שיהיה לך </span> </div> <div> <span> הוא צל ארוך קודר </span> </div> <div> <span> כי יש בך שיר </span> </div> <div> <span> שאיש לא מכיר" </span> </div> <div> <span> זה עזר לי לחשוב עליו, וזה העיד על האהבה שלי כלפיו. היה לו שיר, אצלי. בעיני יש כאן עוד גלגול של היצירתיות המשותפת, שחותרת לרגע אחד של משמעות נפשית. הרברי שלי (שאצלי כמעט תמיד מגיע בשירים), הוא הקריאה הנפשית שלי לקשר עם המטופל שלי, והוא טעון בכל האהבה והמשמעות שמוזיקה מחזיקה עבורי. וזו הזמנה, גם אם היא נלחשת בלב, לקשר.  </span> </div> <div> <span> ומהאלבום השני לשלישי. הוא שוחרר במלואו לספוטיפיי כשהייתי בנהיגה לכנס הפסיכולוגיה הקלינית באילת, כך ששמעתי את כולו, לראשונה, על רקע ים המלח וצוקי מדבר. יש בו שיר, "בהתחלה", ששרתי לעצמי בקול כדי להעביר את הצירים בלידת ביתי, הילדים שלי תמיד מבקשים לשמוע ממנו את "החרא עולה שם", שזה התרגום העברי ל a hard rain’s gonna fall של בוב דילן.  </span> </div> <div> <span> אמרתי שאדבר על האלבום ואני מוצאת את עצמי כותבת עלי. האם עשיתי פה מוב "המנוח ואני"? אני תוהה עד כמה אני יכולה להפריד את היצירה מהמשמעות האישית שלה עבורי. עד כמה צריך.   </span> </div> <div> <span> האלבום השלישי הוא אלבום סיפורי. יש שם סיפור על לילה בחדר יולדות, בהמתנה זוגית לחיים החדשים שיגיעו, יש שיר שמתחיל "בעשר בבוקר היתה תאונת דרכים, משאית, אופנוע, טנדר עם נגרר ושני סוסים". יש את - "אחרי תמיד הולכים צל ועוד צל. אמי ואבי שבוכה ומתנצל". השיר הסיפורי ביותר באלבום, "אמריקה", מתחיל במילים- בגלל שמסרתי עדות אני זוכרת את כל הפרטים. השיר, שמתחיל כסיפור מסע של צעירים שגומעים את אמריקה הגדולה ולי קצת מזכיר את אמריקה של סיימון וגרפנקל תופס לקראת סופו תפנית טראומטית מפתיעה של חוויה שעברה הדוברת באמריקה. או אז מובנת מסירת העדות שכנראה התרחשה בזמנו במשטרה, ומתרחשת גם ברגע זה, רגע כתיבת השיר, העדות. הפעם אנחנו, המאזינים, בתפקיד מקבלי העדות. ומכיוון שאנחנו שומעים, "אני זוכרת את כל הפרטים". יותר מהאלבומים הקודמים, האלבום הזה מלא בסיפורים, בעדויות.  </span> </div> <div> <span> דנה אמיר מדברת על פונקציית העד בנפש כיכולת מופנמת של האדם להיות עד לתכניו הטראומטיים. חומרים טראומטיים הם כאלה שלא מצליחים לעבור עיכול נפשי, להיכנס לתוך נרטיב ולהרפות מלפיתתם בנפש, כך שהם חוזרים שוב, ושוב, תמיד באותו האופן, באותה האימה. אף פעם לא נרגעים. אף פעם לא מקבלים פשר. "פונקציית העד", שהיא הפונקציה של מתן התוקף לחוויית האני, מבוססת על היכולת לתנועה בין הגוף הראשון לגוף השלישי של התחביר הנפשי, או בין 'היות אני'- היכולת לחוות את הסיפור בגוף ראשון, מבפנים, לבין היכולת לחרוג מן האני- להיות רגע בעמדה המתבונן מהצד, שתופסת סיפור שלם.  </span> </div> <div> <span> אני מנסה לחשוב על המעבר לאלבום מלא בסיפורים. כתיבת השיר כסיפור היא עדות, ההופעה איתו, השמיעה שלי אותו על רקע הרי אילת. פונקציות עד מוחלפות בינינו, אמן וקהל, שוב ושוב, מהדהדות ואומרות- זה קרה. ומתוך תהליך העדות- הטראומטי הופך לירי, נסבל. חלק מנופי הנפש.  </span> </div> <div> <span> ניסיתי ללכוד הדים של קול, של תנועה. מאמן לקהל ובחזרה. מאלבום לאלבום, מחוויה חושית אישית באלבום הראשון, הגוף הראשון, לעבר מערכות יחסים בשני, הגוף השני, ועד לסיפור שניתן כמעין עדות, בגוף השלישי. חלקי מחשבות שלרגעים יתחברו למנסרה צבעונית, לכאוס יצירתי. למשמעות נפשית.  </span> </div> <div> <span> פיליפ ברומברג, פסיכואנליטיקאי התייחסותי, מדבר על חלקי העצמי שלנו כמו פרחים בזר. אנחנו מגיעים בהרבה פורמטים, הרבה חלקי עצמי, וזה בסדר. המדד לרווחה נפשית הוא היכולת לקשור את כל אותם הפרחים, החלקים, בזר. להכיר בין החלקים השונים, לזכור שכולם אני. לא להצטרך להחביא אף אחד מהם, או להיצמד רק לאחד. לא להכריע בשאלה מי זאת ציפור ומי זאת אני, אני כנראה גם וגם. גם היד הבוטחת וגם הציפור השברירית, גם היד שמנסה לאחוז וגם הציפור שתעוף. כאוס יצירתי. אני כנראה גם "שירה פירר פסיכולוגית", וגם "שירה מהיוקללי", ואני מקוה שהצלחתי גם לחשוב את הדברים מבחוץ ולהגיד משהו עיוני, וגם להיות הכי מבפנים, עם אפס פרספקטיבה, ורק להגיד- תודה. זה יקר לי מאוד, תודה.    </span> </div> <div> <br/> </div> </h3> Thu, 22 Dec 2022 13:03:53 GMT https://www.relational-forum.org.il/my-post962d5be4 עברית,מאמרים https://www.relational-forum.org.il/my-post59becb19 שיחה עם ג'ודי מייסלר דיוויס על מאמרה המרתק  "Reawakening desire  Shame, analytic love, and psychoanalyticimagination"   את המאמר ניתן למצוא בספר "Vitalization in Psychoanalysis; Perspectives on Being and Becoming" <div data-rss-type="text"> <p> <a href="https://hdq-colman-ac.zoom.us/rec/share/2cB4Ex8-RnjYg0kjF0G2Ax3fcO7gQIKWf7poGFicIRMP1A-X1lgP5tuSVOls2T_S.9ohDVzlgXULdbaPT" target="_blank"> לצפייה </a> <span> <span> בשיחה עם ד"ר ג'ודי מייסלר דיוויס </span> </span> <a href="https://hdq-colman-ac.zoom.us/rec/share/yyxatSWTsRkvjfvRz7XP1aa0-_ZD4GrKyPtCHEnvAeWIRg28Gf5G_c570OnHeOTd.Rb3_TV6hWlcjeye1"> לחצו כאן </a> <span>   </span> <span> <span> </span> </span> <a href="/"> סיסמה לצפייה: 20584922 </a> </p> </div> Sat, 17 Dec 2022 19:05:43 GMT office@kidumnet.co.il (Orel yehi Shalom) https://www.relational-forum.org.il/my-post59becb19 וידאו https://www.relational-forum.org.il/my-post4bf224ca הרצאתו של ד״ר רוני באט בערב ״בעין הסערה״: מפגש עם הזמר-כותב ערן צור במסגרת הסדרה ״תו השעה״ <h3> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> ערן צור- שוטטות עם החיה שבבטן </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> ההרצאה שלי פותחת את סדרת ההרצאות העוסקות במפגש בין הגישה ההתיחסותית לבין מוסיקאים. מפגש עם נושא כזה תמיד מסקרנת אבל עולה השאלה מה אנחנו בעצם רוצים שיקרה במפגש כזה. אנחנו יכולים לנתח את אישיותו של היוצר, רבים וטובים עשו זאת החל מפרויד שב 1910 כותב על ליאונרדו דה וינצי ווקישר בין הקונפליקטים המיניים וההומוסקסואליות של דווינצי לבין האומנות שלו. היצירה של ערן צור יכולה להתאים בקלות לז'אנר הזה, השירים שלו נוגעים במיניות, אלימות ועוד תכנים שכל פסיכואנלטיקאי או עורך עיתון היה שמח להתעסק בהם ברמה האישית והרכילאית או המקצועית תאורטית. אבל בעיני עיסוק כזה הוא החמצה של העיקר.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> כאשר פרסם ערן צור את הספר "החייה בבטן" מיד אמרו זאת אוטוביוגרפיה מדויקת של חייו. ועל כך עמוס עוז היטב לנסח כאשר אמר: "כל מה שכתבתי הוא אוטוביוגרפי, שום סיפור אינו וידוי" וכך הוא ממשיך ומספר שמראיינת אמריקנית שאלה פעם את נבוקוב, (כתב את הספר לוליטה) "פרופ' נבוקוב, אמור נא לנו בבקשה האם אתה באמת כל כך מכור לילדות קטנות" ומה בעצם מבקשים המראיינים המתנשפים האלה מנבוקוב ומערן צור ובעצם מה רוצה הקורא הרע, הלוא הוא הקורא העצל?..ועל כך עונה עמוס עוז הם באים לקחת ממני את המסר שלי חי או מת, שורה תחתונה הם רוצים...הקורא הרע בא ודורש ממני לקלוף למענו את הספר שכתבתי, הוא בא אלי לתבוע שאני במו ידי אזרוק למענו לפח את הענבים שלי ואגיש לו רק את החרצנים. ולפעמים הם מוותרים על הרעיונות ומסתפקים בסיפור שמאחורי הסיפור, את הרכילות הם רוצים, להציץ הם רוצים שיגידו להם מה באמת קרה לך בחיים ולא מה שאחר כך כתבת על זה בספרים שלך. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> ולכן אני מציע שבמפגש הנוכחי ובמפגשים הבאים שיבואו במקום להפנות את המבט כדי לנתח את אישיותו של היוצר מן הראוי שנפנה את המבט פנימה אלינו ולמה שמתרחש בתוכנו כאשר אנחנו נפגשים עם השירים שלו.   </span> </div> <div> <span> ועל כך אומר עוז "ולכן מה שמעניין אינו ההשוואה בין הדמות בסיפור לבין שערוריות שונות מחיי הסופר אלא בין הדמות שבסיפור לבין האני שלך החשאי המסוכן והאומלל והמטורף והפלילי, זה היצור המבעית שאתה כולא אותו תמיד עמוק עמוק בתוך הצינוק הכי חשוך שלך, כדי ששום אדם לעולם לא ינחש חלילה את עצם קיומו, לא הוריך ולא אהוביך, פן ינוסו מפניך בפלצות כמו שנמלטים מפני מפלצת. הנה שאתה קורא את סיפורו של רסקולניקוב ובתנאי שאינך הקורא הרכלן אלא הקורא הטוב ...תוכל להביא את רסקולניקוב זה פנימה, אל תוך המרתפים שלך...ושם תוכל להפגיש אותו עם המפלצות הכי מבישות והכי מחפירות שלך , כך יוכל רסקולניקוב להמתיק קצת את החרפה ואת בדידות הצינוק שכל אחד מאתנו נאלץ לגזור על האסיר הפנימי שלו למשך כל ימי חייו. כך שיוכלו הספרים לנחם אותך קצת על אסון סודותיך המחפירים. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> ערן צור מזמין אותנו בדיוק למרחב הזה, האנושי, הפגיע והאפל. לעיתים נדמה שהוא רוצה לעזור לעצמו ולנו לבנות את המרחב הפנימי, את אותה התבוננות פנימה, במרחב בין השיר לביננו. שיריו ביוגרפים אבל הם אינם שירי וידוי. הם נמצאים במרחב בין אמת לבדיה באופן שמשאיר לשומע מרחב לתנועה ויצירה שלו עצמו. אחד המקומות היפים בהם יש את אותו משחק בין אמת ובדיה אפשר למצוא בשיר "בלילות ירח מלא" הוא שר על גבר ששוכב ער ומתבונן על בת הזוג שלו בלילה, בחושך "הנה הפנים שלך, הנה העיניים, הנה החיוך האצילי, הנה הפחדים והנתק" "הנה שמחה כי אנחנו ביחד" "יש לנו אהבה היית מאמינה אחרי כל המדבר הזה איזו נחמה" אנחנו מיד יכולים למצוא את עצמנו כמו גם להרגיש שערן צור שר את הזוגיות שלו, הפרטית ואינטימית כאילו נתן לנו להציץ לחדר השינה שלו. אבל אז מופיעות השורות הבאות  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> "בלילות של ירח מלא, דמיון הופך למציאות, כמעט שאפשר לגעת , דרך זיכרון- בדמות, אני יודע את לא שלי אבל בחושך את איתי". ומיד הוא מחזיר אותנו למתח בין מציאות לפנטזיה. ואפשר להקשיב לשורות הללו כאמירה רחבה יותר על יצירה אומנותית והשימוש בזכרון כדי לטוות פנטזיה על מערכת יחסים. במושגיו של ביון אפשר לומר שערן צור מותיר מרחב בלתי רווי שאותו אנחנו יכולים למלא במחשבות ופרשנויות שלנו ולמעשה לאפשר לנו השומעים להמשיך את התהליך היצירתי בתוכנו. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> אותה בניה של מרחב לא רווי, פתוח אפשר למצוא החל מתחילת דרכו כיוצר. במרבית השירים ובמיוחד בתחילת דרכו הוא בעמדת המספר לעיתים מתבונן מהצד, ממרחק. גם בהקשבה לדרך בה הוא שר ניכר הקול היחודי והשונה כל כך שלו. הדימוי שמתעורר בי הוא של כלי נגניה עם ריבוי צלילים עיליים.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> במוסיקה צלילים עיליים הם הצלילים הגבוהים התנודות הקוליות שמצטרפות לצליל שמפיק כלי הנגינה. כך לחליל יש צליל נקי וצלול כיוון שהצליל העילי שמפיק הכלי נמצא בהרמוניה עם הצליל הבסיס שאנחנו שומעים וזאת לעומת חצוצרה שלצליל שלה מתלווים שפע של צלילים עיליים שלא תמיד נמצאים בהרמוניה על הצליל הבסיס. בעיני הקול של ערן צור נושא בתוכו קונקרטית ומטאפורית ריבוי של צלילים עיליים ומנוגדים. אפשר לשמוע בו פגיעות לצד תוקפנות ואכזריות, קול של בוגר ומעליו צליל עילי של ילד. קול תמים ומולו איכות של גניחה פרוורטית. ומעבר לכל איזו איכות תאטרלית שאוספת את כל העושר הזה לקול עם חתימה יחודית שהיא קרובה וחשופה אבל גם שומרת איזה מרחק מקהל השומעים. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> המתח הזה בין הרך לקשה, האינטימי והמנוכר נשמר גם המוסיקה, במקצב התופים החד הדוחף קדימה ובהרמוניות שלעולם אינם נסחפות לכיוון המתוק או הצפוי. המרחב הלא רווי, השילוב בין תוכן חשוף ואינטימי יחד עם איזו זרות מופיע גם בתכנים של השירים ובנוף שמתלווה אליהן. הנוף הוא כמעט תמיד נוף עירוני, לעיתים מנוכר וזר ולעולם לא מרגיש מוכר ובטוח. אני רוצה להתחיל עם שיר שנוגע ישירות בתכנים הללו. תכלית בתחתית, המוסיקה חלומית, בניגוד לשירים אחרים בהם הרוק נמצא בחזית כאן השיר מתחיל בסוג של ג'אז רך, האוירה חולמנית יש תחושה שגם העיבוד המוזיקלי יוצרת מסגרת שפחות משקפת בית ליוצר עצמו. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> שיר 1:תכלית בתחתית 0-1:30 </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> בית כותב פרוסט "הוא מקום שכשאתה צריך להגיע אליו, הם חייבים להכניס אותך פנימה" ערן צור בתחילת דרכו מעביר תחושה עזה של גלות, של העדר בית ומכאן גם כוח היצירה שלו. דימוי הבית מחזיק את תחושת המוכרות, הבטחון והיציבות שאנו כה זקוקים לה.. מול דימוי הבית במסע של הגיבור יש את הצורך לצאת, לעזוב את המוכר כדי למצוא את עצמנו. המתח המובנה והקונפליקטואלי הינו בין הבית כמקום בטוח אך גם ככלא לעומת החוץ שמאפשר צמיחה והרפתקה אך גם זרות בדידות וחוסר שייכות. יש תחושה שהוא נע ברחובות, משוטט ללא תכלית אבל השיטוט, ובדומה לאסוציאציות חופשיות מאפשר להפגש עם החדש, האחר והמפתיע, קודם כל הקריות ולאחר מכן תל אביב או אמסטרדם וניו יורק. אין זה מקרי ששוטטות נחשבת לפעולה לא חוקית לעיתים , בהגדרתה שוטטות היא הליכה באפס מעשה וללא תכלית. בישראל, כ השוטטות יכולה להיות עבירה שלפי חוק העונשין, המטיל חצי שנה מאסר על מי שנמצא משוטט בנסיבות מחשידות. מי שמשוטט לא ברור מה הכוונות שלו, הוא לא צפוי, הוא נמצא מתחת לרדאר והחיים הבורגניים לא אוהבים שוטטות כזאת. השוטטות ברחובות דורשת נכונות להתנתק מהמוכר ללכת לאיבוד להיות מופתע או מבוהל. בעיני היא גם משמשת מטאפורה יפה לתהליך הנפשי שמתרחש בטיפול כאשר אנחנו משתמשים בסוציאציות חופשיות בשני המקרים יש תהליך שמערער על סדר החיים הצפוי בו המשמעות ברורה וצפויה. האדם שמשוטט עם האסוציאציות שלו מבלי לעצור או לחסום אותן יכול להגיע למקומות לא צפויים ולהפגש עם מחשבות אפלות, חתרניות ומאיימות. אך בו זמנית לזכות בגילוי מחדש ואולי אף בגאולה. לא פעם אנחנו יכולים לדעת שהטיפול מתקרב לסיומו המוצלח כאשר המטופל יכול לשוטט באופן חופשי בין האסוציאציות שלו עם נכונות ללכת לאיבוד והרשות להפגש עם מה שמאיים. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> השיר הראשון של ערן צור שר בקדמת הבמה נוגע בדיוק בשוטטות המסוכנת הזאת . השיר נקרא "בחצרות בחושך" בו מתואר גבר שפוסע ברחובות החשוכים, הוא אנס והשיר נכתב מנקודת המבט של האנס, השיר נאסר לשידור (בדקתי ואם אני לא טועה הוא האומן היחיד לאורך ההסטוריה שזכה לכבוד ששני שירים שלו נאסרו לשידור) אבל גם כאן ניכרת ההתייחסות של הקורא או השומע הרע שהקשיב באופן קונקרטי לשיר ואסר אותו לשידור. ובכך בעצם שיקף את האופן שבו השוטטות בשיריו של ערן צור יכולה לעורר סקרנות מצד אחד אבל בהלה מהצד השני ורצון להתגונן בעזרת הרחקה. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> השיר הוא למעשה הקראה תאטרלית אלימה של הטקסט, הבס קצבי כמעט ללא שינוי הפסנתר מייצר אקורדים צורמים וברקע יש קולות רחוקים של עיר, כמו קולות רחוקים של אנושיות שרק מגבירים את תחושת האימה והניכור. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> שיר 2: בחצרות בחושך 1:20-2:40 </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> השיר מזמין אותנו להפגש עם האנס אבל אין זה שיר אמפטי לאנס המסתובב בלילה אלא הזמנה להרחיב את המגע עם האנס שבתוכנו, והמיניות ככוח גולמי, אלים, פוצע וממית. בעברית המילה לחפוץ במישהו בא מלשון חפץ, לעיתים התשוקה בשיא עוצמתה קרובה יותר למה שויניקוט יקרא לו יחס אוביקט כלומר התיחסות לאחר כחלק מפנטזיה פנימית ולא שימוש באוביקט שבו יש הכרה בנפרדות של האוביקט.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> ערן צור מרבה להשתמש בדימויים מתיחס לא פעם למיניות כחייה פראית ואף נתן את הכותרת לספרו "החייה שבבטן". הדימוי של המיניות כחייתית מאוד מפתה, ובמובנים רבים הוא מחובר לתחושה הסוביקטיבית שלנו כאשר אנחנו נתקלים בתשוקה עזה שלעתים נחוות כחזקה מאיתנו או ככוח שפועל עלינו, דוחף אותנו ולעיתים מכריח או אף "אונס" חלקים אחרים שלנו לשתף פעולה. אבל כפי שמיטשל מנסח זאת "אנחנו לא נולדים כיצורים מיניים שנתקלים באילוצים חברתיים. אנחנו נולדים כיצורים גופניים\חברתיים והמיניות שלנו היא תרבותית באופן עמוק ויסודי בה במידה שהיא פיסית. לטעמי כוחה של המיניות להתעלות מעל המוכר עשוי להיות מובן כנובע בדיוק מהפוטנציאל שלה לחתור תחת מבנים נפשיים יומיומיים. לערער את החוויה השגרתית של העצמי. ולכן לא פעם היא מערבת גם ויתור על שליטה עצמית, כניעה לעצמי או לאחר, ובעיקר הכניעה של העצמי לעצמיים פוטנציאלים אחרים המופיעים בפנטזיה.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> אזור נוסף שערן צור חוקר כאומן עוסק בסטיה המינית. וכאן חשוב לי להבהיר שכאשר אני משתמש במילה סטיה אין הכוונה בהכרח לפתולוגיה. אבי סאקטופלו, תאורטיקנית התיחסותית מציעה לנו לאמץ את ההצעה של פרויד (1905) שטען כי הדחף המיני הוא מטבעו פולימורפי וסוטה, כאשר השימוש במונח 'סוטה' משמעו כל פעילות מינית שאינה נחוצה/תורמת לרבייה. ללא קשר לגורם או לנגזרות שלה, סטייה הייתה בשבילו הבסיס ל"מיניות אינפנטילית " ללא העמדה ההופכת את הסטיה לפתולוגית בהכרח ועל כך עוד אתייחס בהמשך. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> במספר שירים פחות מוכרים כדוגמת "לשטוף לה את הרגלים ולשתות את המים" או "ואז הופיעה בטי" צור נוגע בעולם הסאדו-מזוכיסטי. הנכונות שלו כזמר ויוצר לגעת בתכנים אלו שאיש מהיוצרים הישראלים לא עסק בהם לא לפני ולא אחרי מעוררת הערכה וכבוד. אני רוצה להשמיע חלק מהשיר "ואז הופיעה בטי" . בשיר אפשר לשמוע את היכולת של ערן צור להיות בתוך החוויה אבל בו זמנית להתבונן בה מבחוץ. גם מבחינה צורנית זה יותר סיפור מאשר שיר המוגש כמעט כמו שיר ילדים עם פסנתר שנשמע כמו לקוח מתוכנית שעת סיפור. המתח מובנה בין המנגינה לתוכן המורכב והקשה בולט מיד אבל מחזיק גם את העמדה שלו כיוצר. הוא בתוך החוויה אבל גם מתבונן בה מהצד משועשע וסקרן. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> וכעט לשיר עצמו. בשיר המספר יוצא לרחוב לקנות סכין גילוח לגלח את הרגליים כפי שדורשת הכלבה. הכלבה היא ספק דמות ממשית ספק דמות פנימית, ספק אישה ספק חייה אימתנית. וברחוב הוא רואה את בטי, נערה יפה עם פרצוף חייכני, ערמומי. והוא מוסיף </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> פגשנו בתחנת האוטובוס מספר פעמים בעבר </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> עדיין לא החלפנו מלה, אבל משהו בי משוכנע </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> שהיא תעזור לי להרוג את הכלבה, </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> ואז נוכל לחיות יחד כמו איש ואישה.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> הוא מנסה ליצור איתה קשר אבל נבהל, נדחף בחזרה למרחב של הכלבה ואז יש דפיקה בדלת.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> שיר 3: ואז הופיע בטי </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> 4:00-2:28 </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> אנחנו נפגשים כאן עם הגילגולים מלאי הבושה של המיניות ובו זמנית בנסיון להחלץ מהבדידות והבושה. להחלץ מהשיעבוד הדיחפי ליחסים סאדו מזוכיסטים ולפנות לחיים כמו גבר ואישה. כיוון שהפרקטיקה של הסטיה יוצרת רעש ותדהמה, יש לה איזו איכות קרנבלית שמסתירה את הבדידות הנוראית, הבושה והניכור הרגשי שעומדת מאחוריה.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> נושא הסטיה המינית רחב ובוודאי שלא נוכל להעמיק בו כרגע אבל חשוב לי לעשות אבחנה בין פרקטיקות מיניות הנובעות מטראומה ביחסי האוביקט הראשוניים לבין פרקטיקות מיניות שמשקפת משחק המיני לעיתים מזוכיסטי הנובע מהתמסרות שמטרתה להרחיב את חווית העצמי. להגיע למקום של הצפה רגשית שלא מכוונת בהכרח לפורקן אלא מתוך השאיפה להתמסר להגיע לקצה ולהרחיב את גבולות האני. ובהמשך לרעיונות אלו אני רוצה לצרף את לפלנש שאומר כי המקום בו האדם פונה לביטוי של פראיות או אספקטים אגרסיבים וחייתיים או הנאה מהם שוייכה לא פעם לשיחוזר של יחסי אוביקט טראומטים אבל יש אפשרות שלעיתים הם פשוט ביטוי אוטנטי של העצמי. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> בעיני ערן צור חוקר את המרחב בין הטראומטי למשחקי . כאשר המספר פוגש את בטי בדירה שלו מתקיים רגע של חום ומגע ולכן הוא מבקש מבטי להרוג את הכלבה, הבקשה נאמרת בטון ילדי בתחנון של מי שכלוא ע"י החיה. הוא מצליח לתאר באופן נגוע את חווית הניכור והבדידות. חוויה הנעוצה בהצבת אובייקט לא אישי, בין התשוקה לבין השותפה שלו לאקט המיני או לקשר. תהיה אשר תהיה הפנטזיה שמעצבת את הפרקטיקה הסאדו-מזוכיסטית, כאשר זאת משקפת מבנה של טראומה היא יוצרת חוויה של זרות שאינה מאפשרת לקשר קרוב ואינטימי להתקיים באופן כללי ובוודאי לא להתקיים ביחסי המין. גנט מזכיר לנו שבאופן פרדוקסלי מאחורי הפרקטיקה המזוכיסטית הכפייתית שיוצרת בושה וניכור עומדת דווקא ההשתוקקות שיגיעו אליי ושיכירו אותי בסביבה מקבלת ובטוחה. ומעבר לכך עומדת המשאלה להתמסר לאחר.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> בעיני עצם היצירה של ערן צור סביב נושאים אלו מבטאת עמדה של חיות ותנועה. העמידה על הבמה, האומץ לגעת בתכנים הללו מבטאת איזו הזמנה של האומן לכולנו לגעת באסור ובמבייש. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> אין זה מקרי שמטופלים יכולים לספר בחופשיות יחסית על חלומות המיניים שהופיעו במהלך השינה אך חשים אי נוחות גדולה לספר על הפנטזיות המיניות שלהם. אני חושב על כך שבניגוד לחלום הלילי על ה פנטזיה המינית אנחנו מרגישים בעלות, ויותר מכך אנחנו מרגישים את הדחף, את התשוקה העזה שדוחפת אותנו למימוש הפנטזיה. הבושה העזה שלנו מולה קשורה לא פעם לכך שהפנטזיה המינית, תהיה זאת פנטזיה סאדו מזוכיסטית, הומוסקסואלית, פנטזיה של פטיש או כל פנטזיה אחרת, יכולה לגעת בשורש הנשמה שלנו, באיזו אמת על יחסי האוביקט שלנו ועל מה שמניע אותנו מה שפוצע אותנו ולכן לא פעם היא נשארת לא מובנת ועם חוויה של זרות ואחרות.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> אותה אחרות עשויה להיות מוגדרת מחדש לא כמה שבאמת זר לעצמי, אלא כמה שדוכא, נכרת ונדחה בעצמי. מה שיש להשיב פנימה ולתת לו פשר כך שיוכל להפוך לחלק מהבית הפנימי. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> זוגיות </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> האלימות והאלימות העצמית, והתכנים המיניים האפלים המופיעים בתחילת דרכו מתעדנים עם הזמן. הם כמעט תמיד נמצאים ברקע של הקשר הזוגי, ביחסים בין גבר לאישה ובין הגבר לפנטזיה המינית שלו. אבל לצידם מופיעים תכנים אחרים. כך לדוגמא בשיר "נימפה" מופיעה דמות נשית מיטיבה והאפשרות שהמפגש בין גבר לאישה יכול להיות כזה ששני הצדדים מביאים איכות פורה </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> אהבתי אישה </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> ברחם שלה פורחים לה פרחים נפלאים </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> פרחים אדומים, פרחים לבנים </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> פרחים מכל הצבעים </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> נתתי לה מים חיים </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> בגנה יפרחו הפרחים </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> אם נחזור לדימוי של צלילים עליים גם כאשר הוא עוסק באהבה ובפירות האהבה אפשר לשמוע בצלילים העיליים את הצד הקשה והאפל של הזוגיות. בתקליט "חתך זהב". ערן צור שואל מה מניע אותו, מה מניע את הגלגל ונראה שחל שינוי בעולמו.   </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> האלימות קיימת אבל הפעם היא קורת לאנשים אחרים. וגם סגנון המוסיקלי של שונה. גם שיר זה מתחיל עם פתיחה של באס ולרגע נדמה לנו שחזרנו לבחצרות בחושך אך בניגוד הבס קופצני עם גוון של פאנקי, השיר קצבי, עם מידה של שימחה וקלילות אליהם מצטרפים בהמשך כלי נשיפה. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> שיר 4: גלגל 0-2:33 </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> ניסים קלדרון אומר על השיר כי "מה שהיה בעבר התפרצות של כוחות פנימיים בלתי נשלטים, אלימות שהיתה בעבר אישית במידה שרק צור ואף אחד מחברי להקתו לא שר אותה היא כעת אירוע שקורה לאחרים. צור נעצר במעקב וחוזר לשגרת חייו המסודרת, ויותר מזה האב שקורא לבנו את סיפור הילדים מיץ פטל מופיע לפתע בתוך האיש שזה עתה עקב עיקוב על סף הפרוורסיה. יש כאן מזיגה על האלימות כמו בחצרות בחושך ובתוכה מתיקות של סיפור לילה לילד. </span> </div> <div> <span> השילוב הזה של הביתי והמוכר יחד עם הזר והמאיים יוצרים שילוב יחודי ליצירה של צור. המבט המופכח שלו על אהבה וזוגיות אינו ציני או לא אוהב ההיפך הוא הנכון אלא שהוא מתאמץ לאפשר לעצמו ולנו לראות את האהבה הזוגית על מורכבותה ובמלואה. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> בעיני היופי של השירים של ערן צור הוא ביכולת שלו להביא את הידיעה העצמית לחזית הבמה ואת היצרי והאפל אל תוך מרחב הזוגיות. הוא מכניס מידה של פסימיות קונסטרוקטיבית. שנוגעת הן בצד המרגש והמפרה אך גם בצד האפל של המפגש בין גבר לאישה. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> יש מי שמתקשים להפגש עם התכנים של ערן צור בדיוק כיוון שהם מאלצים אותם לגעת בצדדים המודחקים. הוא מכריח אותנו לראות את מי שאנחנו באמת. זאת אמת לא פשוטה אבל לעקרון המציאות או אהבת האמת כפי שאוגדן מכנה את עקרון המציאות יש חשיבות רבה. כיוון שמה ששוחק את חיי הזוגיות שלנו אינו ההיכרות העמוקה שלנו זה עם זו אלא דווקא הנסיון ליצור אשליה של שיגרה צפויה ובנאלית. </span> הרכושנות והבעלות המצויות לא פעם במערכות יחסים ארוכות טווח הן בחלקן אחיזות עיניים המבוססות על פנטזיות של קביעות. <span> דווקא האינטימיות והקירבה עם בן הזוג היא המאיימת באמת, המפגש עם הזרות בקשר ולאו דווקא המפגש עם השיעמום. סטיבן מיטשל מציין שאנחנו יכולים לממש את הפנטזיות המיניות האסורות והמבישות שלנו עם זרים לא מפני שאבדנו עניין בבן הזוג אלא דווקא כיוון שמימוש פנטזיות המיניות עם בן הזוג יחשוף אותנו ויהפוך אותנו לפגיעים יותר. וגם כאן אנחנו פוגשים את האומץ של ערן צור כאומן לחתור תחת התמונה השגרתית של חיי הזוגיות. בשיר למראשות המיטה הוא מבטא את אותו מבט של זרות שנדרש כדי ליצור את האינטימיות הזוגית </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> חנות מתחת בית המלון </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> אישה עם תסרוקת דומה לשלך </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> שיער מופרד עם שביל קצת בצד </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> דופק לי הלב - אולי זאת את </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> לא רוצה לכתוב שיר מדבש </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> לא מרגיש טוב עם זה </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> אף פעם לא הכרתי אותך </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> כמו ברגע הזה </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> שבו אני רואה </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> את מה שהיה ומה שעכשיו </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> הוא מסרב לכתוב שיר מדבש אלא דווקא מצליח להראות כיצד הזרות במובנה העמוק מאפשרת לו לראות את אשתו באופן אחר אוהב ועמוק יותר. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> <span> סיכום </span> : </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> בתחילת דברי ציטטי את עמוס עוז המציע שדרך קריאת הספרות נוכל להמתיק קצת את החרפה ואת בדידות הצינוק שכל אחד מאתנו נאלץ לגזור על האסיר הפנימי שלו למשך כל ימי חייו. "כך שיוכלו הספרים לנחם אותך קצת על אסון סודותיך המחפירים." אולי בגלל אישיותו ואולי בגלל הדור אליו השתייך עוז הוא משאיר את הקורא ואת עצמו בבדידות ועם נחמת הקריאה. אני רוצה להציע שהמפגש עם העולם העשיר, היצרי ומורכב שמפגיש אותנו ערן צור איתו אינם נחמה לאסיר אלא מפתח לשיחרור. היכולת לקחת בעלות על החלקים המבישים, האפלים אותם חלקים שהם not me. הם בעלי ערך רב הן באומנות והן בתהליך הטיפולי. הצמיחה הן של המטופל והן של האומן נובעת מהיכולת לגעת וליצור מתוך החלקים המבישים, הקשים והפוצעים. אין כאן פתרון קסם מאני אלא היכולת להיות במגע ולקחת בעלות על השיגעון הסטיה והאנושיות היחודית שלנו. לסיום רציתי לתת לשיר שכתב ערן צור לסכם את ההרצאתי באופן שאמנים יטיבו תמיד לתאר טוב מאיתנו. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> פרח שחור 1:46- עד הסוף </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <u> <br/> </u> </div> </h3> Mon, 19 Sep 2022 10:59:34 GMT https://www.relational-forum.org.il/my-post4bf224ca עברית,מאמרים https://www.relational-forum.org.il/my-postb8eff50b Psychoanalisis, Mysticism and the Problem of Epistemology <div data-rss-type="text"> <p> <a href="https://hdq-colman-ac.zoom.us/rec/share/2cB4Ex8-RnjYg0kjF0G2Ax3fcO7gQIKWf7poGFicIRMP1A-X1lgP5tuSVOls2T_S.9ohDVzlgXULdbaPT" target="_blank"> לצפייה בהרצאה </a> <span> <span> </span> </span> <a href="https://vimeo.com/manage/videos/671834917/289635dbb3/privacy" target="_blank"> לחצו כאן </a> </p> </div> Wed, 17 Aug 2022 11:39:56 GMT office@kidumnet.co.il (Orel yehi Shalom) https://www.relational-forum.org.il/my-postb8eff50b וידאו https://www.relational-forum.org.il/sibling-relations-and-the-horizontal-axis-in-theory-and-practice עורכים: סמדר אשוח ואבי ברמן <div> <a> <img src="https://irp.cdn-website.com/682fedd7/dms3rep/multi/IMG_5001+%281%29.jpg" alt=""/> </a> </div> Mon, 08 Aug 2022 06:42:13 GMT https://www.relational-forum.org.il/sibling-relations-and-the-horizontal-axis-in-theory-and-practice ספרים https://www.relational-forum.org.il/booklaunch <div data-rss-type="text"> <p> <a href="https://hdq-colman-ac.zoom.us/rec/share/2cB4Ex8-RnjYg0kjF0G2Ax3fcO7gQIKWf7poGFicIRMP1A-X1lgP5tuSVOls2T_S.9ohDVzlgXULdbaPT" target="_blank"> Book Launch of "Psychoanalytic Credos: Personal &amp; Professional Journeys of Psychoanalysis" by Jill Salberg </a> </p> <p> <a href="https://hdq-colman-ac.zoom.us/rec/share/2cB4Ex8-RnjYg0kjF0G2Ax3fcO7gQIKWf7poGFicIRMP1A-X1lgP5tuSVOls2T_S.9ohDVzlgXULdbaPT" target="_blank"> לצפייה בהרצאה </a> <span> <span> </span> </span> <a href="https://vimeo.com/705189542/a46eff22a4"> לחצו כאן </a> </p> </div> Sun, 29 May 2022 06:21:07 GMT office@kidumnet.co.il (Orel yehi Shalom) https://www.relational-forum.org.il/booklaunch וידאו https://www.relational-forum.org.il/psychoanalysis-mysticism-and-the-problem-of-epistemology By Alice Bar Nes <div> <a> <img src="https://irp.cdn-website.com/682fedd7/dms3rep/multi/%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A1+%D7%91%D7%A8+%D7%A0%D7%A1.jpeg" alt=""/> </a> </div> <div data-rss-type="text"> <div> <b> :Book description </b> </div> <div> <b> <br/> </b> </div> <div> . <span> This book presents key psychoanalytic theories from a fresh perspective: that of the mystical element </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> The author explores the depth-structure of central assumptions in psychoanalytic theory to uncover the mystical core of conventional analytic thinking. Exploring authors from Freud and Ferenczi, through Bion and Winnicott, to contemporary voices such as Ogden, Bollas and Eigen, the book shows that psychoanalysis has always operated on the assumption of psychic overlap, a "soul-to-soul" contact, between patient and analyst. Surprisingly, the book shows how this "magical" facet goes hand in hand with a pragmatic worldview that explores the epistemological complexities of psychoanalysis in search of a way to join the subjective, even the mystical, with the practical aim of serving as a validated mental health discipline. This is accomplished through an interdisciplinary and intertextual encounter between psychoanalysis and the innovative pairing of William James’ pragmatic philosophy and Martin Buber’s dialogic thought. The author's paradoxical stance surrounding the nature and role of psychoanalysis and its mystical facet resonate the great challenge embedded in Winnicott's insistence on tolerating paradox and Bion's demand to respect all parts of the (psychoanalytic) truth, in this case, the practical and mundane alongside the mystical and magical. </div> <div> <br/> </div> <div> The book’s broad, interdisciplinary outlook will captivate both psychoanalysts and psychoanalytic therapists as well as scholars of </div> <div> <span> .philosophy </span> <br/> </div> <div> <br/> </div> <div> <br/> </div> <div> <br/> </div> <div> Alice Bar Nes, Ph.D., is a clinical psychologist with a private practice; faculty member and a supervisor at the Temurot school of psychotherapy and group supervisor at the continuing medical education psychiatry program at Tel Aviv University's Sackler Faculty of Medicine. </div> <div> <br/> </div> <div> <br/> </div> <div> <span> <a href="https://www.routledge.com/Psychoanalysis--My-sticism-and-the-Problem-of-Epistemology-Defining-the/Nes/p/book/9781032056852"> <font> Psychoanalysis, Mysticism and the Problem of Epistemology: Defining th (routledge.com) </font> </a> </span> </div> <div> <br/> </div> <div> <br/> </div> <div> <br/> </div> <div> <br/> </div> <div> <br/> </div> <div> <br/> </div> <div> <br/> </div> <div> <br/> </div> <div> <span> </span> </div> <div> <br/> </div> <div> <span> </span> </div> <div> <br/> </div> <div> <br/> </div> </div> Sat, 18 Sep 2021 10:51:14 GMT office@kidumnet.co.il (Orel yehi Shalom) https://www.relational-forum.org.il/psychoanalysis-mysticism-and-the-problem-of-epistemology ספרים,אנגלית https://www.relational-forum.org.il/my-post7240112f מאת: ד"ר עירית קליינר-פז וד"ר רוני כרמלי <h3> <div> <span> שלישיוּת והשלישי: שניים שהם אחד או שניים שהם שלושה? </span> </div> <div> <span> סקירה תאורטית של המונח וגלגוליו בפילוסופיה ופסיכואנליזה </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> ד"ר עירית קליינר-פז </span> <span>    </span> </div> <div> <span> ד"ר רוני כרמלי  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> השלישי (The Third) או שלישיוּת (Thirdness), הם רעיונות שמוכרים כיום בתאוריה הפסיכואנליטית בעיקר מכתביהם של תומס אוגדן והוגים בזרם ההתייחסותי כמו בנג'מין, גרסון, גנט ואחרים. מושג השלישי, תפס תאוצה בעידן המודרני והפוסט-מודרני, עם התגברות ההתעניינות בסובייקט ועם עליית מושג הסובייקטיביות. בפסיכואנליזה, מושגי השלישי מנסים לתת מענה לשאלה האפיסטמולוגית כיצד יכול אדם להכיר את זולתו, ולהיות באינטראקציה בעלת משמעות עמו. זהו תת נושא בשאלה האפיסטמולוגית הרחבה – כיצד יכול אדם להכיר את העולם. ההתמקדות הפסיכואנליטית היא על התקשורת בקשר הטיפולי ובדיאדת אם-תינוק. שאלת התקשורת בין שניים שלובה בנושא אחר: שאלת ההכרה העצמית. מושגי השלישי מנסים לתת מענה גם לאינטואיציה הפסיכואנליטית הראשונית כי האדם זקוק לזולת על מנת להכיר את עצמו.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> כיום המשמעות המקובלת של 'השלישי' בפסיכואנליזה מתייחסת לתופעה אינטר-סובייקטיבית המציינת את היכולת המנטלית להיות בו זמנית בקשר עם סובייקטיביות של עצמי וגם של הזולת. עם זאת, במבט מקרוב על השימושים השונים במושג השלישי, ניתן לגלות ערפול וריבוי משמעויות יחד עם מחלוקת תאורטית שדורשים הבהרה. בסקירה זו יובאו כמה מהמקורות הפילוסופיים של המושג בפילוסופיה, ובגלגוליו התיאורטיים ויישומם לפרקטיקה הקלינית כדרך להשיג הבנה מעמיקה יותר של המשמעויות הטמונות ב'שלישי'. במאמר זה יוצג מושג השלישי כפי שהוא משמש כיום בפסיכואנליזה ההתייחסותית, ולאחר מכן ייערך דיון על רקע המקורות הבולטים של המונח בפילוסופיה. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> השאלה העיקרית שסקירה זו תבחן נוגעת לשתי משמעויות "מתמטיות" של המושג: מצד אחד, יש הוגים שרואים את השלישי כדבר </span> <span> שמתווסף </span> <span> לשניים קיימים (1,2,3) </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> _________________________ </span> </div> <div> <span>   1. פסיכולוגית קלינית-מדריכה, מטפלת ביחידים וזוגות, תל-אביב. עבודת הדוקטורט שלה עוסקת בניסוח של זרם  </span> </div> <div> <span>       התקשורת הזוגית מפרספקטיבה של פילוסופיית השפה. העבודה נכתבה בהנחיית פרופ' אבי שגיא וד"ר דורית              למברגר בתכנית לפסיכואנליזה ופרשנות, בר אילן.  </span> <br/> </div> <div> <span>  2. פסיכולוגית קלינית, מטפלת בילדים ובמבוגרים, תל אביב. עבודת הדוקטורט שלה עוסקת בפרדוקס משחק ושפה          אצל ויטגנשטיין, ויניקוט ולאקאן. העבודה נכתבה בהנחיית פרופ' אבי שגיא וד"ר דורית למברגר בתכנית                          לפסיכואנליזה ופרשנות, בר אילן.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> כמו המודל האדיפאלי ומצד שני, מופיע השלישי כדבר אחד, שהוא </span> <span> תוצר </span> <span> סינתטי של התלכדות של שני סובייקטים או סובייקט ואובייקט. מושג שלישי זה קרוב יותר למונח מתמטי מתורת הקבוצות – שני הפרטים מוכלים בקבוצה אחת (a, b) ⊂F. בהיבט אחר ניתן לראות שלישי זה כיחס שבין שני הפרטים המקיימים אותו בחבירתם. אין כאן צורך באובייקט או סובייקט נפרד שלישי.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> הבדלים אלו כמובן אינם רק מתמטיים, הם בעלי משמעות רבה לתפיסה של האדם וזיקתו אל זולת. בגישה הראשונה, שבולטת בתאוריה הפרוידיאנית, השלישי הוא דמות האב או מה שמייצג אותו, אשר מתוסף לקשר הדיאדי אם-תינוק בתפקיד של חוצץ המאפשר לזוג הראשוני להשיג נפרדות וכך מתקבל השילוש אם-אב-תינוק. לעומת זאת, בגישה השנייה, השלישי מתפרש כתוצר או כסכום של שניים ולמעשה מדובר בהשקפה של אחדות והתמזגות של שניים לכדי דבר שלישי. להבדלים אלו השלכות משמעותיות על האופן שבו נתפס הסובייקט בתאוריה, על ההשקפה האפיסטמולוגית של התאוריה לגבי האפשרות לזיקה ישירה בין תודעה אחת לאחרת. שתי המשמעויות הללו, בנוגע למושג השלישי, משרטטות עולמות שונים מאד מבחינת השקפת עולם וניתן לכנותן דיאלוגיות אל מול דיאלקטיקה (הגל). הבחנה זו חוזרת שוב ושוב בטקסטים ובתאוריות שונות, כשהמסורת הדיאלוגית מזוהה כיום עם כתביו של לוינס ובובר, כמו גם הוגים מתחום הספרות ופילוסופיית השפה כמו בחטין.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> בסקירה להלן נראה שהשלישי כפי שמופיע בטקסטים של הפסיכואנליזה ההתייחסותית מערב באופן לא מובחן דיו בין שתי המסורות – זו של </span> <span> הדיאלקטיקה </span> <span> וזו של </span> <span> הדיאלוגיות </span> <span> – וכי הבחנה ביניהן היא בעלת השלכות נרחבות על השקפת העולם והיישום הטיפולי של כל אחת מהן.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> יש לציין כי השורשים האטימולוגיים הן של המילה 'דיאלקטיקה' הן של 'דיאלוגיות' שורשיהם מקורם באותו שורש: dia+legein (דרך+לדבר). המילה דיאלוג קשורה יותר לשם העצם היווני logos (מילה, מחשבה, טיעון, שפה, דיבור), הנגזר מאותו השורש של הפועל 'לדבר'. במקור היווני אם כן, דיאלקטיקה משמעה מיומנות הוויכוח; ודיאלוג – שיחה. (Liddel &amp; Scott, (1994[1889]) </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> השלישי בפסיכואנליזה </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> פרויד </span> </div> <div> <span> פרויד, כמו הוגים אחרים לפניו ואחריו, מגלה חיבה לחלוקה לשלושה. במודל הסטרוקטורלי נמצאים שלושה מרכיבים – איד, אגו וסופר-אגו (פרויד, [1923] 1968); במודל הטופוגרפי שלוש רמות של תודעה – מודע, לא מודע וטרום מודע (פרויד, [1915] 1968). אך אולי השילוש המרכזי ביותר בתאוריה הוא המודל ההתפתחותי המבוסס על המשולש האדיפאלי שבו השלישי הוא האב, שמתפקד כגורם המפריד ומשחרר את התינוק מהתלות הבלעדית באם.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> בהמשך, מתפתחת ההכרה אצל הילד שהוא אחד משלושה, ושהוא מתחרה באביו על הזיווג הדמיוני עם האם. המאבק של הילד האדיפאלי באב, שמסתיים במקרה המוצלח בכניעה וויתור על כיבוש האם, מוליך להזדהות עם דמות האב והפנמתו, וכתוצאה מכך מתפתח האני-העליון, הוא הייצוג של אותו מערך משולש בנפש (או במערך הנפשי) של הילד המתפתח. תהליך זה, שכולו מתרחש בחלל של עולמו הפנימי של הילד, הוא התשתית לכינון תודעה עצמית לפי הפסיכואנליזה, ותחילתה של יכולת המנטליזציה והסימבוליזציה. מבחינת בריטון (Britton, 1989) יוצא מכך שהמשולש המקורי שהשפיע עמוקות על זרמים שונים בפסיכואנליזה ובפילוסופיה בת זמננו, מתקיים בעולם סוליפסיסטי של הפנמות והזדהויות.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> מאידך, כבר אצל פרויד עצמו יש הרבה "דיאלקטיות" במושג הקתקסיס, אשר כולל הפנמה וכיבוש אובייקטים מהמציאות החיצונית אל תוך האגו יחד עם הבנה של התהליך כמתרחש בעולם הפנימי. ניתן לסמן, אם כן, כי כבר אצל פרויד יש בלבול ואפשר לראות מחד חלקים דיאלקטיים ומאידך דיאלוגיים. אלה ואלה השפיעו על ממשיכיו. למרות שיטת עבודתו הנראית בעין מאוחרת יותר כמתיימרת לניקיון "מדעי" ורואה את המטופל כאובייקט חקירה, הרי שעצם מושג הקתקסיס מעיד על כך שפרויד ראה את הנפש האנושית כמושפעת מהפנמות מוקדמות של סביבתה.   </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> פרויד עצמו לא השתמש במונח של שלישי, על אף המשולש האדיפאלי, והעיקרון האפיסטמולוגי המצטייר מכתביו שם את הדגש על שני מרכיבים – הדחף, כמניע מרכזי להתפתחות בכלל, והתפתחות של תודעה וחשיבה בפרט. על אף היות הדחף פנימי ומולד, הרי שאחד ממאפייניו הוא פנייתו החוצה, אל המטרה. מקומו של האחר קיבל חשיבות רבה אולם בתור אובייקט, מושא לדחפים, שבזכות הצורך להשיגם 'יוצאת' הנפש מבועת התהליכים הראשוניים אל עבר האחר. כך, ניתן לטעון אם כן, כי במונחים פילוסופים, האפיסטמולוגיה והאונטולוגיה הפרוידיאנית הינם סוליפסיסטים, בדומה לרוח הזמן בתחילת המאה העשרים (Cavell, 1988; 1998; Orange, 1995). עם זאת, פרויד אינו מתכחש לחשיבות הסביבה בהתפתחות של הנפש האנושית, ובמובן הזה הנטייה האינטר-סובייקטיבית לראות את פרויד באופן חד ממדי זה, מחמיצה את הבלבול שפרויד עצמו שרה בו. יתכן כי הדוגמא הטובה ביותר לבלבול זה הוא המעבר של פרויד מתיאורית הפיתוי, שבו החוץ מכתיב את הנפש, אל התיאוריה האדיפאלית המצביעה על התהליכים הפנימיים והדחפיים כמכריעים יותר.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> לסיכום, נראה כי ניתן למצוא אצל פרויד לא רק שורשים לאפיסטמולוגיה המערבת את האחר, אלא גם נטייה להבנה מדעית קרטזיאנית את העולם. בנוסף לכך, ניתן לראות כבר אצל פרויד הן את שורשי החשיבה הדיאלוגית בפסיכואנליזה, הן את זו הדיאלקטית בנוגע למושגי השלישי המאוחרים יותר.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> לאקאן </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> למרות שלאקאן הושפע מחשיבתו של הגל, דרך לימודיו אצל קוז'ב, הרי שחשיבתו הפוכה מזו הדיאלקטית (שתוסבר בהמשך) – הוא אינו רואה במפגש עם הזולת תהליך המוביל להתאחדות עם הרוח המוחלט, אלא להיפך – הזרות תמיד נשארת ללא סינתזה בין ניגודים. מבחינה זו, לאקאן מזכיר יותר רעיונות דיאלוגיים השומרים על הזולת כזר נפרד, גם אם כזה שניתן לתקשר עמו.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> השלישי האדיפאלי של פרויד הופך להיות מרכז הגותו של לאקאן. אם אצל פרויד החלוקה המשולשת נגלית הן במודל הסטרוקטורלי, הן במודל הטופוגרפי, והן במבנה המשולש האדיפאלי, הרי שלאקאן מדגיש את הקשר בין שלושת המשולשים. משולשים אלה קשורים גם לשלושת הסדרים שהוא מציע: הממשי, הדמיוני והסימבולי. באופן מעט סכמטי ניתן לומר כי האיד מקביל ללא מודע – לסדר הממשי – זהו התינוק 'המקורי' ללא התערבות; האגו נוצר בשלב המראה, כתוצאה מהקשר עם האם. האגו שייך לסדר הדמיוני וקשור במידה רבה לטרום-מודע – כמו "שמורה אינדיאנית" של שפה ילדית, המבוססת על תחביר טרום שפתי (Lacan, 1979 [1964]). רק משנכנס האב למערכת, נוצר הסופר-אגו – ומתאפשרת שפה מודעת – המכוננת את הסדר הסימבולי. חלוקה זו רחוקה מלהיות מדויקת, שכן התיאוריה הלאקאניאנית מורכבת ואף משתנה, אך ניתן לראות באופן כללי כי לאקאן מזהה קשר בין השלשות ובעיקר בין המודל הסטרוקטורלי למשולש האדיפאלי. (Lacan, 1979 [1964]) </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> שלב המראה הלאקאניאני מתרחש בין הגילאים 6 ל-18 חודשים, ומקביל לשלב הפרוידיאני של נרקיסיזם ראשוני (ואנייה, 2003, עמ' 30-31). הילד עסוק בחידה הסובבת סביב איווי האם, היא ה-אחר. הוא רוצה להיענות לאיווי זה ולהוות את מושא תשוקתה של האם. הוא רוצה לדעת מה הוא עבור איווי האם. שלב המראה מאפשר לו להכיר בכך שהוא מיוצג במראה שהינה האם, והוא מנסה למצוא נקודה אידיאלית זו במשטח של האם, בה יוכל להיות אהוב על ידה (Lacan, 1977 [1949]). קרי, הוא רוצה להיות מה שהאם מתאווה אליו. מכאן, איווי האם הופך באחת להיות </span> <span> גורם שלישי </span> <span> בקשר הדיאדי בינו לבין אמו, עוד לפני שנכנס האב לתמונה. (Homer, 2005, pp. 53-55). בשלב זה ניתן לראות כי השלישי בין השניים הוא דיאלקטי, וכי הילד והאם מתאחדים, והילד עדיין לא נולד כסובייקט נפרד. הדיאדה עדיין מתקיימת, מכיוון שאין גורם נוסף מאשר האם ואיוויה. הילד עודנו מתקיים בסדר הדמיוני בלבד, שהרי ללא האב, עדיין אין די כלי משחק להיווצרות סובייקט המתפקד בסדר הסימבולי. הוא מנסה לנחש ולהתאים עצמו להיות רצון האם. אולם, הילד כבר מכיר בכך </span> <span> שאינו זהה </span> <span> לאיוויה הבלעדי של האם (ואנייה, 2003, ע"מ 10-11). </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> השלישי הקלוש הקיים בקשר הדיאדי בשלב זה, הינו מה שהאם מתאווה אליו, או באופן מדויק יותר, הדבר שאליו מתאווה האם בדמיונו של הילד, המוגדר להיות: הפאלוס הדמיוני (Homer, 2005, p.55). הילד מנסה לפתות את אמו על ידי הפיכתו לפאלוס דמיוני זה. רעיון זה משלים את הרעיון הפרוידיאני בדבר התסביך האדיפאלי אצל הילדה. אצל פרויד, הילדה מקבלת את היותה נטולת פאלוס, ופותרת את משאלתה לפאלוס על-ידי יצירת קשר עם בעל פאלוס אחר. מאוחר יותר היא מחליפה את תשוקתה לפאלוס ברצונה לתינוק (Gay, 1988, p.517-518). לאקאן מדבר על ההיבט של התינוק בסיפור זה. התינוק מנסה להתאים עצמו לאמו המתאווה לפאלוס, ולהיות פאלוס זה אליו היא מתאווה. לאקאן רואה את הפאלוס האבהי, הפאלוס הסימבולי, כמציל את הילד ממלתעותיה של אמו ומהאפשרות להישאב אל תוך דמותה (Barzilai, 1999, pp. 214-217). </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> האם היא הראשונה התופסת את מקום ה-אחר אצל הילד, בכך שהיא מפרשת אותו ומתמללת את חוויותיו (ואנייה, 2003, עמ' 99). יש בה משום אחרוּת קיצונית, כזו שלעולם לא תוטמע בילד. משום כך, דיבורו של הילד, תמיד מכיל בתוכו את האחרוּת שהילד אינו מודע לה, ובכל זאת משיח אותה (Lacan, 1977 [1958], p. 316). מכאן ניתן לראות כי הילד נחשף לסדר הסימבולי בין שלב המראה לשלב האדיפאלי. עם זאת, כל עוד הקשר הוא דיאדי, יכול הילד להשעות את הבנתו לגבי אחרות וזרות זו, כמו גם את יכולת הסימול שלו. רק משנכנס השלישי, הוא האב, לתמונה, חייב הילד להתמודד עם האחרות של האם ממנו, ואינו יכול עוד להחזיק בפנטזיה בדבר אחדותו עם האם.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> התפקיד המכריע בהתפתחות האדיפאלית אינו מוגבל במודל הלאקאניאני לאב ממשי, אלא "שם-האב" הסימבולי הוא זה השובר את הדיאדה החד-ממדית בין הילד והאם, ומאפשר היווצרות של מרחב סימבולי. "שם האב" הינו המקום הסימבולי המסמן את איווי האם, אך תפקידו אינו מתמצה בכך. שם האב, שאינו דווקא מצביע על אב ביולוגי, אלא על שלישי שהוא אחר, הן מהאם הן מהילד, הוא המסמן גם את מקור הסמכות וגם את "חוק האב" המגביל את איווי הילד (להיות הפאלוס שהינו איווי האם). (Homer, 2005, p. 53)  </span> </div> <div> <span> הפאלוס הלאקאניאני שונה מזה הפרוידיאני בכך שאינו מקביל לאיבר המין הזכרי, אלא הינו שילוב של הפין עם היותו מסמן של ההעדר/החסר. הפאלוס אינו פין נעדר מהאישה, הפחד מסירוס אינו הפחד לאבד דבר-מה ממשי, כי אם הפאלוס מסמן את ההיעדר, את התשוקה לאין.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> הכניסה לסדר הסימבולי, וההכרה בכך שהפאלוס הינו מסמן ההיעדר, מהווה גם את נקודת ההיפרדות מהאם. כשנכנס השלישי לתמונה, והילד מבין כי אינו מאוחד עם האם ואינו מספק את כל רצונותיה, הוא מכיר בכך שהאם הינה סובייקט מתאווה, סובייקט חסר. בד בבד עם הבנה זו, מכיר הילד בחוסר שלו עצמו – הוא אינו מספק את האם כי אינו הפאלוס וגם אינו מחזיק בפאלוס. ברגע שהילד מצליח לנסח את השאלה: מי אני באיוויו של ה-אחר? הוא מצליח להבחין את עצמו מאיוויו של האחר ובכך מתרחשת הספראציה. (Homer, 2005, p. 73) </span> </div> <div> <span>    </span> </div> <div> <span> עבור לאקאן, אם כן, תסביך אדיפוס הוא בראש ובראשונה מבנה סימבולי. התסביך מתאר את שבירת המבנה הדיאדי של מערכת היחסים הזוגית אם-ילד, על ידי הכנסות של גורם שלישי – האב. המעבר למבנה המשפחתי המשולש, הוא זה המאפשר כניסה לסדר הסימבולי והינתקות מעולם הבלעדי לסדר הדמיוני (ולממשי האינהרנטי בקיום). מכאן, תסביך אדיפוס הינו המבנה הסימבולי הראשוני העומד בבסיס הסדר החברתי, כמו גם המארגן הלא מודע העיקרי של יחסים בינאישיים/חברתיים.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> הכניסה של ציר נוסף לתמונה, האב, מעבירה את זהות הילד מהמישור הדמיוני, האגו, לזה הסימבולי והממשי, של הסובייקט. במובן זה, האב משחרר את הילד משעבוד אל האם, מהתקיימותו על מנת להתכוונן לאיווי האם (Dervin, 1997, p. 357). לאקאן מנסה לפתור את תלות גורלו ורצונו של האדם באיווי ה-אחר, על ידי הוספת ציר "אחר" נוסף.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> בריטון </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> בריטון (Britton, 1987; 1989; 2004) מפתח את מודל הדרמה האדיפאלית, השלילית והחיובית, בשנים המוקדמות הטרום-אדיפאליות. ברוח הגישה הקלייניאנית בריטון מפתח את רעיון הסצינה הראשונית (primal-scene) וטוען, שבעיני רוחו של הילד יש שני זוגות. בכל זוג, אחד ההורים הוא אובייקט לתשוקה והשני הוא אויב מסוכן והכרה זו, אשר נובטת אצל הילד, היא חלק מתהליך העיבוד של העמדה הדיכאונית: פעם האם ופעם האב מחליפים תפקידים, הרע הופך לטוב, הנחשק הופך לאויב. התנדנדות זו נעצרת כשיש הכרה בקשר המיני שבין ההורים ובכך שהם למעשה זוג והילד הוא השלישי. אז, מתגבשת ההכרה שבשני ההורים יש את שתי האיכויות, הנחשק והאויב. קבלת הקשר בין ההורים סוגרת את המשולש, והופכת למרחב משולש בתוך נפשו של הילד, שכוללת את היכולת להיות גם משתתף וגם צופה, בכל אחת מהתבניות המשולשות בהן הוא משתתף. מתוך שלב מכריע זה צומחת גם היכולת להתבונן על עצמי "מהצד", לראות את עצמי דרך שתי נקודות-מבט – מהמבט שלי על עצמי ומפרספקטיבה של האחר המתבונן עלי. בריטון רואה ברפלקסיה יכולת בסיסית, וחסרונה מזוהה עם מצב פסיכוטי. יכולת רפלקטיבית בזרם יחסי אובייקט היא תכונה הכרחית ותנאי בסיסי בשביל להיות בר-אנאליזה (לעומת בנג'מין שרואה בכך הישג התפתחותי שיכול להיות גם תוצאה של הטיפול ולא תנאי לקיומו) . הניסוח של בריטון ילווה את גלגוליו הבאים של מושג השלישי, אולם השינוי הגדול במשמעות של הרעיון תהיה ביציאתו מעולם הייצוגים הפנימיים, כפי שבריטון רואה אותו, להיות מושג שמייצג דבר מה שקורה בין שלושה אנשים. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> ניתן לראות כי גם השלישי אצל בריטון, מעצם היותו שייך לקבוצת המשולשים האדיפאליים, הינו שלישי של שלושה, ולא הכלה של שניים. בנוסף, ניתן לראות כי המשולש המופנם אצל הילד והופך מרחב של ייצוגים פנימיים, שייך לדיאלוגיות ולא לדיאלקטיקה. אין כאן סינתזה של הילד אל תוך המשולש האדיפאלי, והכלתו בתוך הקשר ההורי, אלא נשמרת עמדה של צופה זר, לצד האפשרות לתקשורת וקשר עם כל אחד מההורים.    </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> אוגדן  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> חוליית ביניים תאורטית בדרך לגישה אינטר-סובייקטיבית לשלישי, מהווה התאוריה של אוגדן ובמיוחד מאמרו המפורסם על "השלישי האנאליטי". אוגדן ([1994] 2011) נחשב כהוגה שמגשר בתורתו בין המסורת הפסיכואנליטית וזרם יחסי אובייקט, לבין ניצני העמדה האינטר-סובייקטיבית. בכתיבתו של אוגדן מקבל מושג השלישי משמעויות חדשות ובעיקר "נודד" והופך להיות מושג ביניים, שמכיל בתוכו גם את המטפל, אולם הוא נותר במידה מרובה גם נאמן למסורת התוך-נפשית של גישת יחסי אובייקט בה צמח. במאמרו המכונן אוגדן מפגיש את הקהילה הפסיכואנליטית עם רעיון "השלישי האנאליטי" שהופך למושג מרכזי (אניגמטי לעתים), בתאוריה הפסיכואנליטית של סוף המאה העשרים, במקביל לתחילת התגבשותה של העמדה ההתייחסותית בארה"ב. השלישי של אוגדן משויך למסורת הפרוידיאנית וגלגוליה בזרם יחסי אובייקט, ובמיוחד כתביהם של קליין ובריטון, אך גם אינו מתעלם מהקרבה לרעיונות של לאקאן ומנוכס על ידי העמדה ההתייחסותית כמבשר של הגישה האינטר-סובייקטיבית.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> בנוסף, השלישי של אוגדן נשען על המושג הפרדוקסאלי של וויניקוט: מרחב מעברי. וויניקוט רואה במרווח שבין שני אנשים, בראש ובראשונה בין התינוק לבין אמו, את המקום המרכזי בו חיים בני אדם את חייהם הנפשיים (Winnicott, 1971[1967]). זהו מרחב של פרדוקס של קשר ונפרדות בה בעת (Winnicott, 1965[1960]). ויניקוט מצהיר כי "אין דבר כזה תינוק" בנפרד מהטיפול האימהי (Winnicott, 1960, p.587), וכך הוא רואה גם את הקשר הפסיכואנליטי. במקביל הוא רואה את הסובייקט כמבודד ונפרד תמיד (Winnicott, 1965 [1960]). אוגדן מחדד את קיומם של תהליכים מקבילים ביחסי מטפל-מטופל של "ההתנסות בהימצאות בו-זמנית בתוך האינטרסובייקטיביות של האנליטיקאי מטפל ומחוצה לה" התנסות שהוא מכנה "השלישי האנאליטי" (אוגדן, 2011[1994], עמ' 73). הוא מתאר תנועה בין סובייקטיביות לאינטר-סובייקטיביות ומצהיר עליה כעובדה קלינית מרכזית בתקשורת פסיכואנליטית. התנועה הזו היא תוצאה של המתח הקיים בין היות המטפל והמטופל סובייקטים נפרדים, לבין יצירת סובייקט משותף, 'שלישי אנאליטי, בעת תקשורת פסיכואנליטית.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> <span> תופעת השלישי נוצרת מתוך משחק גומלין דינמי בין הסובייקטיביות של האנליטיקאי לזו של המטופל, היא במפורש תופעה שנמצאת אצל המטפל, וניתן לראותה או לחוש אותה רק מעיני רוחו. לפי אוגדן, בשל הקשב המיוחד של המטפל בשעה הטיפולית, הדומה לזה של האם בתקשורת הראשונית עם תינוקה (Winnicott, 1975 [1956]), כל דבר המתרחש בסובייקט המטפל במהלך השעה הטיפולית - רגש, מחשבה, חלימה בהקיץ, תחושה גופנית – רלוונטי להבנת המטופל ומתייחס לסובייקט ה'שלישי האנאליטי', שהינו מעין ראיפיקציה של התקשורת האינטר-סובייקטיבית. כמו האם כך גם האנליטיקאי, 'מחזיק בראשו' הן את הסובייקטיביות של עצמו והן את זו של המטופל, ונע בין שני הצירים – האישי והבין-אישי. מקור השפעה חשוב לניסוח זה הוא ביון, ומושג ה Reverie שמתאר אף הוא את היכולת האימהית לחשוב את התינוק, להיות משוקעת בחווייתו ולהחזיקו בעיני רוחה. באמצעות הליך זה האם מצליחה להעניק משמעות ולארגן את החוויות הכאוטיות של התינוק. (Bion, 1962) </span> <br/> </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> דגש זה על חוסר הסימטריה במושג ה'שלישי האנאליטי' חשוב לצורך הדיון הנוכחי, שכן תפיסה זו קיימת גם אצל בנג'מין (Benjamin, 2004), ש"מייבאת" את המושג לזרם ההתייחסותי ומיישמת אותו גם לדיאדות שאמורות להיות יותר שוויוניות וסימטריות כמו יחסי זוגיות או יחסים בין קבוצות בחברה. כלומר, במונח השלישי אצל אוגדן אין טענה ששני השותפים נמצאים במצב סימטרי או הדדי, נהפוך הוא, המטאפורה השלטת היא יחסי אם-תינוק והשלישי נוצר אצל "הגדול" (האם/ המטפל) שמחזיק בראשו את שתי נקודות המבט, של עצמו ושל "הקטן" (התינוקת/מטופלת).  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> בנוגע לשאלה האם השלישי נוסף על שניים נפרדים או הינו אחדותם, אוגדן מצהיר במפורש ש"התינוק והאם הם כמובן ישויות פיזיקליות ופסיכולוגיות נפרדות. אחדות אם-תינוק מתקיימת בצוותא תוך כדי מתח דינמי עם הנפרדות של כל אחד מהם." (אוגדן, [1994]2011, עמ' 72) עולה מכך שהשלישי האנאליטי שטבע אוגדן הוא מונח שכולל בתוכו סתירה, בדומה למרחב המעברי של וויניקוט. מחד, הוא כולל שני סובייקטים נפרדים, שנמצאים ביחסים הדדיים אך לא סימטריים זה מול זה. אולם מאידך, השלישיות מתבטאת בכך שאחד מהדיאדה מחזיק בעיני רוחו את עולמו הפנימי וההתנסות הסובייקטיבית של האחר. כיצד הוא משיג יכולת זו? לפי אוגדן, מתוך האסוציאציות והתכנים של המטופל, יחד עם תגובותיו הפרטיות של המטפל המקשיב.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> ה'שלישי' של אוגדן, על הממד הלא סימטרי שבו, קשור קשר הדוק למושג ה'הזדהות ההשלכתית' שלו, והוא למעשה מה שמאפשר את ההזדהות ההשלכתית (Ogden, 1994). מבחינתו של אוגדן, הזדהות השלכתית אינה תהליך פנטזמטי פנימי המתרחש בסובייקט יחיד. אוגדן רואה ב'הזדהות ההשלכתית' מהלך בו זמני בן שלושה ממדים, המהווה תקשורת ראשונית בין אישית: במימד הראשון, קיימת פנטזיה של השלכת החלק הלא רצוי בתוך המשליך אל עבר אדם אחר, תוך כדי השתלטות וכיבוש האדם האחר. בממד השני, דרך תקשורת בינאישית, חווה נמען ההשלכה לחץ חיצוני לו לחשוב, להתנהג ולהרגיש בהתאם להשלכה. בממד השלישי, הנמען מחזיר את החומר המושלך, לאחר עיבוד, לאדם המשליך, שמצדו מפנים את התוכן לאחר עיבוד הזולת (Ogden, 1979, pp. 357-358). אוגדן אינו מסביר כיצד מתרחש הממד השני, המניח תקשורת בין אישית, ובכך לא עונה על השאלה הפרדוקסאלית של וויניקוט. ניתן לומר כי ממד זה מניח אזור של שלישי דיאלקטי – אזור חפיפה בין הסובייקטים המשתתפים. עם זאת, אוגדן מתאר את ה'הזדהות ההשלכתית' כתקשורת בינאישית המאפיינת בלבול בזהות מוגדרת של המשליך. הוא טוען כי הפנטזיה לשלוט באחר מתפקד ברמה התפתחותית בה ייצוגים של הגבולות הבינאישיים אינם ברורים (Ogden, 1979, p.358). </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> שימושו של אוגדן ברעיון ההזדהות ההשלכתית קשור בשימוש המבלבל שהוא עושה במונח דיאלקטיקה:  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span>                יחסי הגומלין הדיאלקטיים בין מודע ללא-מודע משתנים בדרכים הדומות למצב של חלימה. אנו דורכים </span> </div> <div> <span>               על אדמה מקודשת, אזור אישי מבודד [...] תחום זה של חוויית העברה/העברה נגדית הוא כה אישי, כה                          ספוג בצבעיו של מבנה האופי של האנליטיקאי, עד כי נדרש מאמץ פסיכולוגי רב כדי להיכנס לשיח עם                              </span> <span> עצמינו </span> <span> בדרך שתאפשר להכיר בכך שאפילו היבט זה של האישי שונה על ידי התנסותנו בשלישי האנליטי. </span> </div> <div> <span> <span>                (אוגדן, 2011, עמ' 86) </span> <br/> </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> לעומת תיאור פיוטי זה שמדמה דיאלקטיקה לשיחה בין היבטים שונים של הסובייקט, יפורט בפרקים הבאים מקור המושג אצל הגל, ובשלב זה יצוין כי דיאלקטיקה היא חלק מתהליך שבו יש מאבק, קונפליקט ומשא ומתן בין היבטים שונים של הרוח ואלו מסתיימים בסינתזה. כלומר, אצל הגל שני החלקים המנוגדים מתלכדים בסופו של דבר להיות מוכלים ברוח אחת, הדיאלקטיקה מובילה להתמזגות ועליית מדרגה בצמיחה הרוחנית. לעומת זאת, אצל אוגדן וממשיכיו, המונח דיאלקטיקה משמש במובן של "דיאלוג" או יחסי גומלין שיש בהם השפעה ושינוי הסובייקטיביות של שני המשתתפים בתהליך אבל עדיין נשמרת הנפרדות והייחודיות שלהם. ובכל זאת, דומה שמונחים כמו reverie, 'שלישי אנאליטי' ו-'הזדהות השלכתית' אצל אוגדן, מצביעים על כך שאין אצלו הכרעה או בהירות האם השלישי שלו הינו דיאלקטי או אם דיאלוגי.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> השלישי ההתייחסותי - בנג'מין וארון </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> ג'סיקה בנג'מין היא ללא ספק אחת ההוגות המרכזיות שהשגירה את רעיון השלישי בזרם ההתייחסותי בפסיכואנליזה והרחיבה את המשמעויות שלו מהמובן שאוגדן העניק לו, ומהשימוש הטיפולי שנגזר ממנו. אצל בנג'מין ((Benjamin, 2004 השלישי מבוסס גם על כתבי אוגדן וקודמיו, אך גם שואב ישירות מרעיון ההכרה ההדדית שהועבר לפסיכואנליזה מהגל דרך תלמידו קוז'ב אל לאקאן. מבחינת בנג'מין, השלישי ההתייחסותי הוא הישג ההתפתחותי, כזה שבו אנו תופסים את דו-הכיווניות של הקשר. מבחינתה הממד השלישי נוצר כבר בתוך הדיאדה התקשורתית. המשמעות היא בתוך המערכת התקשורתית של המטפל והמטופל ואינה נדרשת לגורם שלישי. תחושה של 'שלישיות' מתקיימת כבר בהחלפת ג'סטות בין האם לתינוק, עוד בטרם נכנס אדם שלישי למערכת. השלישי הוא נקודת מבט מחוץ לשניים החברים בו, הוא מוגדר גם כתהליך וגם כנקודת התייחסות, שבה האדם רואה את עצמו כסובייקט וכן מכיר בפרספקטיבה הסובייקטיביות של האחר. בנג'מין מצהירה מפורשות שהיא נשענת על פילוסופיית ההכרה-ההדדית של הגל ומשם מפתחת את רעיון השלישי, כמיצוי או מימוש של תהליך הכרה הדדית.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> אך גם בטקסט של בנג'מין לא מדובר בסינתזה הגליאנית, ובשלישי אידאלי שמאופיין בהתמזגות למדרגה גבוהה יותר של קיום רוחני, אלא השלישי שלה כולל מידה רבה של נפרדות, ושני השותפים לדיאדה מתקיימים כל אחד בסובייקטיביות הנפרדת שלה ושלו. בדומה לאוגדן, גם השלישי ההתייחסותי אינו דורש סימטריה, במיוחד מה שהיא מכנה "השלישי בראשון" או השלישי הריתמי שאופייני לשלבי הינקות. במצב זה, האם "מחזיקה בראש" את התינוקת דרך פעילות פסיכו-פיזית משותפת, מגע, מקצב וכדומה. רק בהמשך ההתפתחות התינוקת מפתחת את היכולת להשתתף במצב השלישי בכך שגם היא ערה במודע לסובייקטיביות של האם. בנג'מין כהוגה התפתחותית, עוסקת בתהליך שבו נוצרת היכולת להיות ב'שלישיות' וכיצד אנו מפתחים את היכולות המנטאליות ליצירה משותפת כזו.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> בהקשר הקליני, פייזר (Pizer, 1998) כותב על משא ומתן בו מטפלת ומטופל בונים כמו במשחק שרבוטי 'סקויגל', מבנה שיש בו את החוויות הנפרדות של כל אחד מהם, ביחד. זהו רעיון הממשיך את המרחב המעברי הפרדוקסאלי של וויניקוט. פייזר לא ניתח העברה במונחים של תכנים סטטיים מושלכים, אלא כתהליך אינטרסובייקטיבי שבו מטפל ומטופל נותנים עצמם להשפעות ההדדיות כמי שאומרים זה לזו: "לא, אתה לא יכול להפוך אותי לכזאת, אבל אתה יכול להפוך אותי לכזאת". בדומה לכך, בנג'מין רואה את השלישי לא כ"משהו" אלא כרעיון, עקרון, פונקציה או תהליך שמתקיים בין השניים השותפים לדיאדה. בניגוד לאוגדן, אצל הוגים התייחסותיים השלישי איננו מתקיים בתודעה של המטפלת בלבד, ובניסוחים מאוחרים יותר, המרחב של השלישי הוא לא דבר-מה שאוחזים בו אלא, כמו אצל וויניקוט, </span> <span> מקום </span> <span> שמתמסרים אליו (גנט, 2013 [1990]).     </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> ארון (Aron, 1995; 2005) מפרש את הרעיונות של בנג'מין ומעמת אותם עם המודל הקודם של בריטון. כאמור, אצל בריטון המשולש האדיפאלי והסצנה הראשיתית הם מקור התפתחות השלישי, כתופעה תוך-נפשית. ארון מסכים כי היחסים של הילד מול הזוגיות של הוריו מהווים מצע לצמיחת השלישי. אולם אצל ארון הניסוח הוא במפורש בין-אישי, וכולל תנועה גמישה בין שלוש האפשרויות בתוך משולש היחסים: להיות חלק מהזוג ילד-אמא, חלק מהזוג ילד-אבא, ולעתים להיות בחוץ בעוד אמא-אבא הם הזוג היא בסיס ליכולת המנטלית לחוויה גמישה. כמו עמדת ה"צופה-משתתף" כך העמדה המשתנה לסירוגין של 'בפנים/בחוץ' יוצרת את המרחב המשולש בנפשו של הילד. הזוגיות של ההורים מציבה את הגבול ותוחמת את הצלע במשולש, אולם, ההבדל הגדול בתיאור ההתפתחותי אצל ארון, הוא שהילד איננו מובס ואיננו מנצח, אלא נותר עם שלוש אפשרויות הזיקה. ילד כזה יוכל בעתיד להיות נוכח באופן גמיש בקשריו הבוגרים – פעם בפנים ופעם בחוץ, פעם כסובייקט ופעם כאובייקט הנותן מעצמו לסובייקט אחר. (כמו ברבים מהכתבים הפסיכואנליטיים, גם כאן אין הבהרה לגבי התפתחות של ילדה, האם ובמה היא שונה. ומה קורה כשמצטרפים עוד ילדים למשפחה.) </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> התנועה בין השתתפות לצפייה מאפשרת מודעות עצמית המקדמת את היכולת לאינטר-סובייקטיביות. על פי בנג'מין, חוויות כאלה קיימות עוד לפני השלב האדיפאלי, כשהן מתקיימות בתוך מערכות הדיאדה אם-ילד, ולכן גם מוטל בספק הם באמת נחוץ שלישי ממשי בדמות האב או היבטים אחרים של המציאות. אלו הן חוויות של השתתפות בדיאדה עם תנועה מעמדה לעמדה בתוכה. ארון מציין כי על פי קבוצת לוזן, שחקרה אינטרסובייקטיביות במשולש בילדות, בנוסף על אינטראקציה משולשת קיימת גם אינטראקציה שבה השלישי איננו אדם או אובייקט, אלא נקודת-מבט שלישית בתוך הדיאדה. הם מצטטים חוקרים שמצאו כי היכולת למשולשות (טריאנגולציה) קיימת מגיל 3-4 חודשים, בתוך יחסים מידיים, תלויי-הקשר. ואילו בגיל 9 חודשים כבר ניכרת כוונה, ועם התפתחות חשיבה סימבולית ורגשות מוסריים (אכפתיות) אז נוצרת גם היכולת לרפלקסיה. לכן, ייתכן שהיכולת לשלישיות קיימת מגיל מאד מוקדם, הרבה לפני המשבר האדיפאלי ואילו השלב האדיפאלי מביא עמו התפתחות של חשיבה סימבולית, מבנה נרטיבי ומודעות-רפלקסיבית, על בסיס היכולות המוקדמות שהתפתחו.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> תגליות אלו, ובכלל, תרומתם הרבה של מחקרי תצפית בתינוקות, הביאו את בנג'מין לניסוח של שני סוגי שלישי, כממד נוסף, אינטר-סובייקטיבי, של העולם הנפשי. "אחד בשלישי" (One in the Third) הוא מונח שמתייחס לשלישי הראשוני, הריתמי, שמתפתח בין אם לתינוקה. מדובר במצבים של התאמה הדדית (mutual accommodation) שבהם המרכיב ההרמוני של אחדות והתאמה אנרגטית מאפשרים חוויה "משולשת". בתחילת החיים, שני השותפים לריקוד מסוים, דפוס מסוים, ריתמוס של דיבור ותנועה, מאפשרים שיקוף הדדי. בנג'מין מדמה זאת לאלתור מוסיקלי, כאשר שני מוסיקאים מנגנים לפי דפוס שבו בזמן מוכתב מראש וגם נוצר ומומצא באותו רגע. בנג'מין למעשה נשענת על החשיבה ההגליאנית, ורואה את השלישיות כדיאלקטית. היא עושה שימוש במושג ההגליאני של הכרה הדדית, ובכך התנועה הדיאדית שלה חותרת לכיוון של סינתזה אינטרסובייקטיבית, בה מטשטשים ההבדלים בין הסובייקטים. במובן הזה, אם אצל הגל ההכרה ההדדית היא שלב ביניים אל עבר איחוד לרוח האבסולוטית, בנג'מין ברעיונותיה מתקשה לשמור על נפרדות והכרה הדדית בשונות, אף על פי שזו כוונתה.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> בנג'מין כותבת שהפתרון הוא החזקת המתח ולא מעבר לפתרון של סינתזה, שתתפרק ותיצור סתירה חדשה וכן הלאה במסלול ישר.(Benjamin, 1999, p. 397) אמנם היא טוענת שאוגדן והיא מתרחקים מהדיאלקטיקה ההגליאנית הרגילה לעבר כיוון של פרדוקס ויניקוטיאני. אבל מה פירוש "שמירת המתח"? בנג'מין מציעה שלישי ללא שלישי קונקרטי, ומכיוון שכך הוא נוטה יותר לכיוון הדיאלקטי מאשר לזה הדיאלוגי. אם כן, צורה ראשונית זו של שלישי היא פרה-אדיפאלית, ואינה נזקקת כלל לאב אדיפאלי המאתגר את הקשר של הילד עם האם (האב במובן הלאקאניאני, שנכנס בין אם לתינוק).  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> גם השלישי האנאליטי של אוגדן אינו נזקק לשלישי ממשי. גם אוגדן וגם בנג'מין מכירים בקיומו של שלישי פרה-אדיפאלי. אולם, אצל אוגדן האם מכילה את האלמנט השלישי באופן תוך-נפשי, לעומת השלישי הריתמי שהוא תוצר משותף המתפתח במרחב הדיאדי.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> בשלב התפתחותי מאוחר יותר של הילד, אצל בנג'מין יש פיתוח והעשרה של ההתאמות והמקצב ההדדי ומתפתח השלישי הבוגר יותר, המכונה "השלישי באחד" The third in the one)) "השלישי הסימבולי" או "השלישי המוסרי" (Benjamin, 2005). זהו מצב שמייצר מרחב לדיפרנציאציה בתוך האחדות, בדיאדה אם-ילד/ה. הכרה בהבדלים בין האם לילדה והחזקת שתי נקודות מבט סובייקטיביות שונות, הוא הגורם המכריע שמאפשר לאם (ולמטפלת) להרגיע ולווסת את רגשותיה של הילדה, כאמור, על ידי החזקת המתח שבין אחדות והזדהות, לבין הפונקציה המשקיפה, המתבוננת מהצד מבלי לקרוס לאף אחד מהקטבים. הפרדיגמה של בנג'מין לשלישי באחד היא הסיטואציה שבה האם יודעת שהמצוקה של הילדה תחלוף. היא גם חווה הזדהות עם המצוקה של הילדה, ובו זמנית גם חשה בוודאות את זה שהמצוקה אינה כה חמורה כמו שהילדה או התינוקת חוות. גם כאן ברור שהמרחב המנטלי המשולש נוצר אצל האם/המטפלת, אולם לטענת בנג'מין הילדה יכולה להכיר במצב זה אצל האם ובהמשך אף להפנימו ולהזדהות עמו, עד שהיא רוכשת בעצמה יכולת חיונית זו להיות בשני מקומות מנטליים בו זמנית. לטענת בנג'מין, רק מתוך עמדה כזו, של השלישי, ניתן לטפל ולווסת מצוקה של אחר. לא מעמדה קומפלמנטריות של "אני יודעת/את לא" וגם לא מהקוטב השני, המזוכיסטי "אני עבורך ומבטלת את עצמי". במצבי קומפלמנטריות מישהו תמיד מובס, האם או התינוק, המטפלת או המטופל.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> ומדוע מוסרי? המצב האידאלי הזה, שהוא פסגת ההתפתחות בתאוריה ההתייחסותית, הינו לא רק מצב של התפתחות מנטלית ושל הרגעה. להחזיק את הסובייקטיביות של עצמי יחד עם הסובייקטיביות של זולת הינה פעולה אתית! זוהי הכרה באנושיות של האחר, זו התרופה הטובה ביותר כנגד אלימות ודה-הומניזציה של האחר. בנג'מין מצהירה בפירוש, שהיא מציעה את המונח "שלישי מוסרי" כדי לציין כי פרקטיקה טיפולית אינה יכולה להתקיים בלי ערכים מוסריים מסוימים של צניעות, קבלת אי-הוודאות וחמלה, בסיס של שוויון ודמוקרטיה בסיטואציה האנליטית (זוהי עמדה המזכירה את 'הסובייקט האמור לדעת' של לאקאן). כשמטפל חושף את עצמו ומנכיח את הסובייקטיביות שלו, הוא יוצא מהאנונימיות שלו, בעיקר כדי להציע נקודת-משען כאמצעי להכיר בכך שגם הוא, המטפל, תרם לתהליך האינטר-סובייקטיבי. הכרה זו מחלצת את הדיאדה מטפל-מטופל מקריסה, היא מזכירה לשני השותפים שיש שני סובייקטים בחדר, ולכן גם לפחות שתי נקודות מבט. בנקודה זו מזכירה בנג'מין דווקא את המסורת של פילוסופיית המוסר הדיאלוגית (שתפורט בהמשך). הרעיון של הכרה באחר כאקט מוסרי הוא רעיון בעל שורשים עמוקים בפילוסופיה של בובר ולוינס. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> ארון (2005) מדגים את רעיון השלישי הזה בסיטואציה של הדרכה, למטפלת אמריקאית, לאחר אסון התאומים, שפוגשת מטופל שמתלהב מהאסון ואינו מגלה חמלה לקרבנות. הטיפול נקלע למבוי סתום בשל הקיטוב הקומפלמנטרי: המטפלת מזדהה עם הקרבנות ומשייכת את המטופל לטרוריסטים האכזריים כך שנוצר פיצול בינארי של טובים/רעים, תקפן/קרבן. ארון ממחיש במאמר זה את העיקרון לפיו השלישי הוא מצב והלך רוח, שעיקרו תנועה בין פרספקטיבות שונות. לעומת המצב הפתולוגי של התקבעות בקטבים בינאריים, התנועה הבריאה של הכרה הדדית בסובייקטיביות של הזולת יוצרת את המרחב השלישי. המדריך משמש כ"שלישי" עבור הדיאדה האנאליטית, כלומר, כמי שמחלץ את המטפלת והמטופל מהיתקעות בבינאריות קומפלמנטריות ומסייע לפתיחה של נקודת מבט שלישית ואלטרנטיבית. ארון מציין כמו בנג'מין, שהשלישי הינו יעד נכסף ולא מצב סטאטי. התפרקות ושיקום של השלישי הם חלק בלתי נפרד מהיצירה המשותפת של מרחב בו יש שני סובייקטים שנעים הלוך ושוב במעגלים של התמסרות והעזה. אולם, בניגוד לבנג'מין, דומה כי דוגמא זו של ארון דווקא נסמכת על המבט החיצוני של הסובייקט השלישי של המדריך. מתקיימת אפשרות לדיאלוג למרות השוני בין הסובייקטים באינטראקציה האנליטית. גם ללא מדריך, מתקיים כאן שלישי ממשי, הדומה לשלישיה האנליטי, בדמות המרחב המופשט שבו ניתן לחשוב. המשגה זו מחדדת את התפיסה ההתייחסותית, המבוססת על ההבחנה של גנט (2013 [1990]) בין כניעה (submission) להתמסרות (surrender). ההתמסרות היא פעולה והלך רוח שבו אדם נותן עצמו לקשר, למצב האינטרסובייקטיבי, לא לזולת אלא לאותו מרחב מופשט שמכונה השלישי.  </span> </div> <div> <span> ניתן לראות כי ההנחה המובלעת לגבי העצמי, בתאוריות של השלישי, מתארות בפירוש שני סובייקטים נפרדים שמקיימים ביניהם סוג של זיקה מיוחדת. אצל אוגדן, הזיקה הזו מתבטאת לחלוטין בתוך עולם ההרהור והאסוציאציות של המטפל, שנע בין תודעתו למה ש"הופקד" אצלו על ידי המטופל. אצל בנג'מין, ארון ואחרים, השלישי הוא מרחב, קרוב אולי יותר לרעיון מרחב הביניים, שמקומו אינו מובהר באופן מפורש. חלקו בנפשו של המטפל, חלקו מתפתח אצל המטופל, וחלקו באזור מופשט ותאורטי של חוויה.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> למרות שכותבים התייחסותיים מרבים להשתמש במושג דיאלקטיקה לתיאור יחסים הדדים כאלו, תיאור זה נמצא בסתירה למושג המקורי של הגל, שכן הדיאלקטיקה כפי שפותחה בתורתו הינה תהליך מופשט של התודעה העצמית, והיא כוללת בתוכה רעיון של התמזגות. בתת הפרק הבא יתוארו גלגוליו של מושג השלישי בפילוסופיה, ויפורט בקצרה הרעיון המקורי והמורכב של הגל אודות דיאלקטיקה ולצדו תפיסות פילוסופיות של דיאלוגיות שמציעות משמעות אלטרנטיבית למושג השלישי. השוואה זו נחוצה כדי להראות את טענתנו כי הדיאלקטיקה היא רעיון אשר סותר את השלישי בצורתו ההתייחסותית. כלומר, שהתאוריה ההתייחסותית, אשר רואה בשלישי רעיון מרכזי להתפתחות ולטיפול, משתמשת באופן לא מדויק במושג הדיאלקטיקה של הגל. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> השלישי בפילוסופיה </span> </div> <div> <span> צ'ארלס פירס </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> האנלי (Hanly, 2004) מתחיל את סקירת מושג "השלישי" בשנת 1903 בכתביו של צ'ארלס פירס (Peirce), פילוסוף בעל השפעה רבה על זרמים עכשוויים הן בפילוסופיה והן בפסיכולוגיה . פירס היה מהמשפיעים ביותר על ויליאם ג'יימס והזרם הפרגמטי, ומכיוון אחר, השפיע בעקיפין על הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין, אשר נחשב אחד הפילוסופים הבולטים ביותר בפילוסופיה האנאליטית של המאה ה- 20. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> פירס טבע את רעיון השלישי במסגרת מחקריו על האופן שבו נוצרת ידיעה וחשיבה לעומת רבדי החוויה שהם טרום-תודעתיים וטרום-מילוליים. בתיאוריה הסמיוטית של פירס, השלישי הוא האחרון בהיררכיה של שלושת אופני ההתנסות או קטגוריות </span> <span> מושגיות </span> <span> : </span> <span> הראשוני </span> <span> מתייחס למצבים בעלי איכות של תחושה שיש להם פוטנציאל להפיכה למשהו שניתן לפרש או לחשוב אותו. לאובייקט עצמו, במציאות, יש תכונות משלו כמו מאסה, צבע, מיקום, מספר וקטגוריות אלו מתקבלות אצל האדם, טרום-תודעה. פירס מדגים את הרמה הראשונית בהתנסות שיש לנו לנוכח אובייקטים כמו פנים, הבעה של אדם, תחושת אי נוחות גופנית או חרדה כפי שנתפסת בתחושה.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> השניוני </span> <span> אצל פירס, הוא התנסויות שכבר הגיעו למדרגה בסיסית של המשגה, הפכו לקטגוריה כמו פרספט תפיסתי, כמו זיהוי הפנים של אדם מוכר. זהו דימוי-חושים או ייצוג-חושי של אובייקט, אשר כמעט הבשיל לכדי מחשבה, לכדי מושג שמישהו יכול לחשוב אותו. </span> <span> והשלישיות </span> <span> הוא המושג הבשל, שבאמצעותו אנו תופסים את האובייקט כבר כחלק מקטגוריה כללית. כלומר, האובייקט ("בחוץ" בעולם) נגלה לנו כפרספט (רמה שניונית) ומקבל בעזרת תהליכי החשיבה שלנו את השתייכותו למושג (concept) מסוים. הקונספט הוא הכללה והפשטה של ההתנסות הראשונית והשניונית, אנו מעניקים שם, מילה, לתפיסתנו ובכך היא הופכת למשהו חדש. האמיתות של המושג מוענקת לו בשל השתייכות זו, של האובייקט הנתפס, שהוא רכיב אחד בקטגוריה המושגית המסוימת. (Peirce, 1955[1940])  </span> </div> <div> <span>   </span> </div> <div> <span> רק לאדם יש את היכולת הזו, לעבור מרמות התפיסה הגולמיות של החושים, ולהעביר את האובייקטים לסדר השלישי שבו הם הופכים לחשיבה ושפה. אחד הרעיונות החשובים שנבטו אצל פירס והגיעו לבשלות אצל ויטגנשטיין הוא הרעיון שהמשמעות של מילה איננה משהו מסתורי אלא המשמעות טמונה בשימוש. הקריטריון הפרגמטי עבור משמעות של מושג, תנאי האמת שלו, הדבר שהוא אומר על האובייקט קשורה להשלכות הפרקטיות שלו. סך כל ההשלכות המעשיות של מושג, הוא הוא המשמעות שלו. כלומר, השלישי אצל פירס הוא המושג שמציין את היכולת האנושית להפוך התנסות גופנית-חושית למונחים, וברובד הזה נוצקת המשמעות של המושגים, לפי השלכותיהם ותוצאותיהם. בדוגמה של פני-אדם, לאחר הרובד הראשוני של רושם-חושי, ולאחר התפיסה שמתבצעת, ברובד השלישוני יש זיהוי (הנה הפנים של זיגמונד פרויד) וממנו נגזרת המשמעות: הוא מייסד הפסיכואנליזה, הוא נולד בוינה, וכיוצא בזה השלכות שנובעות מתוך הזיהוי וגיבוש המושג. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> השלישי אצל פירס אם כן, הוא שלישי אפיסטמולוגי, הוא עוסק באפשרות לדעת דברים ובקשר בין הידע שלנו לעולם האובייקטים שבמציאות. האנלי טוען שרעיון זה חשוב לפסיכואנליזה, כי מושג השלישי מתאר את החוליה שמאפשרת לאדם קשר של התבוננות במציאות. בניגוד לגישות קרטזיאניות שיצרו חיץ בין עולם התודעה לבין העולם שבחוץ, פירס מייצג זרם פילוסופי שמנסה לאחות ולהתגבר על הפיצול ההיסטורי בין תודעה ל'מציאות שם בחוץ". הפילוסופיה הפרגמטית של פירס מנסה לבטל את המטאפיזיקה הכרוכה בהכרת העולם. לפי האפיסטמולוגיה הקרטזיאנית, האדם כלוא בתוך תודעתו והרשמים שחושיו מעבירים אליו. אין לו זיקה ישירה עם מה שבחוץ ולכן הוא יכול לדעת בוודאות רק את הסובייקטיביות שלו ואין כל דרך לוודאות כלשהי בנוגע לעולם שמחוץ לסובייקט, כל המציאות מוטלת בספק. פירס ואחרים בזרם הפרגמטי ובפילוסופיה של השפה פורצים את הבידוד התאורטי הזה, בין היתר בעזרת המבנה של השילוש – ראשוני, שניוני ושלישוני. פירס מניח את המושג מראש כבנוי על התחושות הראשוניות המתעוררות בחוויית העולם. למרות ביקורות שניתן להעביר על התיאוריה שלו, הרי שרעיונותיו של פירס השפיעו מאוד, לא רק על הפילוסופים שבאו אחריו, אלא בעקיפין גם על החשיבה הפסיכואנליטית. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> החשיבות של תפיסה זו לפסיכואנליזה, טמונה בהשקפה אפיסטמולוגית המאפשרת קשר ישיר, לוגי, בין הסובייקט לאובייקט שמחוצה לו, וכן לסובייקט האחר. זוהי גם ראשיתה של אינטר-סובייקטיביות במובן הפילוסופי, של השקפת עולם אשר מניחה את היסודות לקיומה של זיקה בין התודעה לבין מה (ומי) שנמצא מחוצה לה. המונח 'אינטר-סובייקטיביות' מתקשר לאו דווקא לקשר בין שני אנשים או שתי תודעות, אלא לעצם האפשרות שיש זיקה בין סובייקט לבין עולם האובייקטים שמחוצה לו. אולם, כמו בפסיכואנליזה, היכולת הזו אינה באה באופן אוטומטי ופשוט אלא נשענת על גשרים של פרשנות. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> השלישי והדיאלקטיקה ההגליאנית </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> כמו פירס והמסורת הפרגמטיסטית, גם הגל (Hegel, 1977[1807]) התרחק מהנחות היסוד הקרטזיאניות, וכונן משמעות אחרת לחלוטין למושג השלישי על בסיס תורתו על הרוח האנושית. אם אצל דקארט וממשיכיו האפשרות להכרת העולם, עוברת קודם כל דרך הקיום של התודעה העצמית כנקודה ארכימדית (דקארט, 2008[1637]) הרי שהגל הופך את הקערה על פיה: אצלו אין דרך לתודעה העצמית להכיר את עצמה אלא באמצעות הכרת הזולת.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> רעיונותיו של הגל השפיעו קודם כל על לאקאן. בנוסף, המשמעות שהגל העניק לתהליכי הכרה הדדית ודיאלקטיקה הם הבסיס לתהליכי התפתחות העצמי כפי שמופיעים בכתביה של בנג'מין והוגים התייחסותיים אחרים. לעומת השלישי של פירס שהוא אחד משלושה, אצל הגל, השלישי הוא "שלישי אידאלי" שמהווה תוצאה, סינתזה, בעקבות תהליכי דיאלקטיקה. להלן תפורט בקצרה תורתו של הגל, מתוך הפרק המפורסם "אדון ועבד" או "אדנות ושיעבוד" ובעקבותיה יוצג דיון השוואתי עם המושגי השלישי שמציעה הפסיכואנליזה. </span> </div> <div> <span>   </span> </div> <div> <span> הפרק "אדנות ושיעבוד" ב"פנומנולוגיה של הרוח" עוסק בהתפתחות התודעה, אשר צומחת מתודעה "פשוטה", בלתי אמצעית, כבולה לחושים, לעבר רמה גבוהה יותר אותה הוא מכנה self-certainty. זו ודאות הקיום שיש לתודעה "פשוטה". הכרה הדדית מופיעה אצל הגל כמומנט מכריע ובלתי נפרד מהתפתחותה של רמה נוספת, היינו - תודעה-עצמית שמודעת-לעצמה, בעלת יכולת רפלקסיה על עצמה "מהצד", הכרת התודעה העצמית את עצמה.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> תודעה עצמית קיימת בשני אספקטים: כשלעצמה (an sich) ובשביל עצמה (fur sich). התודעה מתקיימת 'עבור עצמה' דרך היותה מתקיימת עבור אחר. כלומר, על מנת להיות קיימת עבור עצמה על התודעה העצמית לקבל הכרה מהאחר, מתודעה עצמית אחרת. הקיום "בשביל עצמה" הוא קיום שיש בו הפרדה, תיווך, והתודעה נדרשת לצמוח אל מעבר לקיום כאובייקט על ידי יציאה מתוך עצמה:  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> “Self consciousness has before it another self-consciousness; it has come outside itself“. (Hegel, 1977[1807] p. 229) </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> כיצד מתרחשת המשמעות הכפולה הזו של התודעה העצמית? מה קורה לתודעה העצמית כאשר היא עומדת אל מול תודעה עצמית אחרת? המפגש עם תודעה עצמית אחרת מחייבת את התודעה העצמית למעשה "לצאת מתוך עצמה". הכפילות נמצאת גם כאן: מחד, התודעה העצמית מאבדת את עצמה, מאחר והיא מוצאת את עצמה באחר. מאידך, התודעה העצמית שוללת את האחר מאחר והיא לא רואה את האחר כאמיתי באופן מהותי, אלא רואה את עצמה באחר (Hegel, 1967 [1807], p. 229). המילה הגרמנית 'aufheben' שתורגמה באנגלית ל-'sublation' ובעברית ל-'שלילה' או 'התעלות', מכילה בתוכה גם את המובן 'שלילה', אך גם את המובן ההפוך – 'שימור' או 'שמירה'. כך שהתודעה העצמית למעשה לא רק שוללת את האחר, אלא בעצם הבחירה של הגל במילה 'aufheben' מובן כי היא גם משמרת את האחר. באופן דומה במפגש עם האחר התודעה העצמית מבטלת את עצמה, אך גם משמרת את עצמה בה בעת. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> השלילה (sublation) של האחרוּת גם היא מקבלת מובן כפול; היא בו-זמנית גם חזרה לתוך עצמי - שכן אם ביטלתי את האחר חזרתי לעצמי - וגם, אני משיבה את האחרוּת לתודעה-העצמית של האחר, כי הפכתי מודעת לזה שהייתי בתוך האחר, וכשביטלתי את היותי בתוך האחר, שחררתי אותו בחזרה להיות הוא, שללתי את עצמיותי. (Hegel, 1967 [1807] p. 230) למעשה, עוד בטרם סובייקט פוגש סובייקט אחר אצל אדם ממשי אחר, הוא נמצא במצב כפול בו זמנית – הוא בתוך עצמו ובתוך האחרוּת, והוא שולל את עצמו ושולל את האחרוּת, כמין משחק מראות.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> תהליך המפגש בין התודעות הוא מורכב, מאחר והוא תהליך הדדי, כפול, של שתי תודעות עצמיות הפוגשות בתודעה עצמית אחרת בו-זמנית. היות והאחר איננו אובייקט פאסיבי כזה שיספק את תשוקתי לזכות בהכרה, גם הוא מרכז של תודעה-עצמית, ולכן כל צד מעוניין לשלול את זולתו כדי להפכו בחזרה לאובייקט, ולשלול את האפשרות שהעצמי יהיה אובייקט כזה. אולם, בשל הכפילות שתוארה, כל פעולה שהעצמי עושה, הוא עושה גם לעצמו, ולכן במפגש עם תודעה אחרת יש מאבק לחיים ולמוות. המאבק הכרחי כדי להביא את הוודאות לגבי היות-בשביל-עצמם למדרגה של אמת אובייקטיבית. ומנקודה זו מתחיל תהליך דיאלקטי שבו 'נאלצת' כל תודעה להכיר בתודעה האחרת, ולתהליך זה הוענק המונח "הכרה הדדית". </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> משחק הכוחות נמצא בתוך התודעה העצמית האחת, ואינו דווקא משחק בין התודעות השונות. ישנו מתח ומאבק בין קטבים בתודעה: בקוטב האחד התודעה יוצאת מחוץ לעצמה למפגש עם התודעה האחרת. בו זמנית מתקיים קוטב נגדי בו התודעה העצמית נשמרת בתוך עצמה ומתקיימת עבור עצמה. כך, היציאה החוצה היא עבור עצמה בלבד. התודעה מוצאת שהיא בו זמנית בתוך ומחוץ לתודעה העצמית האחרת. כל אחת מהתודעות העצמיות מתווכת לשנייה את האחדות שלה עם עצמה. כל אחת מתקיימת בו זמנית גם דרך האחר וגם עבור עצמה. הם מכירים באופן הדדי את עצמם כמי שמכיר בשני ( Hegel, 1967 [1807], p. 231). </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> ההצגה של התודעה העצמית כהפשטה של עצמה ושלילת כל אחר היא למעשה הופעתה כשלילה של כל צורה אובייקטיבית. כלומר, שחרורה מכל קישור לחיים, לקיום. האמת יכולה להתממש רק כאשר הקיום האינדיווידואלי של התודעה העצמית לעצמה יראה לה כאובייקט בלתי תלוי. זה מתאפשר רק דרך היות האחר עבורה, והיותה עבור האחר. זהו תהליך ההכרה ההדדית. (Hegel, 1967 [1807], p. 232). </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> כיצד ניתן להגיע להכרה הדדית זו? התהליך שמתרחש הוא בפעולה כפולה: פעולה מצד האחר ופעולה מצד עצמי. בכל הנוגע לפעולת האחר, כל אחד מכוון להרס ומות האחר. ברגע הראשון של התקלות עם חווית האחרות, האחדות הפשוטה של התודעה העצמית מתפרקת והיא חדלה להיות באופן טהור עבור עצמה, והופכת עבור האחר. היא הופכת לאובייקט (thinghood). בכל הנוגע לפעולה העצמית, היא מחייבת את סיכון החיים של העצמי. התודעות העצמיות מוכיחות את עצמן לאחר רק דרך מאבק של חיים ומוות: </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> "The relation of both self-consciousnesses is in this way so constituted that they prove themselves and each other through a life-and-death struggle". (Hegel, 1967 [1807], p. 232) </span> </div> <div> <span> התודעות העצמיות חייבות להיכנס למאבק זה, כי הן חייבות להוכיח לעצמן את וודאותן, והוודאות שהן קיימות עבור עצמן ברמת אמת אובייקטיבית. מבחינת הגל, רק דרך סיכון החיים נקנית החירות. כך כל אחד צריך גם לכוון למותו של האחר, כמי שלא שווה יותר ממנו עצמו. התודעה העצמית צריכה לראות אחרות או כקיום טהור עבור עצמה או כשלילה מוחלטת. (Hegel, 1967 [1807], pp. 233-234). </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> אולם, 'מאבק עד מוות' זה מבטל את האמת שנבעה ממנו, ולכן את הוודאות של העצמי. שהרי המוות הוא ביטול התודעה העצמית והישארות ללא הכרה. אמנם שני הצדדים סכנו את חייהם, אבל מי שעבר את המאבק הזה ביטל את עצמו. הוא שלל את עצמו כמי שחיפש להיות בעל קיום כשלעצמו. למעשה, התודעה העצמית נהיית מודעת לכך שהחיים מהותיים לה לא פחות מלהיות מודעות עצמית טהורה. (Hegel, 1967 [1807], p. 234). </span> </div> <div> <span> מבחינה זו, לתודעה העצמית קיימים שני החלקים הכרחיים - בתחילה הם מנוגדים ושונים, אין להם עדיין רפלקסיה לאחדותם והם עומדים זה מול זה כשני צורות מנוגדות של תודעה. האחד הוא עצמאי, וטבעו המהותי הוא להיות עבור עצמו – זהו האדון. חלקה האחר של התודעה העצמית הינו תלוי, וטבעו המהותי הוא להיות עבור האחר – זהו העבד. האדון הראה במאבק שהאחר הוא רק שלילה. הוא הכניע את העבד (subordination). אבל בדיוק בשל כך הוא מתווך על ידי העבד לדבר (מושא התשוקה) (Hegel, 1967 [1807], p. 235). בשני המומנטים הללו, של תלות בשני מובנים שונים, זוכים שני הצדדים </span> <span> בהכרה </span> <span> . האדון זוכה בהכרה מהעבד, דרך זה שהעבד אינו חיוני (unessential), הוא מתבטל בשל התלות הקיומית שלו באדון ובשל היותו רק עובד על החומר, חוליית ביניים. ההתבטלות של העבד מספקת את ההכרה בקיומו של האדון. מצד שני, העבד זוכה בהכרה כשהוא עובד ומעניק שירות ובזה למעשה מנתק עצמו מהטבע. עבודה, אצל הגל, פירושו להפעיל מחשבה, לפרק, ובכך צומח העבד לכדי תודעה חושבת וזוכה בתודעה משל עצמו. </span> </div> <div> <span>   </span> </div> <div> <span> האדון מודע לכך שהוא קיים עבור עצמו: אבל הוא תלוי בכך בעבד, כלומר, הוא תלוי בעבד שטבעו מעיד על כך שהוא קשור לישות העצמאית. הוא מקבל את תודעתו דרך תודעת העבד. ברגע שהאדון השיג את אדנותו, הוא למעשה מוצא שנוצרה תוצאה אחרת מהתודעה העצמאית. מה שהשיג אינו עצמאות אמיתית, כי אם תודעה תלותית. הוא כבר לא בטוח בקיומו העצמאי כאמת, אלא, האמת שלו נמצאת אצל האחר, העבד אליו התייחס כתודעה הלא מהותית ( Hegel, 1967 [1807], p. 237). </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> מבחינת העבד, האדון מתייחס אליו אך ורק כשלילה. האדון עצמאי ושולט בקיום, ומתייחס לעבד דרך קיומו העצמאי. זה מה שכובל את העבד לאדון. זוהי תלותו של העבד – העצמאות שלו היא בצורה של היות-דבר (thinghood, dingheit) או במונחים עכשוויים, הוא מתקיים כאובייקט, מחופצן. הוא שולל את עצמו כקיים כשלעצמו. אולם בניגוד לאדון, דווקא העבד הינו תודעה עצמית במובן הרחב, שכן הוא זה ששולל את הדברים (מושאי התשוקה, האובייקטים הפשוטים בעולם) בכך שיש לו את הכישורים לפעול, לגדל מזון ולעבד חומרים. עם זאת, מאחר והדברים עצמאים ממנו, הוא לא יכול להשמיד אותם (annihilate) לגמרי, אלא רק לעבדם. (Hegel, 1967 [1807], pp. 235-236).    </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> אם כן, האמת של התודעה העצמית היא למעשה התודעה של העבד ולא של האדון. כפי שהאדון מראה את טבעו המהותי להיות ההיפך ממה שרצה שיהיה, כך למעשה, העבדות עוברת לצד ההפכי של מה שהייתה ברגע הראשון (Hegel, 1967 [1807], p. 237). במבט ראשון, נראה היה כאילו האמת הינה תודעת האדון: תודעה עצמאית המתקיימת עבור עצמה. כיצד זה התהפך? שלילה טהורה הייתה מלכתחילה בתוך תודעת העבד – מכיוון שכך הוא חש פחד מהמוות במאבק עד מוות מול האדון העצמאי. האדון לעומתו היה מוכן לוותר על חייו לטובת עצמאותו. בחוויה הזו של פחד מוות העבד נמס לנשמה רועדת בכל נימי נפשו. הפירוק הזה לזרימה אינסופית, הוא הטבע של התודעה העצמית, שלילה מוחלטת, הרגע הזה של קיום טהור הוא עובדה עבור העבד, שנובעת דווקא מפחד המוות.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> מעבר לכך, בהיותו משרת ועובד, העבד למעשה מממש את התודעה העצמית. הוא מבטל כל אספקט בתלותו בקיום הטבעי. תחושה של עצמה מוחלטת ממומשת בעבודה. דרך הפחד מהאדון מתחילה התבונה, אך התודעה עדיין לא מודעת להיותה קיימת. דרך העבודה דווקא התודעה של העבד חוזרת אל עצמה. העבודה היא פעילות שבה בעת משנה את הצורה של הדבר וגם מחצינה בכך את הקיום העצמי של התודעה. התודעה הופכת מוכרת כקיימת באופן עצמאי. העבד משאיר את חותמו על הדברים ( Hegel, 1967 [1807], p. 238).  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> הן החרדה הן העבודה נחוצים ליצירת התודעה העצמית של העבד: ללא כניעות וחרדה, הפחד נשאר פורמאלי ולא חודר לכל מציאות הקיום. ללא העבודה, הפחד נשאר מופנם ואילם, ללא ביטוי במציאות והתודעה לא יכולה להפוך אובייקטיבית עבור עצמה. ללא הפחד המוחלט, העבודה תהיה תודעה עקרה, כי הפחד הוא זה אשר מחדיר את השלילה לתוך התודעה. אנחנו חוזרים לחשיבות בשימוש הכפול של הגל במילה aufheben - למעשה השלילה היא זו המשמרת את התודעה העצמית (Hegel, 1967 [1807], pp. 239-240). </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> השלישי בזרם הדיאלוגי  </span> </div> <div> <span> זרם פילוסופי אחר מבצבץ בין השורות בכתיבה ההתייחסותית על השלישי. בנג'מין (2005) למשל כותבת "השלישי המשותף, הדיאלוג..." ובכך שולחת אזכור חשוב לזרם </span> <span> הדיאלוגי </span> <span> , אשר גם הוא נמצא ברקע ההתפתחויות האפיסטמיות החדשות בפסיכואנליזה. לעומת הזרם הדיאלקטי המבוסס על הפילוסופיה של הגל, הזרם הדיאלוגי מציע אלטרנטיבה לכל השאלה של זיקת הסובייקט אל הזולת והשלישי. הוגים מרכזיים בזרם הדיאלוגי הם רוזנצוייג, קירקגור ובובר (ברגמן, 1974). שמות אחרים שנקשרים לפילוסופיה הדיאלוגית הם מיכאיל בחטין, פילוסוף וחוקר ספרות, וכן הפילוסופיה האתית של לוינס. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> הגותו של בובר, המצוטטת גם על ידי אוגדן (Ogden, 1992) , מוכרת בעיקר מספרו הידוע על העיקרון הדיאלוגי ויחסי אני-אתה (I-though) מ-1923. הגותו היא אינטר-סובייקטיבית במובן העמוק של תפיסת האדם וכינון עצמיותו בתוך כדי יחסים עם אדם נוסף: "כל אחד לעצמו אינו אלא הפשטה אדירה. היחיד הוא עובדת-הוויה כל כמה שהוא מתייחס ביחסי-חיים אל יחידים אחרים [...] עובדת היסוד של הקיום האנושי הוא אדם-עם-האדם". (בובר, 1965, עמ' 110) </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> יחסי הזיקה אני-אתה אינם מטפורה כמו ההכרה ההדדית אצל הגל, אלא הם משהו ממשי שקורה בין בני אדם ממשיים, וחשוב מכך, בתוך יחסים אלו מתגלם האדם במלוא אנושיותו. "זיקה גדולה אין אלא בין אישים אמיתיים. יכול שתהיה עזה כמוות, משום שעזה היא מן הבדידות, משום שפורצת היא את גדרי הבדידות הנעלה, מנצחת את דינה החמור ומותחת גשר בין עצמו של אדם לעצמו של הזולת על פני התהום של אימת-עולם". (בובר, 1965, עמ' 77) </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> האם יש שלישי בדיאלוגיות הבובריאנית? ניתן לראות את התוצר של יחסי הזיקה במונח "אנחנו המהותי". בניגוד להיידגר שטבע את רעיון הדאגה לזולת כמשהו אנונימי, קולקטיבי, בובר מדגיש דווקא את ההיכרות האישית והייחודית שרק באמצעותה מתרחש החיבור אני-אתה "טיבו המיוחד של האנחנו מתגלה ביחס המהותי שמתקיים או מתגלה לשעה בין חבריו. לומר: שורה ב'אנחנו' אותה אי-אמצעיות הווייתית, שהיא המקדמה המכרעת ליחסי אני-אתה. ה'אנחנו' כולל בכוח את ה'אתה'. רק אנשים המוכשרים לומר 'אתה' זה לזה באמת, היכולת בידם לומר באמת זה עם זה 'אנחנו'. (בובר, 1965, עמ' 110)  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> המרחב המשותף, לפי בובר, קרוב ברוחו למרחב הביניים של ויניקוט: "לספירה זו, שנקבעה עם קיומו של האדם באשר אדם הוא, אבל לא נטבעה עדיין במושג, אני קורא 'ספירת הביניים'. היא קטגוריית-ראשית במציאות האנושית, אף על פי שאין היא מתממשת אלא בדרגות מדרגות שונות. מכאן תיפתח בהכרח האפשרות היסודית השלישית." (בובר, 1965, עמ' 111) </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> אחד המאפיינים הייחודיים של השלישי הבובריאני הוא היותו אירוע זמני. הוא איננו קבוע כמו הסובייקט היחיד, אלא מתקומם בכל פעם מחדש, בשעת היווצרות הדיאלוג החד-פעמי של אני-אתה. לכן, המאפיין החשוב ביותר של השלישי הינו הדיאלוג עצמו, השיחה האמיתית, הארעית: "זו שלא נקבע בה מראש חלקו של כל אחד מן המשיחים, אלא זו הנובעת כולה מתוכה, שבה מדבר כל אחד דיבור-מישרים אל חברו ומוליד בו תשובה שלא נצפתה מראש"; הלימוד שאין בו חזרה על המוכר, החיבוק האמיתי – מקומם ומהותם הם בפעילות, לא במי מן המשתתפים ולא במרחב המקיף אותם אלא במימד מיוחד המשותף רק להם בלבד. החיבור הייחודי גם איננו מורכב מרגש, הוא אינו תופעה פסיכולוגית לפי בובר אלא הווייתית. "ברגעי דו-שיח נמרצים ביותר, באשר 'תהום אל תהום קורא' ממש, ברור הדבר ללא ספק, שלא המטה של האישי או של החברתי אלא של משהו שלישי הוא העג עוגה מסביב למתרחש כאן. בחוץ לסובייקטיבי, מבית לאובייקטיבי, במשעול הרוכס הצר, שעליו אני ואתה נפגשים, שם רשות הביניים". (בובר, 1965, עמ' 112) </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> הדגש של בובר רחוק מרחק רב מהשלישי הסינתטי המופשט של מיזוג התודעות ההגליאני, זהו שלישי אנושי, חם, מוסרי, שאמור להציל את החברה משקיעה באינדיבידואליזם אנוכי קיצוני, וגם לשמור מפני קולקטיביזם שמוחק את הפרט. אינדיבידואליזם וקולקטיביזם קיימים גם אצל בעלי החיים, אולם האני-אתה הוא תופעה ייחודית ליצור האנושי, ורק בה מתגלמת אנושיותו. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> ברגמן מתאר בבהירות את ההבדל בין הדיאלוגיות של בובר לדיאלקטיקה ההגליאנית: אצל הגל הסינתזה "בולעת" לקרבה את התיזה והאנטיתזה, כלומר, שני השותפים לדיאלקטיקה נעלמים ונוצר משהו חדש במקומם. ואילו אצל הפילוסופים הדיאלוגיים, המרחב המשותף המקיף את שני בני השיח שומר על קיומם הייחודי של כל אחד מהם. "בתוך החיבוק הזה נשארים השניים שניים" (ברגמן, עמ' 248) למעשה, בובר בעצמו מתייחס ישירות לתאוריה ההגליאנית ומבקר אותה, כתאוריה שאינה עוסקת באדם אלא בהפשטה של הרוח: "ואפילו בפרק המכונה 'על הנפש שבפועל' אין אנו נודעים ממנו אלא זה, שהנפש היא בעצם 'זהותם של פנימי והחיצוני". (בובר, 1965, עמ' 31) </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> כלומר, בהשוואה המתמטית בה פתחנו מאמר זה, הפילוסופיה הדיאלוגית מציעה נוסחה שבה השלישי הינו דבר ממשי, אנושי, ובעיקר - אינו בא על חשבון השניים, אינו דורש מהם התמזגות או ויתור על נפרדותם וייחודיותם, אלא מתווסף ומתקיים – זמנית – כל עוד הם מצליחים לשמר יחסי זיקה אמיתיים, משימה שאינה עניין פשוט ודורשת מאמץ וכוונה גדולים. יש לציין כי הפילוסופיה הדיאלוגית של בובר זכתה לביקורת לא מעטה על היותה מעורפלת, ועל העדר הגדרה בהירה לגבי משמעות יחסי אני-אתה. על כן יובא כאן בקצרה ענף אחר של הזרם הדיאלוגי, המושתת על הרעיונות של בובר אולם העניק לרעיון הדיאלוגי חקירה שיטתית ובהירה יותר דרך חקר הספרות והשפה. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> הפילוסוף וחוקר הספרות מיכאיל בחטין, שהושפע רבות ממרטין בובר, מציג בכתביו משמעות מעשית יותר למושג השלישי, מתוך אותה הנחה שיחסים דיאלוגיים הינם לב לבו של מימוש האנושיות וכינון העצמיות. תפיסת הדיאלוג של בחטין מבוססת על תורתו של בובר, ועל רעיון המפגש של אני-אתה, והיא מוגדרת בתור: "שתי משמעויות, ארוזות יחדיו על ידי שני קולות שונים" (Bakhtin, 1981:327-328 [תרגום]. החידוש החשוב אצל בחטין נוגע לכך שמצב דיאלוגי יכול להתקיים לא רק בין שני אנשים אלא גם בתוך סובייקט אחד, ואף בתוך מילה אחת. ברגע שיש למילה משמעויות שונות, מתפתח מרחב הביניים של הדיאלוגיות.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> אצל בחטין השלישי מואנש והופך לנמען, לרפרנט שנוכחותו חיונית לקיומו של דיאלוג ולכינון הסובייקט. בחטין מנתח את הדיאלוג הממשי, בספרות ובשפת היומיום, ומראה כי דיאלוג אמיתי כולל גם "פזילה אל האחר", מעין צד שופט או קהל, ממשי או קונקרטי, ואפילו אל העתיד.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> פול דה-מאן מחדד אף הוא את ההבדל לעומת הדיאלקטיקה של הגל, ומציין שהחשיבות של בחטין שהוא מנסח דיאלוג כמצב שבו שניים נשארים בשונות שלהם, מתוך יכולת להכיל את האחרות מבלי למחוק אותה. (De-Man, 1983) ברוח בובר, הדיאלוגיות היא המקום בו האדם הופך לסובייקט, אולם, דה-מאן מדגיש, הדיאלוגיות של בחטין היא קודם כל תופעה לשונית המתרחשת בשפה, ולכן גם האדם, נולד מתוך השפה, שכן האדם הופך למי שהוא, לסובייקט, אך ורק בתוך תהליך דיאלוגי. דיאלוג איננו הסף ליציאה לפעילות, הוא הפעילות עצמה. הוא איננו אמצעי לחשוף אף האופי המעוצב של האדם, אלא, בדיאלוג האדם לראשונה הופך למי שהוא, שוב, לא רק עבור אחרים אלא גם עבור עצמו. להיות פירושו לתקשר באופן דיאלוגי. כשהדיאלוג מסתיים, הכל מסתיים.. (Bakhtin, 1984. P. 252)  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> הדגש על דיאלוג אצל בחטין, מייתר את האדם השני, שכן כאמור, הדיאלוג יכול להתקיים גם, ואולי בעיקר, בקרבו של אדם אחד. הדוגמה המפורסמת מכתביו של בחטין הינו הגיבור של דוסטוייבסקי שהיא "דיאלוגי מכף רגל עד ראש" ביכולתו להכיל קולות שונים ונקודות מבט שונות. עולה מהאמור בחלק זה, כי גם במסורת הדיאלוגית מתקיים דיון שאינו חד משמעי לגבי מקומו של השלישי, כאחר ממשי, כמרחב המקיף את השניים, או כפעילות השיחה עצמה. הטענה של בחטין חשובה ורלוונטית לשדה הפסיכואנליטי, להבנת התפתחות של סובייקט ויחסים טיפוליים, שכן הוא תורם ומחדד את היותו של השלישי </span> <span> פונקציה </span> <span> קיומית, נפשית ואתית, היא היכולת לרפלקסיה. עצם התנועה בין שני קולות מדברים, גם אם בנפשו של אדם אחד, היא המרכיב המכריע למושג השלישי. ובכך ניתן לראות קירבה גדולה לניסוחים העכשוויים בגישה ההתייחסותית, כמו ארון ובנג'מין שהוזכרו לעיל. השלישי הדיאלוגי, הוא מצב תודעתי והישג אנושי – זוהי היכולת האקרובטית של הנפש האנושית לדלג מנקודת מבט אחת לאחרת ובזכות היכולת הזו להכיר באנושיות של הזולת.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> הדיאלקטיקה של הגל, הדיאלוגיות והפסיכואנליזה </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> אם כן, לאחר הצגת מאפייני השלישי בפסיכואנליזה, בזרם הדיאלקטי והדיאלוגי בפילוסופיה, ניתן לזהות טוב יותר את הבלבול שמאמר זה מנסה לאפיין. בניגוד לתאוריות פסיכואנליטיות שמדברות על הכרה הדדית ודיאלקטיקה בין אנשים, אצל הגל, כל התהליך המתואר מתרחש במרחב של </span> <span> התודעה </span> <span> , זהו המדיום-המתווך בין הרמה הבסיסית יותר – תודעה זהה-לעצמי - לבין תודעה-עצמית שמתווכת על ידי אותו "ביקור" שערכה אצל הזולת בטרם שבה לתוך עצמה. הדיאלקטיקה אצל הגל, הכוללת כאמור מאבק כוחות והכרה הדדית תוך שימוש ששתי תודעות עושות זו בזו, איננו מתקיים בין שתי ישויות חומריות אלא בין שני יסודות של התודעה שמקבלים כינוי מטפורי במסמנים "אדון ועבד" (צמית, bondsman). הגל מתעניין בתודעה העצמית, בהכרת הרוח את עצמה. העניין שלו בתהליכים האינטר-סובייקטיבים הוא </span> <span> משני </span> <span> , הוא אמצעי בלבד, בדרך להבנת התפתחות התודעה. כך, גם ההכרה ההדדית ההגליאנית מתקיימת כרעיון מופשט לשניות הקיימת בתודעה האנושית, ואינה חלק מהתנהגות פיזית, קונקרטית, של בני אדם ואילו בפסיכואנליזה הוא מקבל גם את המשמעות המטפורית של התפתחות תודעה-עצמית אבל גם משמעות קונקרטית מאד של מאבק בין בני אדם ובין המינים, כפי שעולה בעיקר מכתביה של בנג'מין. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span>  יתרה מזו, המושג הטהור של הכרה, או הרוח (geist) הוא היעד הסופי ושיאו של התהליך הדיאלקטי אצל הגל. התודעה נאלצת להתפצל, לבוא לידי ביטוי בשני הקטבים – זה המכיר (recognize) וזה המוכר (recognized). הקטבים הנמצאים בדיאלקטיקה זה עם זה הם הרוח וההיסטוריה כשני היבטים של התודעה. המתח שנולד מתוך שלילה וניגוד, יחד עם התודעה כגורם מתווך, מאפשר את התנועה בין שני היסודות הללו, אשר היא מהותית ומאפיינת חיים. בלי התודעה, נשארים עם פיצול נטול חיים, עם שני אובייקטים אדישים זה לזה. עם העמידה לנוכח סכנת החיסול, התודעה העצמית מגלה כי היא זקוקה לשני היסודות. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> בפרקים מאוחרים יותר של ה'פנומנולוגיה של הרוח', הגל מתאר תהליך דיאלקטי אשר ממשיך, דרך הניגוד והשלילה, עד לפסגה של "הרוח המוחלט". ג'ודית בטלר (Butler, 1987) מנסחת זאת: "הסובייקט ההגליאני אינו סובייקט זהה-לעצמו (self identical) הנודד ממקום אונטולוגי אחד לשני, אלא הוא המסע עצמו, והוא כל מקום שבו הוא מוצא את עצמו". [תרגום חופשי].  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> עקרון הכוח בדינמיקה הדיאלקטית של הגל בא לידי ביטוי בשלילה אשר נובעת מתוך התשוקה. התשוקה, המבוססת על רצון להשתמש (לצרוך) אובייקטים, בהכרח דורשת לשלול את האובייקט. הפער בין הישות הכללית, המושגית של הפילוסופיה, לבין הישות שמתגלמת בפרטים הקונקרטיים הוא הכרחי. הפרטים הם "החומר" שהפילוסופיה והלוגיקה עוסקות בו, מתבוננות עליו "מלמעלה". הסינתזה בין המחשבה, החומר והיחסים ביניהם, מרכיבה את התודעה הטהורה או "הרוח" (geist), אשר המאפיין המרכזי שלה הוא תנועה, שינוי, והתפתחות מתמדת. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> ניתן לומר, שהשלישי הנובע מתוך תפיסת ההכרה ההדדית ההגליאנית, הוא בעל איכות של דבר חדש, סינתזה, שמבטל במידה רבה את השניים ש"הולידו" אותו, ולכן הוא רחוק מאד מהניסוחים הפסיכואנליטיים – גם הפרוידיאניים וגם ההתייחסותיים - בהם השלישי נוצר ומתקיים לצד שתי תודעות או שני סובייקטים, שמשתתפים בדיאדה.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> הדיאלקטיקה ההגליאנית והשלישי הלאקאניאני </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> דיאלקטיקת האדנות והעבדות להגל, שימשה קרקע פורייה לרעיונות יסוד בפסיכואנליזה הלאקאניאנית. לאקאן המשיג את התקשורת המתרחשת בטיפול הפסיכואנליטי, בין השאר כדיאלקטיקה מסוג זה. מאוחר יותר הוא חזר בו מהמשגה זו, ועשה שינויים מפורשים בדיאלקטיקה ההגליאנית, בעודו מבחין בין שיח האדון לשיח האנליטיקאי. (Lacan, 2007 [1969-1970).  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> אם כן, מה קורה במפגש בין שתי תודעות עצמיות, בחדר הטיפולים או מחוצה לו? הגל פותר את הקושי של מפגש בין שתי תודעות עצמיות במושג הדיאלקטיקה ובהתכנסות אל הרוח האבסולוטית, לאקאן מחזיק בעמדה כי העולמות נותרים זרים ונפרדים – בלתי ניתנים לגישור גם בתוך הסובייקט עצמו. (Lacan, 1979 [1964]) אצל לאקאן הלא מודע תמיד נשאר זר, וגם מבחינת היחסים האינטר- סובייקטיביים, הזרות תמיד נשארת. בניגוד לסינתזה ההגליאנית, השלישי הלאקאניאני "מציל" את הסובייקט מהיבלעות באם.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> לאקאן למד את הגל בהרצאותיו של קוז'ב. למרות זאת, אם מפרשי הגל טוענים כנגד קוז'ב כי הוא מזניח את המתודה הדיאלקטית, הרי שעל פניו נראה כי לאקאן חוזר לשימוש במתודה זו. העמדה של קוז'ב שרואה את הדמויות כאדון ועבד פלסטיות היא עמדה בעייתית הן מבחינת הפילוסופיה ההגליאנית, הן מבחינת הפסיכואנליזה. לאקאן חוזר לנפש דואלית, לסובייקט חצוי, אבל כזו שיש בה שסע בלתי ניתן לאיחוי.  </span> </div> <div> <span> התהליך ההגליאני מנסה לאחות בין החלק האובייקטיבי לסובייקטיבי של התודעה. המטרה של הטיפול הלאקאניאני היא הפוכה למטרה ההגליאנית במידה רבה: היא לא מבקשת לבסס את האובייקטיביות של התודעה העצמית, אלא דווקא לחשוף את הסובייקטיביות שלה (Lacan, 1979 [1964]). בנוסף, בסופה, הטלאולוגיה של ה-'פנומנולוגיה' היא הרוח האינסופית: התודעה העצמית מבקשת לדעת את האמת האבסולוטית, ולבטל את הסובייקטיביות הייחודית והפרטיקולארית שלה.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> לאקאן דוחה מכל וכל את האפשרות לאחות את חלקי הסובייקט, לא כל שכן להתכנס לרוח אינסופית אבסולוטית. השלישי שלו הוא דיאלוגי ולא דיאלקטי. זאת בניגוד לפסיכואנליזה מאוחרת לו, כמו זו של בנג'מין, המקבלת את הדיאלקטיקה ההגליאנית ודוחה במידה רבה את הדגש של לאקאן על הסובייקט החצוי שאינו ניתן לאיחוי. במובן הזה, הם חוטאים לפסיכואנליזה ולהגל כאחד.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> האמת ההגליאנית היא כזו המאחדת בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי: פנים וחוץ אצל הגל הופכים להיות אחד – הסובייקטיבי הוא האובייקטיבי. חרדת המוות והעבודה, הם אלה המבססים את התודעה העצמית כקיום אובייקטיבי אצל הגל. איך אצל לאקאן? חרדת מוות מתקיימת במובן מסוים הן בחיתוך הפגישה והם בתלות של הילד באמו. (Lacan, 1977 [1953]) אך אצל לאקאן עניין זה כלל לא מביא אותה לאובייקטיביות, אלא לדמיוני.  </span> </div> <div> <span> במידה רבה אצל לאקאן החצייה של הסובייקט היא בדיוק מתוך אי האפשרות של האיחוד בין האובייקטיבי לסובייקטיבי. הממשי לעולם חומק מהסדר הסימבולי. הפנומנולוגיה של הגל היא כזו הדוחה את הדבר כשלעצמו הקאנטיאני כיש האונטולוגי אל מול עולם התופעות, ורואה את הפנומנולוגיה, או את הרוח כמציאות האובייקטיבית. זוהי האונטולוגיה האידיאליסטית של הגל. אצל לאקאן גם כן רק הסדר הסימבולי הוא בעל מעמד של יישות ומציאות. עם זאת, אצל לאקאן מתקיימת מעין חזרה ל"עולם כשלעצמו" במושג הממשי שלו. אך הוא לעולם אינו יכול להפוך לאובייקטיבי. הפסיכואנליזה אינה מדע, היא אינה עוסקת באובייקטים בעולם כי אם בסובייקטים. כך מושג 'האמת' ומושג ה-'ישות' נפרדים אצל לאקאן. האפיסטמולוגיה והאונטולוגיה נותרים בפער. (Lacan, 1979 [1964]) </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> הריקנות של הסובייקט הלאקאניאני מקבילה במידה רבה לשלילה של הגל (aufheben). מדובר באותו החלק שאינו אני ולעולם לא אהיה, ואליו אתאווה תמיד. ההתמקדות בתשוקה או האיווי, על אף שמגיעה מהטקסט ההגליאני עצמו, היא תרומה של קוז'ב לחשיבה הלאקאניאנית. זהו הרצון של הילד להיות הפאלוס של האם, הרצון לחבור חזרה להיות 'סובייקט לא חצוי'. אך מושג זה הינו סתירה מבחינת לאקאן. מסיבה זו התממשות האיווי נשארת במעמד אונטלוגי לא קיים, של שלב המראה, של הסדר הדמיוני. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> מדוע הילד נכנס לשדה של הסדר הסימבולי? האם זה על מנת לספק את האם? זוהי חודרנות ה-אחר, שם האב, בכך שהוא אינו יכול להתכחש לאיווי החסר של האם – לפאלוס. אצל לאקאן המאבק לחיים ולמוות הוא מאבק אדיפאלי. הוא קשור למאבק בהגבלת האיווי ומרד בחוק האב. אולם, מבחינת לאקאן, הכניסה לסדר הסימבולי והרצון לשימוש בשפה נובע מתוך האיווי לאחר. אולם ללא הועיל: האיווי הזה לעולם אינו מסופק, והסובייקט לעולם אינו מתכנס לפתרון ההגליאני של הרוח האינסופית. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> דיאלקטיקה ודיאלוגיות בחשיבה של אוגדן  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> החשיבה ההתייחסותית, שימושה במושגי השלישי, והקשיים הנובעים משימוש זה, הינם ירושה מחשיבתו של אוגדן. אצל אוגדן בתורו, מושג השלישי האנליטי מושפע מתיאוריות שלישי שונות ומגוונות. אוגדן מושפע מהחשיבה ההגליאנית, גם בתיווך החשיבה של לאקאן, לצד רעיונות כשל וויניקוט, ביון ואף של בובר.  </span> </div> <div> <span> בעניין מושג השלישי, ניתן לחלק את ההשפעות על אוגדן לשני הזרמים המרכזיים: חשיבה דיאלוגית אל מול חשיבה דיאלקטית. למרות שאוגדן מוותר על סובייקט שלישי קונקרטי בחדר הטיפולים, הרי שניתן לראות חשיבה אדיפאלית, פרוידיאנית ואף לאקאניאנית, בחשיבתו. לדוגמא, מתקיים המושג 'האב שבתוך האם' שהינו פרה-אדיפאלי, אך מכיל בתוכו כבר שלישי כאובייקט פנימי של האם – האב של האם (אוגדן, 2001[1992]). במובן הזה, אוגדן נמצא בעמדת ביניים שבין השלישי הדיאלקטי לזה הדיאלוגי. הקשר בין האם והילד, או הילדה, אינו מתווך על ידי האב הקונקרטי באופן מידי, אך אובייקט האב המופנם באם כן נחוץ.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> מעבר לכך, נראה כי אוגדן נשען על וויניקוט והמרחב המעברי שלו, בפיתוח רעיון השלישי האנליטי. המרחב המעברי הוויניקוטיאני מזכיר את מרחב הביניים של בובר (בובר, 1965; בובר, (1970 [1923]), השייך לזרם הדיאלוגי. מרחבים אלו הינם מקומות, בזמן או בחלל, שבהם מתרחשת פגישה בין שני סובייקטים נפרדים. אצל בובר, כאמור, הנפרדות היא הראשיתית ויצירת הזיקה היא במאמץ ולא מובנת מאליה. גם אצל וויניקוט העצמי האמיתי, או העצמי הגרעיני, לעולם אינם מתבטלים בשל היכולת הקונטינגנטית לתקשר (Winnicott, 1965 [1963]; Winnicott, 1965).  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> במובן הזה, השלישי של אוגדן ממשיך את הקו הזה. אוגדן קורא לו "שלישי אנליטי" וממשיל אותו למעין סובייקט שלישי – קו-פרודוקציה של המשתתפים באינטראקציה האנאליטית – הנוסף על הסובייקט המטופל והסובייקט המטפל.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> ישנה כפילות תפקידים למקום השלישי הזה של וויניקוט, המרחב בין הסובייקטים, לקשר ולשמור על נפרדות בה בעת (Winnicott, 1965 [1960]). וויניקוט דוחה את האפשרות לסינתזה בין הסובייקטים בתוך המרחב המעברי. זהו מרחב של משחק, שפה, תקשורת והתייחסות לאחר. אצל בובר מדובר באזור שמוגדר על ידי היחס של הסובייקט האחד אל מול הסובייקט האחר – הזיקה לאחר והפנייה אליו כ-'אתה' ולא כ-'לז'. היחס, כמו משחק או שפה, הינם שלישי שאינו מסוג של סינתזה.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> הקושי ברעיונותיו של אוגדן, נובע מכך שהוא משלב חשיבה דיאלוגית זו עם חשיבה דיאלקטית שבה המפגש בין הסובייקטים יוצר שלישי המבטל אותם. כך, במושג הרוורי שלו אותו הוא לוקח מביון, מחשבותיו של המטפל אינן באמת שלו (Ogden, 1979). המטפל חולם את חלומותיו של המטופל ובמידה רבה מתבטל בפגישה האנאליטית כסובייקט נפרד. זוהי סינתזה נוסח הגל – שבה השניים, המטפל והמטופל, מוכלים ביחידה הטיפולית. מצב זה דומה במידת מה למושקעות אימהית הראשונית של וויניקוט (1975 [1956]), אך ברור כי אצל וויניקוט מושקעות כזו, המבטלת את האם כסובייקט, אינה מאפיינת את המרחב המעברי הדיאלוגי באשר הוא.   </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> כפי שתואר לעיל, התהליך הדיאלקטי בפילוסופיה של הגל הוא תהליך אונטולוגי, בלתי נמנע, מהותי לטבעה של התודעה ואינו תלוי בנסיבות כאלו או אחרות. מבחינתו של קליין (1987), פרשן של הגל, מעצם טיבעה של התיאוריה כתהליך הכרחי, אין אפשרות הגיונית לנתק רעיון אחד מהתיאוריה תוך התעלמות מהשלכותיו. הדיאלקטיקה משמעה התכנסות אל הרוח המוחלטת וביטול הפיצול שבין התודעות העצמיות השונות. מבחינה זו הערבוב שעושה אוגדן בין מושג השלישי הדיאלוגי לבין זה הדיאלקטי אינו בהיר. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> הכרה הדדית, שלילה ודיאלקטיקה אצל בנג'מין </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> כאמור, הכרה הדדית אצל הגל מתרחשת בהכרח מעצם טבעם של שני האספקטים שבתודעה; האספקט שבשביל עצמו וזה שכשלעצמו. השיא של הדיאלקטיקה הוא בעליה למדרגה גבוהה של התפתחות התודעה הטהורה והרוח, כיישות אוניברסאלית חובקת-כל. וכך כותב קליין (1987): "ב"פנומנולוגיה של הרוח" ההקשר הוא פילוסופי. אדנות ועבדות מופיעות כשני מומנטים של התודעה העצמית[...] הכוונה אינה להפכם לבעלי אופי היסטורי-ריאלי".  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> כיצד ניתן להבין את הגלגול של רעיונות מופשטים אלו לתאוריות פסיכולוגיות וסוציולוגיות קונקרטיות? לתפנית זו אחראית שרשות של הוגים משפיעים, שהובילו את הדיאלקטיקה של הגל הן לזירה המדינית-חברתית של קארל מרכס, והן לפסיכואנליזה. אחת הדמויות המרכזיות בתהליך זה הינו קוז'ב, פרשנו החשוב של הגל, אשר בשיעוריו השתתפו גם לאקאן, וגם עמנואל לוינס והוגים משפיעים נוספים במאה העשרים. קוז'ב תיווך את תורתו של הגל לפילוסופיה הצרפתית ומאוחר יותר האמריקאית, והפך את הדיאלקטיקה לתהליך היסטורי ממשי בו האנושות תעבור מעין שלבים, של שליטה אדנותית, אחריה שעבוד ולבסוף תגיע לשלב השלישי, בו האנושות תבשיל ותכיר במגוון אפשרויותיה. (Kojeve, 1969, p. 45) בכתביו ושיעוריו, הפכו גם האדון והעבד ממשל לדמויות ממשיות: "אין דמויות אלה מופיעות אצלו על-מנת לגלם דיאלקטיקה מושגית. אין גם ספק, שהאדון והעבד בפירושו של קוז'ב אינם מתפקדים כמטאפורות, אלא מוצגים כדמויות מוחשיות וריאליות. בצורתן הריאלית, נהנות דמויות אלה מעצמאות מלאה". (קליין, 1987 עמ' 15) </span> </div> <div> <span> <span> וברוח זו של קוז'ב, ואחריו היפוליט ולאקאן, מחלחל הרעיון של הכרה הדדית לספר "כבלי האהבה", שם הוא מופיע גם כחלק מהתפתחות התודעה והיכולת להכרה, אך גם כתופעה ממשית, קונקרטית, שכוללת הכרה במגדר של הזולת, בזכויותיו, ברגשותיו ושאר מאפייניו המוחשיים (אצל לאקאן כאמור, המצב קצת יותר מורכב). בנג'מין מעניקה משמעות אחרת להכרה הדדית, אשר קשורה יותר לערך של התודעה האחרת ולמעמדה, ולא רק לעצם כינונה: "במונחים בין-סובייקטיביים, אפשר לומר שהאחר אינו מוכר כמישהו שיכול להיות שונה ועם זאת לחלוק אותו מצב סובייקטיבי. ללא ידע מוחשי, אמפתיה והזדהות עם הסובייקט האחר – עם צרכיו, רגשותיו, נסיבותיו וסיפור חייו – העצמי ממשיך לנוע בממלכת הסובייקט והאובייקט, האחר אינו משנה אותה. העצמי אומר, "אתה לא יכול להשפיע על זהותי או לשלול אותה, אתה יכול להיות רק האובייקט של הכרתי בעצמי". (בנג'מין, 2005, עמ' 215) </span> <br/> </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> בנג'מין (Benjamin, 1999) מתנגדת למושג השלישי של לאקאן במעבר מטריאדה לדיאדה. בנג'מין ככותבת פמיניסטית מחפשת הסבר שאינו אדיפאלי ומחזירה את הדגש לדיאדה. היא מראה כיצד "השלישי" הבסיסי, הראשוני, מבוסס על מקצב והתאמה בדיאדה אם תינוק ומתהווה בין שניהם, ללא ההידרשות לשלישי (פאלוס) שיחצוץ ביניהם. אבל בהסבר זה היא גם שומטת את רעיון התוקפנות וההרס, שניסחה בכתביה הראשונים: </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> השלישי היחיד שניתן להשתמש בו הינו, בהגדרה, שלישי משותף, כזה שחולקים בו. על כן, אני טוענת ששלישיות איננה מכוננת על ידי אב (או אחר) כאדם שלישי ממשי; היא אינה יכולה לנבוע בתוך המשולש האדיפאלי בו האב מגלם תפקיד של מסרס וחוסם. ועוד יותר קריטי, האם או ההורה הראשוני צריכה לכונן מרחב על ידי יכולתה להחזיק את המתח של הסובייקטיביות/התשוקה והתודעה שלה כמו גם את אלו של התינוק. (בנג'מין, 2004) [תרגום חופשי] </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> בטלר (Butler, 2000) מבקרת את בנג'מין על כך שהיא מוותרת על טענותיה המוקדמות לגבי ההרסנות ומחפשת הסבר תאורטי אידיאלי, שיש בו התגברות על השלילה והיווצרות של מרחב אינטר-סובייקטיבי קבוע יחסית. בטלר טוענת נגד בנג'מין שהיא מחמיצה את מקומה החשוב של האגרסיה וטוענת שבנג'מין מנסחת הכרה הדדית נקייה מאגרסיה ונקייה מהכרה-שגויה (misrecognition). האגרסיה תמיד שם, בצורת שלילה ובצורת שימוש באובייקט, גם במצבים של הכרה הדדית שכן לא ניתן לבטל את ההרסנות הטבועה ביחסים של עצמי לאחר. חשיבות הטענה של בטלר היא שבתיאור כזה, בו ההרסנות היא מצב זמני ולא חלק קבוע של הדיאלקטיקה, לא נותר מקום לחדירה חיונית של "שלישי" כמו דמויות מהעבר, התכוונות לעתיד, נסיבות בלתי צפויות ושינויים שעולים מהסובייקט, מתוך הלא מודע. בתוך דיאדה, טוענת בטלר, חייבת להיות תמיד מידה מסוימת של שבירת ההכרה ההדדית, והשלילה היא חלק חיוני, תרתי משמע, שמשמר את החיוניות של הסובייקט ומונע ממנו לשקוט על שמריו. אחרת, יש סכנה שייווצר מצב שההכרה "ננעלת" על היבט מסוים של "אחר" שבדמיוננו, בתודעתנו, ואין אפשרות להתמודד עם "אחר אחר" (אחר משתנה): הבדלים, הפתעות, אכזבות, הופכים את הזולת למשהו אחר, ובכך יש כבר שבירה של ההכרה ונדרש "סיבוב" נוסף של עימות עם האחרות. בנוסף, שוב ניתן לראות דרך עבודתה של בנג'מין כיצד הוויתור על שלישי קונקרטי, עלול להוביל לסינתזה ללא מתחים או דיפרנציאציה – כזו שלמעשה המטפל והמטופל מתאחדים במעין 'רוח מוחלט' בזעיר אנפין.  </span> </div> <div> <span> בטלר, שמזדהה עם המבט הפמיניסטי, מדגישה כי אין זה הכרח לקבל דווקא גישה פרוידיאנית או קלייניאנית לגבי התוקפנות, בשביל לקבל את הרעיון שההרסנות היא סיכון קבוע בתוך יחסים. לא חייבים שיהיה שלישי ממשי, גבר, אבא, כדי לקיים את המתח ההכרחי בין אם-תינוקת, והשלישי יכול להיות מגולם על ידי המתח והשלילה הבלתי פוסקים בתוך הדיאדה עצמה. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> גם לפי האנלי, בנג'מין תוקפת במפורש את השלישי במובנו הפסיכואנליטי הנגזר מהמשולש האדיפאלי. הוא רואה זאת בביקורת שלה על הזרם הקלייניאני, שמשתמש במושג השלישי בהקשר כזה. לדבריו, בריטון (Britton, 1998) ופלדמן (Feldman, 1997) "מעניקים פריבילגיה ליחס של האנאליסט אל התאוריה כשלישי... כמו גם מדגישים במידה רבה מדי את התוכן האדיפאלי של השלישי". גם גרסון (Gerson, 2004) יוצא כנגד בריטון על כך שהשלישי אצלו אינו מספיק אינטר-סובייקטיבי. אוגדן ובעקבותיו בנג'מין, מינולי וטריקולי (2004) מתייחסים אל השלישי במונחים הרבה יותר אינטר-סובייקטיבים ומתרחקים מהשילוש האדיפאלי כבסיס לתאוריה.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> דיון מסכם: השלישי בפסיכואנליזה, דיאלוגיות או דיאלקטיקה? </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> לסיכום, ניתן לומר כי ההכרה ההדדית אצל בנג'מין, שמתוכה נובט השלישי, היא הכרה הדדית קונקרטית, בין שני בני אדם. כך גם מושגי השלישי בפסיכואנליזה בכללה, הן בתיאוריות אדיפאליות הן בתיאוריות אינטר-סובייקטיביות. זאת, לעומת הגל שאצלו מדובר בתהליך מופשט, מטאפורי, בעל משמעות רוחנית ודתית, כאשר המהלך הדיאלקטי והסינתזה אצלו עולים מתוך הגדרת מושג תודעה העצמית על כפילותה. התהליך הדיאלקטי אצל הגל מוביל בסופו של דבר לביטול ההבדלים בין פנים וחוץ של התודעה העצמית, ומכיוון שכך גם מתבטלת הדיכוטומיה בין אובייקטיבי לסובייקטיבי. הגל הוא אידיאליסט – רק הרוח קיימת – אין מציאות קונקרטית החורגת מהעולם התודעתי.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> לא כך הדבר עבור התיאורטיקניים הדיאלוגיים ועבור הפסיכואנליטיקאים. הסובייקטיביות חשובה לאלה האחרונים, באופן שמתבדל תמיד ממציאות אובייקטיבית. אמנם, הן אצל פרויד והן אצל לאקאן (בדומה להגל) יש עיסוק בקונפליקטים תוך-נפשיים, אבל עדיין היבט הממשי של קשר ותקשורת בין שני אנשים נותר מרכזי לתיאוריות שלהם – דרך היחסים בשלב האדיפאלי ודרך השפה. במובן הזה, של יחסים בין שניים עם שלישי שמצטרף, התיאוריה האדיפאלית קרובה יותר למסורת הדיאלוגית מאשר לזו הדיאלקטית. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> עניין נוסף נוגע לשאלת המוסר בפסיכואנליזה: כדי להבין את השלישי בפסיכואנליזה ההתייחסותית, יש להכיר במשמעות האתית שלו. הדיון על הכרה הדדית ושלישיות אינו מנותק מרעיונות אודות החשיבות של יציאה מבועת הסובייקט האגוצנטרי והכרה באחר כאקט מוסרי. לא בכדי העניקה בנג'מין למושג זה במודל ההתפתחותי שלה את הכינוי "השלישי המוסרי" (Moral third). הערבוב הושרש בפסיכואנליזה ההתייחסותית כפי שעולה למשל ממאמר עכשווי העוסק ביחסים זוגיים: </span> </div> <div> <span>  "Mutual recognition between persons (I-though relations) which is the cornerstone of the relational ideal" (Goldner, 2014, p. 404)   </span> </div> <div> <span> כפי שנרמז בציטוט זה, נראה כי למרות שהזרם ההתייחסותי מצהיר על זיקה ישירה לפילוסופיה של הגל, בדיון על הכרה הדדית והשלישי כבסיס למוסר, העמדה האתית והאפיסטמית קרובה ברוחה לזרם הדיאלוגי, שההוגים הבולטים בו הם מרטין בובר ועמנואל לוינס. הוגים בזרם מחשבה זה שמים את הדגש על הכרה באחר גם כבסיס להתפתחות הסובייקט וגם כבסיס לקיום האנושי המוסרי. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> לסיכום, ניתן לקבל את התמונה לפיה מושג השלישי בעמדה ההתייחסותית הוא מושג רב-שכבתי, השואב את המשמעות שלו ממסורות שונות בפילוסופיה ובפסיכולוגיה. ניתן לראות את ריבוי המשמעויות כעושר וניתן לראותו כבלבול מטעה. יש "שלישי" שמקבל מובן של תוצאה או הישג שמתרחש בין שניים, ובאמצעותם, ויש "שלישי" שמתקיים אצל אחד, המטפל, אשר מחזיק את האחר בעיני רוחו. יש שלישי שהוא ממשי, כמו אדם שלישי שמאזן מתח בין שניים (טריאנגולציה) ויש שלישי שהוא מטאפורה ומשל בלבד. על פניו, מושג השלישי ההתייחסותי קרוב יותר לזה הדיאלוגי. אולם, מאחר והדיאלוגיים אינם מספקים הסבר כיצד מתרחשת הזיקה בין סובייקטים, מה קורה ב'אזור הביניים' או 'המרחב המעברי', מעבר להיותם פרדוקסאליים, ישנה נטייה לגלישה לכיוון דיאלקטי, כמעט דתי, של איחוד הדיאדה ביחסים הרמוניים המבטלים שונות. אך האם ערבוב זה הינו לגיטימי? </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> רב המרחק הרעיוני והמשמעויות האתיות, בין "שלישי" כתוצר של מאבק בין שניים וביטול הזולת, לעומת שלישי שהוא פרי דיאלוג ואהבה, יש להכיר בו ולקחתו בחשבון. בחשבון סופי, ההיקסמות מרעיון השלישי הדיאלקטי, ומהכלת השניים באחד, עלולה להביא לרעיון ההפוך מזה ההתייחסותי – זה של ביטול האחרות.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> רשימה ביבליוגרפית </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> Aron, L., (1995) The Internalized Primal scene. Psychoanaytic Dialogues. 5(2): 195-237. </span> </div> <div> <span> Aron, L., (2005) Analytic Impasse and the Third. International Journal of Psychoanalysis, 87:349-368.  </span> </div> <div> <span> Barzilai, S., (1999) Lacan and the Matter of Origins, Stanford University Press. </span> </div> <div> <span> Bakhtin, M. M., (1981[1930]). The Dialogic Imagination: Four Essays. (M. Holquist, Ed., C. Emerson, &amp; M. Holquist, Trans.) University of Texas Press. </span> </div> <div> <span> Benjamin, J., (1995). Recognition and destruction: an outline of intersubjectivity. In Like Subjects, Love Objects. New Haven, CT: Yale Univ. Press. </span> </div> <div> <span> Benjamin, J., (1999), A Note on the dialectic, Psychoanalytic Dialogues, 9:395-399. </span> </div> <div> <span> Benjamin, J., (1999) Afterword to “Recognition and Destruction” [1990]. In: Relational Psychoanalysis: The Emergence of a Tradition, ed. S. Mitchell &amp; L. Aron. Hillsdale NJ: The Analytic Press. </span> </div> <div> <span> Benjamin, J., (2000) Response to Commentaries by Mitchell and by Butler, Studies in Gender and Sexuality, Vol1:3.   </span> </div> <div> <span> Benjamin, J., (2005) Beyond Doer and Done to: An Intersubjective View of Thirdness, Psychoanalytic Quarterly, 73:5-46 </span> </div> <div> <span> Bion, R., (1962) A Theory of Thinking, In: Melanie Klein Today: Developments in Theory and Practice, Ed: E. Spillius, The New Library of Psychoanalysis, pp. 178-187 </span> </div> <div> <span> Bowen, M., (1978). Family Therapy in Clinical Practice. New York: Jason Aronson.  </span> </div> <div> <span> Britton, R., (1987), The missing link: parental sexuality in the Oedipus complex. In: The Oedipus Complex Today, ed. J. Steiner. London: Karnac, pp. 83-101. </span> </div> <div> <span> Britton, R., (1989) Subjectivity, objectivity and potential space. In: Belief and Imagination. London: Routledge. </span> </div> <div> <span> Britton, R., (2004) Subjectivity, objectivity, and triangular space. Psychoanal. Quarterly, 73: 47-61.  </span> </div> <div> <span> Butler, J., (1987) Subjects of Desire: Hegelian Reflections in 20th Century France, NY: Columbia University Press </span> </div> <div> <span> Butler, J., (2000) Longing for Recognition Commentary on the Work or Jessica Benjamin, Studies in Gender and Sexuality, Vol 1:3. </span> </div> <div> <span> Cavell, M., (1988) Interpretation, psychoanalysis and the philosophy of mind. J. Amer. Psychoanal. Assn., 36(4): 859-880.  </span> </div> <div> <span> Cavell, M., (1998) Triangulation, one's own mind and objectivity. Int. J. Psycho-Anal., 79: 449-467.  </span> </div> <div> <span> De Man, Paul, (1983) Dialogue and Dialogism. Poetics Today, Duke University Press Vol. 4, No. 1, pp. 99-107  </span> </div> <div> <span> Dervin, D., "Where Freud Was, There Lacan Shall Be: Lacan and the Fate of Transference", American Imago, vol. 54 (4), 1997. </span> </div> <div> <span> Feldman, M., (1997) The dynamics of reassurance. In The Contemporary Kleinians of London, ed. R. Schafer. Madison, CT: Int. Univ. Press, pp. 321-344. </span> </div> <div> <span> Gerson, S., (2004) The Relational Unconscious: A Core Element of Intersubjectivity, Thirdness, and Clinical Process, Psychoanalytic Quarterly, 73:63-98.  </span> </div> <div> <span> Gay, P., (1988) Freud: A Life for our Time, NY: Norton. </span> </div> <div> <span> Goldner, V., (2014) Romantic Bonds, Binds and Ruptures, Psychoanalytic Dialogues, 24:402-418. </span> </div> <div> <span> Hanly, C. M., (2004). The Third: A Brief Historical Analysis of an Idea, Psychoanalytic Quarterly, 73:267-290 </span> </div> <div> <span> Hegel, G. W. F., (1977 [1807]), Hegel's Phenomenology of Spirit, trans. A. V. Miller. Oxford, UK: Oxford University Press. </span> </div> <div> <span> Homer, S., (2005), Jacques Lacan, London and NY: Routledge. </span> </div> <div> <span> James, W., (1905) How two minds can know one thing? Outlines of Psychology, second English edition, Vol. I, pp. 356-357.  </span> </div> <div> <span> Kojeve, A., (1969[1947]) Introduction to The Reading of Hegel. Paris: Gallimar </span> </div> <div> <span> Lacan, J., (1949), "The Mirror Stage as Formative of the Function of the I as Revealed in Psychoanalytic Experience", Écrits, London: Routledge, 1977. </span> </div> <div> <span> Lacan, J., (1977[1953]), "The Function and field of speech and language in psychoanalysis", in: Écrits: A Selection, p. 33-126. London: Routledge,. </span> </div> <div> <span> Lacan, J., (1977 [1958]), "The Signification of the Phallus", Écrits, London: Routledge.  </span> </div> <div> <span> Lacan, J., (2007[1969-1970]), "The Other Side of Psychoanalysis", The Seminar of Jacques Lacan, Book XVII, NY &amp; London: W.W. Norton &amp; Com..  </span> </div> <div> <span> Lacan, J., (1979 [1964]) "The Four Fundamental Concepts of Psychoanalysis", The Seminar of Jacques Lacan, Book XI, Penguin Books.  </span> </div> <div> <span> Liddel, H.G. &amp; R. Scott, (1994[1889]), An Intermediate Greek-English Lexicon, Oxford: Clarendon Press.  </span> </div> <div> <span> Minolli, M. and Tricoli, M. L. (2004) Solving the Problems of Duality: The Third and Self-Consciousness. Psychoanalytic Quarterly, 73:137-166 </span> </div> <div> <span> Ogden, T.H., (1979), "On Projective Identification", International Journal of Psychoanalysis, 60: 357-373. </span> </div> <div> <span> Odgen, T.H. (1992) The Dialectically Constituted/decentered Subject of Psychoanalysis, II. The contributions of Klein and Winnicott, International Journal of Psychoanalysis, 73:613-626. </span> </div> <div> <span> Ogden, T.H., (1994), Subjects of Analysis, New York: Aronson. </span> </div> <div> <span> Orange, D. (1995), Emotional Understanding: Studies in Psychoanalytic Epistemology. New York: Guilford. </span> </div> <div> <span> Orange, D. M., Atwood, G. E. &amp; Stolorow, R. D. (1997). Working Intersubjectively. Hillsdale, NJ: Analytic Press. </span> </div> <div> <span> Peirce, C.S. (1950[1944]) Philosophical Writings of Peirce. Dover Publications, USA. </span> </div> <div> <span> Pizer, S. (1998) Building Bridges: Negotiation of Paradox in Psychoanalysis. Hillsdale, NJ: Analytic Press. </span> </div> <div> <span> Winnicott, D.W., (1960) The Theory of Parent-Infant Relationship, International Journal of Psychoanalysis, 41: 585-595.  </span> </div> <div> <span> Winnicott, D.W., (1965[1960]) String: A Technique of Communication, in: The maturational processes and the facilitating environment, p. 179-193. London: The Hogarth Press and the Institution of Psycho-Analysis.  </span> </div> <div> <span> Winnicott, D.W. (1965[1963]) Communicating and not communicating leading to a study of certain opposites. In: The Maturational Processes and the Facilitating Environment, p. 179-193. London: The Hogarth Press and the Institution of Psychoanalysis. </span> </div> <div> <span> Winnicott, D.W. (1965) Ego distortion in terms of true and false self, in The Maturational Process and the Facilitating Environment: Studies in the Theory of Emotional Development. New York: International UP Inc., pp. 140-152. </span> </div> <div> <span> Winnicott, D.W. (1967), "The Place where we Live", in: Playing and Reality, London &amp; New York: Routledge, 1971.  </span> </div> <div> <span> Winnicott, D.W., (1975[1956]), "Primary maternal preoccupation", in: Through Paediatrics to Psychoanalysis, London: The Hogarth Press and the Institution of Psycho-Analysis. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> אוגדן, ת.ה. (2001 [1992]) הקצה הפרימיטיבי של החוויה, תל אביב: עם עובד. </span> </div> <div> <span> אוגדן, ת.ה. (2011[1994]) על אי-היכולת לחלום, תל-אביב, הוצ' עם עובד. </span> </div> <div> <span> בובר, מ.מ. (1965) פני אדם, בחינות באנתרופולוגיה פילוסופית, ירושלים: מוסד ביאליק. </span> </div> <div> <span> בובר, מ.מ. (1970 [1923]) אני ואתה, (תרגום: אהרון פלשמן) ירושלים: מוסד ביאליק. </span> </div> <div> <span> בחטין, מ. (2008) כתבים מאוחרים, פילוסופיה, שפה, תרבות. תל אביב: רסלינג. </span> </div> <div> <span> בנג'מין, ג'. (2005) כבלי האהבה, תל אביב: דביר. </span> </div> <div> <span> ברגמן, ש.ה. (1974) הפילוסופיה הדיאלוגית מקירקגור עד בובר, ירושלים: מוסד ביאליק.  </span> </div> <div> <span> גנט, עמנואל (2013) מזוכיזם, כניעה, התמסרות: מזוכיזם כסטייה של התמסרות [1990] בתוך: פסיכואנליזה התייחסותית, צמיחתה של מסורת, (תרגום: איריס רילוב, עריכה מדעית: דר' רוני באט) תל-אביב: תולעת ספרים.  </span> </div> <div> <span> דקארט, ר. (2008[1637]) מאמר על המתודה, תל-אביב: הוצאת כרמל. </span> </div> <div> <span> ואנייה, א. (2003), לאקאן, תל אביב: הוצאת רסלינג. </span> </div> <div> <span> מיטשל, ס. (2003) תקווה ופחד בפסיכואנליזה, תל אביב: תולעת ספרים. </span> </div> <div> <span> פרויד, ז'. (1968). יצרים וגורלות יצרים, [1915] כתבי זיגמונד פרויד, (כרך ד). תל אביב: דביר. </span> </div> <div> <span> פרויד, ז'. (1968). האני והסתם, [1923] כתבי זיגמונד פרויד, (כרך ג). תל אביב: דביר. </span> </div> <div> <span> פרויד, ז'. (1966). ההקבעה אל הטראומה, הלא-מודע, [1940] כתבי זיגמונד פרויד (כרך א). תל אביב: דביר. </span> </div> <div> <span> פרויד, ז'. (2007). הצגת הנרקיסיזם ומבחר מאמרים על פסיכוזה. [1914] ב- מבחר כתבים (כרך א). תל-אביב: רסלינג. </span> </div> <div> <span> קליין, י. (1987) הדיאלקטיקה של האדון והעבד, אוניברסיטת חיפה: עם עובד. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> נובמבר 2014.                          </span> </div> <div> <span> © כל הזכויות שמורות לרוני כרמלי ועירית קליינר פז  </span> </div> <div> <span> "ורוח אלוהים מרחפת" – אמונה וטיפול פסיכואנליטי <span>   </span> </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span>   </span> </div> <div> <br/> </div> </h3> Thu, 26 Aug 2021 11:50:10 GMT office@kidumnet.co.il (Orel yehi Shalom) https://www.relational-forum.org.il/my-post7240112f עברית,מאמרים https://www.relational-forum.org.il/my-post25655e4f מאת:עירית קליינר-פז <div> <a> <img src="https://irp.cdn-website.com/682fedd7/dms3rep/multi/-D7-92-D7-91--D7-90-D7-97-D7-95-D7-A8-D7-99--D7-A1-D7-A4-D7-A8.png" alt=""/> </a> </div> <div> <a> <img src="https://irp.cdn-website.com/682fedd7/dms3rep/multi/20210901_165805-d8c3f71e.jpg" alt=""/> </a> </div> Wed, 25 Aug 2021 16:00:59 GMT office@kidumnet.co.il (Orel yehi Shalom) https://www.relational-forum.org.il/my-post25655e4f ספרים https://www.relational-forum.org.il/my-post779c5105 מאת: טליה אפלבאום פלד <div> <a> <img src="https://irp.cdn-website.com/682fedd7/dms3rep/multi/%D7%A9%D7%A2%D7%AA+%D7%90%D7%A4%D7%A1+%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%A8.jpg" alt=""/> </a> </div> <div data-rss-type="text"> <div> <span> <span> <b> <br/> </b> </span> </span> </div> <div>   </div> <div> <br/> </div> <div> <b> שעת אפס/טליה אפלבאום פלד </b> </div> <div> <br/> </div> <div> <span> יוני 2015. היא בת חמישים. זאת מחלה קשה אבל היא לא "מסתכלת על סטטיסטיקות". שרידות זו מילה שהיא מבינה. בגוף. </span> <br/> </div> <div> זאת מחלה חוזרת. אין רגישויות ידועות לכימותרפיה. יש רגישות לאובדן אהבה.  </div> <div> טליה אפלבאום פלד – פסיכולוגית קלינית, מרצה, אישה, אמא – אולי יותר מכל אמא – מתאשפזת להשתלת מח עצם לחודש בבידוד. בבת אחת היא מופשטת ממעמדה ומתפקידיה, והופכת לחולה אנונימית. את האחריות לילדיה, למטופליה, לתלמידיה – השאירה בחוץ. למחלקה היא לוקחת את הדאגה, הספקות, זיכרונות הילדות והכמיהה לשגרה נורמלית.  </div> <div> בשעת אפס – ממואר שכתבה כמה שנים אחרי האשפוז ההוא, מגייסת טליה אפלבאום פלד כישרון כתיבה יוצא דופן ורגישות לפרטי הפרטים של השהות בבידוד: דמדומי המציאות של החולה המצויה בין החוץ לפנים, בין ההווה לעבר ובין החיים למוות. שמורה ובה בעת גלויה מאוד, טליה לא מאפשרת לקורא "הצצה" אל המחוזות המפחידים ביותר, אלא הרבה מעבר לזה: היא מזמינה אותו לקריאה מעמיקה ביצירה בשלה ובוגרת – ממואר ואנליזה עצמית – שבמרכזה אשה, החוקרת באומץ לא רק את פחד המוות והמחלה אלא גם סוגיות של נשיות, אימהות, הזדקנות, זוגיות והתמסרות. </div> <div> טליה אפלבאום פלד היא פסיכולוגית קלינית, שותפה במכון "קבוצת שיח" לפסיכותרפיה התייחסותית, מנחה קבוצות קריאה והדרכה ומרצה בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. קטעים משעת אפס ראו אור בליריקה ובקול ההמון. </div> <div> <br/> </div> <div> <span> לפרטים נוספים: הוצאת שתים – אורנה לנדאו: 0527459808  </span> <br/> </div> <div> טליה אפלבאום פלד: 0523439378    </div> <div> <br/> </div> <div> <span> </span> </div> <div> <br/> </div> <div> <span> </span> </div> <div> <br/> </div> <div> <br/> </div> </div> Tue, 24 Aug 2021 18:16:49 GMT office@kidumnet.co.il (Orel yehi Shalom) https://www.relational-forum.org.il/my-post779c5105 ספרים https://www.relational-forum.org.il/my-post3b104e4f מאת: גילי כץ-בן שפר וטלי סמני <h3> <div> גוונים של שחורות: גזע, יחסי כח ונקודות עוורון בפסיכותרפיה פסיכודינאמית </div> <div> <br/> </div> <div> גילי כץ-בן שפר, מ.א. טלי סמני, מ.א. </div> <div> <br/> </div> <div> <br/> </div> <div> תקציר: </div> <div> במאמר נדון בנושא האתניות בטיפול פסיכולוגי, מתוך חוויותינו האישיות כפסיכולוגיות קליניות — מזרחית ויוצאת אתיופיה — שזהותן מורכבת: מחד, ׳שחורותנו׳ אינה נמנית על הקבוצה ההגמונית; ומאידך, שייכותנו לקבוצת המטפלות הקליניות, קבוצה הגמונית, פריווילגית ׳לבנה׳. נתאר את המורכבות במפגשים עם מטופלות מקבוצה אתנית דומה לזו שלנו, ונבחן כיצד זהותנו המורכבת משפיעה ומושפעת בטיפולים מתוך מסגרת חשיבה התייחסותית. בהמשך למושג ׳עיוורון לבן׳, נבחן נקודות עיוורון ׳שחורות׳ שלנו ואת השפעותיהן עלינו ועל הקשר הטיפולי. מפגשים אלה היו משמעותיים בהתפתחות האישית והמקצועית שלנו ובכינון הזהות הסובייקטיבית שלנו ואנו סבורות שגם של מטופלותינו. סוגייה זו, על מורכבותה, דורשת למידה .נוספת, חשיבה והעמקה בשיח הטיפולי   </div> <div> <br/> </div> <div> המאמר פורסם בגיליון מרץ 2021 בכתב העת "שיחות". להמשך קריאה:   <span> <a href="http://www.sihot.org" target="_blank"> <font> www.sihot.org </font> </a> </span> </div> <div> <br/> </div> </h3> Tue, 24 Aug 2021 17:39:20 GMT https://www.relational-forum.org.il/my-post3b104e4f עברית,מאמרים https://www.relational-forum.org.il/my-postf1d0d1d7 <div data-rss-type="text"> <p> <a href="https://hdq-colman-ac.zoom.us/rec/share/2cB4Ex8-RnjYg0kjF0G2Ax3fcO7gQIKWf7poGFicIRMP1A-X1lgP5tuSVOls2T_S.9ohDVzlgXULdbaPT" target="_blank"> לצפייה בהרצאה </a> <span> <span> </span> </span> <a href="https://hdq-colman-ac.zoom.us/rec/share/2cB4Ex8-RnjYg0kjF0G2Ax3fcO7gQIKWf7poGFicIRMP1A-X1lgP5tuSVOls2T_S.9ohDVzlgXULdbaPT" target="_blank"> לחצו כאן </a> </p> </div> Sun, 27 Jun 2021 10:35:40 GMT office@kidumnet.co.il (Orel yehi Shalom) https://www.relational-forum.org.il/my-postf1d0d1d7 וידאו https://www.relational-forum.org.il/f <div data-rss-type="text"> <p> <a href="https://hdq-colman-ac.zoom.us/rec/share/FJCMIq6PQUlYnBIg4NBiEPo7Lon0jSW4HoFRaJH4gjC_h9SqqWMkI7DANZdjpjaU.i-ead4t25TfVJk7j" target="_blank"> לצפייה בהרצאה </a> <a href="https://hdq-colman-ac.zoom.us/rec/share/FJCMIq6PQUlYnBIg4NBiEPo7Lon0jSW4HoFRaJH4gjC_h9SqqWMkI7DANZdjpjaU.i-ead4t25TfVJk7j" target="_blank"> לחצו כאן </a> </p> </div> Sun, 27 Jun 2021 10:26:28 GMT office@kidumnet.co.il (Orel yehi Shalom) https://www.relational-forum.org.il/f וידאו https://www.relational-forum.org.il/my-postcf57e4e2 <div data-rss-type="text"> <p> <span> לחצו להורדת המאמר: </span> </p> <p> <span> <span> <span>  </span> </span> </span> </p> <p> <a href="https://irp.cdn-website.com/682fedd7/files/uploaded/Bromberg-Potholes%20on%20the%20Royal%20Road-2000.pdf" target="_blank"> Bromberg, P.M. (2000). Potholes on the royal road: Or is it an abyss? Contemporary Psychoanalysis, 36, 5-28. </a> </p> </div> Sun, 23 May 2021 20:20:18 GMT office@kidumnet.co.il (Orel yehi Shalom) https://www.relational-forum.org.il/my-postcf57e4e2 מאמרים,אנגלית https://www.relational-forum.org.il/my-postcd2871b1 <div data-rss-type="text"> <p> <a href="https://hdq-colman-ac.zoom.us/rec/share/5o8pI5bMsW1JG53IsEXkQ4cvXaXAX6a81SQXrqAOz0n7LyDXRE0930rZIz_-ZuXG" target="_blank"> לצפייה בהרצאה </a> <span> <span> </span> </span> <a href="https://hdq-colman-ac.zoom.us/rec/share/ChPW3UrI1rCjA1r45yYh2u83jEk7JyqQnwiqcIAe-C-RUmw2Hyao-fULShcghE4i.hI1uJg_E04A_uCtX" target="_blank"> לחצו כאן </a> <span>   </span> <a href="/" target="_blank"> : </a> </p> </div> Tue, 04 May 2021 09:17:47 GMT office@kidumnet.co.il (Orel yehi Shalom) https://www.relational-forum.org.il/my-postcd2871b1 וידאו https://www.relational-forum.org.il/my-poste90e2373 תנועה ואינטראקציה- המפגש שלי עם לו ארון <div data-rss-type="text"> <p> <a href="https://hdq-colman-ac.zoom.us/rec/share/5o8pI5bMsW1JG53IsEXkQ4cvXaXAX6a81SQXrqAOz0n7LyDXRE0930rZIz_-ZuXG" target="_blank"> לצפייה בהרצאה </a> <span> <span> </span> </span> <a href="https://hdq-colman-ac.zoom.us/rec/share/UiHvV7C6wOzm_x7A43dMAvDnp4RUlpTAqpguZhSJO1zXwIoSB6LLLXijK2i2rBej.lNcHaJqWuaGttGay" target="_blank"> לחצו כאן </a> <span>   </span> <a href="/" target="_blank"> : </a> </p> </div> Mon, 03 May 2021 11:50:46 GMT office@kidumnet.co.il (Orel yehi Shalom) https://www.relational-forum.org.il/my-poste90e2373 וידאו https://www.relational-forum.org.il/my-postf2e239ed <div data-rss-type="text"> <p> <span> להורדה לחצו על שם המאמר: </span> </p> <p> <a href="https://irp.cdn-website.com/682fedd7/files/uploaded/Staying%20the%20same%20while%20changing%20reflections%20on%20clinical%20judgment%20-%20bromberg.pdf" target="_blank"> Bromberg, P.M. (1998). Staying the Same While Changing: Reflection on Clinical Judgment </a> </p> <p> <span> <span>  </span> </span> </p> <p> <span> . </span> <a href="https://irp.cdn-website.com/682fedd7/files/uploaded/bromberg-truth.pdf" target="_blank"> Philip M. Bromberg(2009) The' human relatedness, and the analytic process: An interpersonal/relational pespecti </a> <span> ve </span> </p> <p> <a href="http://relational-forum.org.il/wp-content/uploads/2021/01/Aron-L-2005-The-Tree-of-Knowledge-Good-and-Evil.pdf" target="_blank"> <br/> </a> </p> </div> Tue, 13 Apr 2021 11:49:52 GMT https://www.relational-forum.org.il/my-postf2e239ed מאמרים,אנגלית https://www.relational-forum.org.il/sis <div data-rss-type="text"> <div> <span> <span> <b> <br/> </b> </span> </span> </div> <div> <span> ברכות לד״ר בעז שלגי על פירסום הספר </span> <span> Vitalization in Psychoanalysis </span> <span> בו מופיע הפרק אותו כתב: </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span>   <span> .Between Mythos and Logos: Surrender  </span> </span> <span> Vitalization and Transformation </span> </div> <div> <span> <span> <b> <br/> </b> </span> </span> </div> <div> <span> <span> <b> Vitalization in </b> </span> </span> </div> <div> <b> Psychoanalysis </b> </div> <div> <b> <br/> </b> </div> <div> <span> Perspectives on Being and Becoming </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div>  Edited by <b> Amy Schwartz Cooney </b> and <b> Rachel Sopher </b> </div> <div> <b> <br/> </b> </div> <div> Series: Relational Perspectives Book Series </div> <div> <br/> </div> <div> In Vitalization in Psychoanalysis, Sopher and Schwartz Cooney </div> <div>  ,develop and explore the concept of vitalization </div> <div> generating new ways of approaching and conceptualizing  </div> <div> .the psychoanalytic project </div> </div> Mon, 12 Apr 2021 13:17:38 GMT https://www.relational-forum.org.il/sis ספרים https://www.relational-forum.org.il/copy-of <div data-rss-type="text"> <p> <span> להורדה לחצו על שם המאמר: </span> </p> <p> <a href="https://irp-cdn.multiscreensite.com/682fedd7/files/uploaded/Aron-L.-2004-Gods-influence-on-my-psychoanalytic-vision-and-values.docx" target="_blank"> Aron, L. (2004) God's influence on my psychoanalytic vision and values </a> <a href="http://relational-forum.org.il/wp-content/uploads/2021/01/Aron-L-2005-The-Tree-of-Knowledge-Good-and-Evil.pdf" target="_blank"> <br/> <br/> </a> <a href="https://irp-cdn.multiscreensite.com/682fedd7/files/uploaded/Aron-L-2005-The-Tree-of-Knowledge-Good-and-Evil.pdf" target="_blank"> Aron, L (2005) The Tree of Knowledge Good and Evil </a> </p> <p> <span> <br/> </span> </p> </div> Mon, 12 Apr 2021 10:10:12 GMT https://www.relational-forum.org.il/copy-of מאמרים,אנגלית https://www.relational-forum.org.il/my-post7b13d10e <h3> <div> "ורוח אלוהים מרחפת" – אמונה וטיפול פסיכואנליטי <span>   </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span>  כמו כל באי הכנס ההתייחסותי הבינלאומי שהתקיים בישראל ב 2019 התרגשתי מאוד מהאזכרה שנערכה ללואיס ארון. מעבר לרוח של לו ארון ששרתה על הארוע והפרידה הכואבת המכובדת והמשפחתית, הרשימה אותי הפשטות והטבעיות בה הקהילה נתנה מקום לדת היהודית, באמירת הקדיש ובשירת מזמור התהילים. כשקראנו את המאמרים של ארון שעוסקים ביהדות נוכחנו שטבעיות ישירות ואותנטיות זו ביחס ליהדות היא חלק מאוד משמעותי מנוכחותו זהותו ומורשתו של ארון. קראנו לערב שלנו:  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> <font> "אש שחורה על גבי אש לבנה מונחת על ברכי הקדוש והמבורך" </font> בשל האופן בו מזדהה ארון עם התורה בתיאור של חז"ל המונחת על ברכי האל ונכתבת שחור על גבי לבן. ארון מדבר תמיד בשבח המתח הדיאלקטי בין שני צידי הקיום האלוהי השורף והמרוחק מחד והאבהי והקרוב מאידך. וכמו שחז"ל מזדהים עם דמות האל הכותב את התורה כך גם ארון יושב בטבעיות על ברכי אבותיו היהודיים והפסיכואנליטיים ומחבר ביניהם בטבעיות, יונק מהם, מתווכח אתם, מתחבר עליהם, סותר אותם ומחדש על גביהם כותב את התורה שלו שחור על גבי לבן. והקדושה והברכה שלהם אופפת אותו ועוברת אלינו מתוך הכתובים. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> האופן הטבעי והגלוי בו מתייחס ארון לאמונתו היהודית מגיע לדעתי לשיא ביטויו במאמר אליו ארצה להתייחס בהרצאתי זו:  </span> </div> <div> <span>   </span> </div> <div> <span> <font> (God's influence on my psychoanalytic vision and values. (2004) </font>   </span> </div> <div> <span>   </span> </div> <div> <span> הטענה של ארון במאמר הזה היא כה פשוטה וכה נועזת שאני חוויתי טלטלה כשנתקלתי בה מנוסחת במלוא פשטותה בתחילת המאמר.  </span> </div> <div> <span>    </span> </div> <div> <span> אני רוצה לפתוח בלהסב את תשומת ליבנו לכותרת המאמר: God's influence on my psychoanalytic vision and values השפעת אלוהים על החזון והערכים הפסיכואנליטיים שלי. ארון לא כותב השפעת תפיסתי את אלוהים או השפעת אמונתי באלוהים וכו' הוא כותב השפעת אלוהים הוא מנכיח בכותרת המאמר הפסיכואנליטי המפורסם בכתב עת פסיכואנליטי את נוכחות האל והשפעתו כעובדה קיימת. הרי זו כמעט פתיחה של פרק מהנביאים "ואלוהים השפיע על חזוני הפסיכואנליטי ויאמר..." </span> </div> <div> <span>   </span> </div> <div> <span> הטענה המרכזית של המאמר היא שמרגע שעברנו לתפיסה פסיכואנליטית על פיה הסובייקטיביות של המטפל נוכחת בחדר הטיפולים ואנחנו מצפים מאנליטיקאים לנכוח בקאונטרטראנספרנס שלהם ולעקוב אחר התגובה האישית שלהם לכל מטופל הרי שגם התפיסה האמונית של המטפל, התפיסה הדתית שלו, האופן שבו הוא חווה את האלוהים, משפיעות על תפיסתיו הפסיכואנליטיות. ואני רוצה להוסיף שאמונתו של המטפל נוכחת בחדר הטיפולים ומשפיעה על הקשר עם כל אחד ממטופליו.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> זאת ועוד, טוען ארון, כיום ניתן בהחלט לערער על הערך של ההפרדה הדיכוטומית בין ראציונאליות ואשליה בפסיכואנליזה. כפי שכותב מיטשל (1993): </span> </div> <div> <font> <br/> </font> </div> <div> <font> "מה שמעורר השראה לגבי פסיכואנליזה כיום אינו ההכחשה של האשליה והתקווה של ההצטרפות לידע ושליטה מתקדמת וריאליסטית, אלא יותר תקווה לעיצוב מציאות אישית שמרגישה אותנטית ומעשירה. עם מטרה זאת של הגברה והחייאה של החוויה האנושית, ועם העניין הראשי שלה עם תחושת משמעות מטרה וערך, החלוקה החדה בין דת ופסיכואנליזה פוחתת באופן משמעותי."  </font> </div> <div> <span>   </span> </div> <div> <span> כאשר הפסיכואנליזה נועדה להרחיב את החוויה האנושית ואת תחושת החיוניות והמשמעות כביטוי של העצמי האמיתי הערך של מציאותיות וראציונאליות כבר אינו ערך מרכזי. האם לא נעודד מטופל שמוצא משמעות וחיוניות בעולם שאינו בהכרח מציאותי, עולם דתי או אחר? האם נשלול זאת כמשהו לא מפותח או כאשליה?  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> הוגים פסיכואנליטיים רבים כיום נוגעים בממשק בין הפסיכואנליזה לחוויה המיסטית ולקשר עם מימדים טרנסדנטליים. לדעתי כל גישה פסיכואנליטית מתקרבת ובוחנת את הגבול הדק הזה בין הנפש לבין הקיום שמעבר לאדם: מיקל אייגן ועמנואל גנט דנים בכך כהמשך לחוויה הבינאישית והאינטרסובייקטיבית, תיאורטיקנים פוסט ביוניאניים מתייחסים לכך כחלק מחקר מימדיו של O . פסיכואנליטיקאים של העצמי נדרשים לשאלה זו בהתייחסות למושגי ההתמרות של זולת-עצמי אידאלי. וכד' לו ארון, במאמר שלפנינו, מגיע לנושא זה באופן אחר, ישיר ומיידי מעין כמוהו, דרך האמונה באלוהים של המטפל. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> במאמר ארון מצהיר שהוא בודק רק מרכיב ספציפי אחד של האמונה הדתית שלו כדי להדגים את התפקיד שהוא מילאה בחזון הפסיכואנליטי שלו. אך שימו לב לאיזה אספקט הוא מתייחס: "טבעם של היחסים האישיים שלי והדיאלוג שלי עם אלוהים" כלומר הוא מתייחס לעצם החוויה הדתית, לעצם חווית האלוהות והקשר עם האלוהים וכמשתמע מכך לעצם הקיום והנוכחות האלוהית כמעצב את החזון האנליטי שלו. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> ארון מדגים את הנושא במאמר, כמו בריאיון שצפינו בו קודם, דרך נושא ההדדיות והאסימטריה בפסיכואנליזה. באופן מאוד מרשים ועמוק ארון מנתח את היחסים בין האלוהים לעולם, לאדם, לקהילת המאמינים, ולאדם הפרטי כיחסים אינטרסובייקטיביים. הוא מביא את דבריהם של הוגים יהודיים מבובר, סולובייציק, השל, אילנה פרדס, ועוד וקורא בהשראתם מטאפורות מקראיות חזליות וקבליות כמלמדות על יחסים הדדים ואסימטריים. מניתוח זה של ארון מצטיירת דמותו של אל המקיים עם מאמיניו מגוון שלם של יחסים הדדיים של הכרה הדדית, השפעה הדדית ואף תלות הדדית, ורגולציה הדדית, גם של האל באדם, כאב, כשותף, כאהוב. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> בהרצאה של אודי יכולנו לפגוש דוגמה להדדיות זו בפירוש של ארון וגם של אודי לסיפור גם עדן. ארון מתאר את ההדדיות והאסימטריה של היחסים בין אלוהים והאדם כעומדים בבסיס החזון והתפיסה שלו את היחסים הפסיכואנליטיים.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> ואולם, אני רוצה ללכת צעד אחד קדימה עם האמירה של ארון על נוכחותה של התפיסה הדתית בחדר הטיפולים ולהתייחס לעצם האמונה באלוהים, לעצם החוויה המיסטית שבבסיס האמונה הדתית. האמונה באלוהים היא אמונה בישות רוחנית המתקיימת בעולם שמעבר לעולם המציאותי. והחוויה המיסטית היא נסיון להתקרב ליישות זו.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> האם יש מקום לאמונות אלו בחדר הטיפולים והאם הן משפיעות על התפיסות הפסיכואנליטיות ועל הטיפול? האם ייתכן שאמונה זו של המטפל לא תבוא לביטוי כשהיא חלק חי ומהותי בעולמו? האם השפעה כזאת ראויה? אם כן, הרי הכרחי שתהיה מודעות ומעקב אחר סובייקטיביות אמונית זו. שתיעשה בחינה של השפעתה על ההעברה והעברה הנגדית, על הפירושים על הקשר הטיפולי וכו'. ברגע שארון פותח את הדלת לאמונה הדתית להיכנס אל תוך התיאוריה הפסיכואנליטית הרי נתן הכרה לכך שאמונתנו הדתית משפיעה על נוכחותנו בטיפול.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> אני רוצה גם לא להבדיל בין אמונה דתית לכל אמונה אחרת שהרי כל אחד מאיתנו חי את חייו כשהוא מונע ומחובר לאמונה ופילוסופיית חיים כזו או אחרת. אני לא יודע אם השאלה בדבר השפעת האמונה באלוהים נוקבת יותר מהשאלה לגבי השפעת כל אמונה או פילוסופיה אחרת.   </span> </div> <div> <span> ארון כותב:  </span> </div> <div> <font> <br/> </font> </div> <div> <font> "אני מניח שאנליטיקאים אחרים עוצבו והושפעו מהחוויה האישית שלהם עם אלוהים ואני מציע שבדיקה והשוואה של ההשפעות הללו יהיו פרודוקטיביות. אני מניח שכולנו מעצבים או יוצרים ייצוגים של אלוהים. בין אם אנחנו מאמינים באלוהים ובין אם לא. השאלה מיהו האלוהים שבו אנחנו לא מאמינים יכולה להיות שאלה משמעותית לערכים שלנו בדיוק כמו השאלה איזה אלוהים אנחנו מוקירים." </font> </div> <div> <span>   </span> </div> <div> <span> ארון בהחלט רומז לכך שלכל אדם, לכל אנליטיקאי, יש תפיסה אמונית לגבי שאלת החיים ומשמעותם, לגבי שאלת הראציונליות אל מול המיסטיות. אמונות אלו הן בסיס קיומו והוויתו של כל אדם ומטפל והן נוכחת בטיפולים שלו ובקשר עם מטופליו. מבחינתי זהו חידוש עצום הוא משתמע ומונח בפשטות במאמר שלפנינו. </span> </div> <div> <span>   </span> </div> <div> <span> כמו בני דורי, התחנכתי על ברכי התפיסה הפסיכואנליטית שאמונתו הדתית של המטפל ואפילו זו של המטופל אינה משפיעה על העבודה בטיפול. תפיסה זו הרגיעה אותי. אני לא צריך להכריע בסוגיה זו של אמונה וכפירה דת וחילון כדי לטפל. ואולם חידוש זה של ארון שומט את הקרקע תחת ההימנעות הזאת מלברר את זהותי הדתית ולבדוק כיצד היא באה לידי ביטוי בסובייקטיביות שלי כמטפל.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> זאת ועוד, הרי המטופלים שלנו הם אלו ששולחים אותנו בדיוק אל האיזורים הללו של השאלות הקיומיות הפתוחות ואל שאלות האמונה. ברובד מסויים הלוא האמונה היא הדבר שאבד למטופל ואותה הוא בא לפגוש אצל המטפל שלו. אני חושב שהמטופל קשוב מאוד בדיוק לדבר הזה, לאמונתו של המטפל. לעיתים הוא רוצה להתמלא מתחושת האמונה שעוברת ממנו, ולעיתים להתקיף אותה. המטפל צריך להיות קשוב מאוד לאמונתו ולמה שקורה לה במפגש עם כל מטופל ומטופל.  </span> </div> <div> <span>   </span> </div> <div> <span> אני רוצה ללכת בדרכו של ארון ולבחון יחד אתכם מרכיב מרכזי של האמונה שלי עצמי ולחשוב יחד אתכם כיצד היא באה לביטוי בעבודה הטיפולית לשאול האם היא פוגעת בה או מקדמת אותה והאם היא חוטאת ל'אנליטיקאיות' של המפגש הטיפולי.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> במאמר שלנו, ארון מייחד מקום משמעותי לתפיסת האלוהים הקבלית והחסידית. <font> הוא מתאר את "שבירת הכלים" שבירת הכלים היא הצמצום האלוהי שאלוהים צמצם את עצמו כדי לפנות מקום ולברוא את העולם. שבירה זו היא המפץ הגדול של הבריאה בה האלוהיות "נשברה" כדי להתממש במציאות. ארון מתייחס כחלק מההדדיות בין האל והאדם לשותפות של האדם בתיקון העולם התיקון של "שבירת הכלים" על ידי איסוף ניצוצות הקדושה כלומר איסוף שברי הכלים, חלקיקי האלוהות שהתפזרו בעולם והחזרתם אל המקור האלוהי שלהם.  </font> </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> תיאור זה במאמר של ארון החזיר אותי לאמונות הדתיות שלי שהחלו להתפתח ולהתבסס כנער בישיבה. נזכרתי בעצמי כנער מוקסם ומלא אמונה וחיבור לכתבים של המהר"ל מפראג והרב קוק. הייתי חלק מחבורת נערים שהושפענו מאוד מזרם האנרגיה החיונית הזאת. מצאנו בכתבים אלו, אני מצאתי, מענה לחיפוש הרוחני שלנו ולכמיהה שגדלנו איתה להתקרב לאלוהים. אני זוכר את עצמי כחייל מסתובב בכיס עם הספר הזה 'אורות התשובה' של הרב קוק שהקסים אותי במיוחד ומנסה לשתף בהתלהבות ממנו חיילים אחרים שלא הבינו מה אני בדיוק רוצה מהם. למרות המבוכה שאני חש אעשה אתכם את אותו מעשה בהשראתו של ארון ובתקווה שאתם תבינו.   </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> במרכז ההגות של הרב קוק מונח הרעיון של ה'קדושה', כלומר, החלות של האלוהיות על המציאות, כמתבטאת גם בדברים של הרוח אבל גם בחומר במציאות, גם בקודש אבל גם בחול. האדם אמור להיות פתוח לקלוט מבחוץ ולבטא מבפנים את הנוכחות של האלוהיות הזאת. תפיסה זו קסמה לנו כי הייתה מנוגדת לכל התפיסות המוסרניות שהטיפו לנו לבטל את החול ולהתרכז ברוחניות.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> גם ההתיחסות של הרב קוק למושג "תשובה" לא הייתה כפי שהכרנו אותו. הוא מתייחס לאמירה של חז"ל ש"התשובה קדמה לעולם". כלומר הכח של התשובה אינו כח בדיעבד לתקן חטא או קלקול אקראי, אלא היא כח שקדם לבריאת העולם. על פי התיאור שהזכרנו קודם על פי הקבלה בעצם הבריאה, הנסיון של האל להתממש במציאות, יש קלקול ושבר ולכן היכולת לתקן חייבת להיות קודמת למעשה בריאת העולם. ולכן "התשובה קדמה לעולם".  </span> </div> <div> <font> <br/> </font> </div> <div> <font> "התשובה באה משאיפת המציאות כולה להיות יותר טובה ומזוככת, יותר חסינה ומעולה ממה שהיא. בתוך חפץ זה חבוי כח חיים של התגברות על המידה המוגבלת של ההוויה ועל חולשותיה" (אורות התשובה ו:א) </font> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> אותה תפיסה של שבר ותיקון שקיימת בעולם, בבריאה, מתחוללת כתנועה פסיכולוגית גם בתוך נפש האדם. האלוהים נמצא כרעיון כאידאה מאחורי כל יסוד ויסוד במציאות וכך גם נמצא האלוהי בגופו ונפשו של האדם "כי בצלם אלוהים עשה את האדם". ואולם גם הקלקול "שבירת הכלים" שמתרחשת בכל מימוש של האלוהות במציאות, מתרחש גם בתוך האדם. כל נסיון של האדם לבטא את האלוהיות שבו, לממש את עצמו, יש בו מעין קלקול מעין חטא.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <font> " כל הבעה הריהי ניתוק מהשלמות הפנימית, כי פעולתה של הנפש כלולה בהרגשות שלא יצאו מן השפה ולחוץ, יותר מאשר בדברים או באיזה מעשה שהוא. הדעת שהאדם יודע טובה ונעלה היא מן המעשה שהוא עושה, והאחד הנצחי המקונן בנפש האדם, הינו רק השתיקה הגדולה, זו הדממה הדקה רבת היופי והשלמות, שעל ידה מתגלית לפנינו האלוהות, כביכול.  </font> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <font> .. נמצא שבכל מעשה מונח בעיקרו מקצת חטא, טשטוש הצורה והתוכן הפנימי של האידאה והרצון השואפים להתגלות בטהרתם המוחלטת... " (שמעון סטרליץ, התשובה ד')  </font> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> על פי תפיסה זו שמקורותיה קבליים הבריאה היקום האדם הם ביטוי של משהו נעלה ואלוהי שמנסה בכל דרך להתממש. המימוש הוא תמיד חלקי הוא תמיד חוטא הוא תמיד חסר מהרעיון האלוהי שמאחוריו. לכן תמיד העשייה מלווה בתחושת חסר בתחושת געגוע. היות שהאדם שואף ליצור ולפעול ולבטא בכך את האלוהיות שבו הוא זקוק ל'תשובה' לרצון ולתקווה להביא את המעשים את המימוש לצורתם העליונה להשיב אותם אל היסוד האלוהי שבבסיסם. לכן היא אימננטית וקודמת לקיומו של האדם.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <font> ומכיון שבטבע נפש האדם טבוע הכושר של יצירה ומפעל, של התגלות מהותו הפנימית רוחנית, מוכרחת גם אצלו להופיע התשובה כתנאי ראשון לחייו הפנימיים.  </font> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> אלו טקסטים מאוד חזקים ועמוקים והשפיעו עלי ועל נפשי מאוד כנער ובמובנים מסויימים זו תפיסה שאני חי אותה בתוכי עד היום. אני חושב בעקבות ההזמנה של ארון שחיבור שלי לתפיסה הזאת לאמונה הזאת, לייצוג הזה, הזה של נוכחות אלוהית בעולם ובאדם יש השפעה דרמטית על הנוכחות שלי בטיפולים.  </span> </div> <div> <span>   </span> </div> <div> ראשית <span> , אמונה עמוקה שבכל מה שהאדם עושה לא משנה באיזה תחום יש גרעין של קדושה, כלומר של חלות אלוהית, ערך עליון. אין מעשה או עבודה או קשר או ביטוי אנושי שאין לו גרעין של נגיעה באלוהי.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> שנית <span> , הכאב שלנו הוא הכאב על המרחק בין האלוהיות <font> " האחד הנצחי המקונן בנפש האדם" </font> לבין האפשרות לממש את האלוהות הזאת במציאות. הכאב הגעגוע הוא אימננטי לאדם ולבריאה כולה וגם לאלוהים עצמו. כאב קיומי של הפער בין האלוהיות ומימושה בעולם ובאדם. בכאב הזה טמון הכח החיוניות האנרגיה של של התיקון, של "תשובת הרצון". </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> שלישית <span> , 'הקלקול' ה'חטא' ה'פתלוגיה' הם היאוש או הויתור או הבריחה בשל הפער הגדול הזה. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> הנושאים הללו נוגעים בשאלות ישירות של הפסיכואנליזה שאלות של כמיהה מימוש אבל ותקווה. כל המשגה פסיכואנליטית מתארת את אותו תהליך מנקודת מבט מעט שונה שיכולה להיות רציונאלית התפתחותית. פרויד בתרבות בלא נחת מתייחס לאובדן "תחושת האני הראשונית". הצטמצמות של התינוק מתחושה אוקיאנית של חוסר גבול. לאקאן דיבר על האובייקט האבוד, ניתן להתייחס כך לשבר הבסיסי, לחיפוש זולת עצמי אידאלי וכו'. עבורי כשאני חושב או מטפל המבט הוא תמיד כפול דרך ההתפתחות, המבנה והקשרים הראשונים הקונפליקטים והחסכים ודרך המבט האמוני רוחני שנוגע בחווית הנוכחות-נבדלות של האלוהיות. זה חלב האם של החוויה שלי את האלוהים והוא מתקיים בתוכי במקביל ובהשפעה הדדית עם השאלות הפסיכואנליטיות. אנסה להדגים ביטוי של נוכחות אמונית זאת בשלושה טיפולים: </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> יונתן מטופל בן 30 נשוי עם ילדה פנה לטיפול עקב תחושות של חוסר משמעות וחוסר הנאה ממה שעושה תחושת בינוניות וחוסר התלהבות שקיימת בכל. יונתן עוסק במחקר ותיעוד של אומנות. הוא אומר: </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> "אני עוסק במשהו לא חשוב בעליל. תמיד התעניינתי בדברים לא חשובים. אספתי כתבות ועיתונים על הביטלס אספתי מידע על הכל גזרתי אנציקלופדיות ושמרתי.. תמיד התבוננות על תמיד לא עשיה אמיתית. תסכים איתי שלחקור אומנות אף פעם לא יהיה שווה כמו לעשות אומנות. לעשות מוזיקה זה לא כמו לכתוב מוזיקה."  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> בדרך כלל בטיפול אנחנו מתייחסים להזדהות שלו עם החולשה של אימו שהוא דומה לה ושייך אליה "אני כמו ברווזון שמדדה אחרי אמא ברווןזה חלשה וקשקשנית" ולנחיתות שמרגיש מהדחיה וחוסר ההתעניינות מצד אביו לה זכה אחיו הגדול שתמיד נראה לו חזק חכם מוצלח שעוסק בדברים חשובים.   </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> הפעם אמרתי לו: "תראה יונתן אני מאמין שבכל עשיה של האדם בעולם, אם האדם עושה את מה שנובע ממנו הוא מבטא משהו גדול שקיים בתוכו. יש לכך משמעות והשפעה אמיתית בעולם. אפילו אם אתה מרגיש שהעבודה שלך לא עד הסוף רצינית כמו שאתה נוהג להגיד ואפילו אם לא רבים קוראים או רואים את העבודה שאתה עושה. לדברים יש ערך וקיום בעולם העולם זקוק למי שעושה ולמי שמזמין להתבוננות" .  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> בפירוש השתמשתי במילים "אני מאמין" לא יודע למה. כנראה הדיבור שלו עורר בי את האני מאמין הדתי האמוני שלי על הנוכחות האלוהית בכל דבר בעולם. לאמירה הזאת היה משקל מאוד משמעותי בטיפול, היא נכחה כמין סובייקטיביות אמונית, או אולי כדילמה אמונית. אולי היוותה עבור יונתן הזמנה למעבר ממבט קונקרטי שלו על משמעות למבט סימבולי יותר. הוא חזר אליה שוב ושוב כעוגן כשהוא בודק איפה היא פוגשת את האמונה שלו. במה הוא מאמין? הוא יכול היה לומר :" אני יודע שאתה מאמין שיש חשיבות לכל דבר בעולם אבל אני לא בטוח בזה או אני חושב שיש דברים שהם הרבה יותר חשובים מדברים אחרים.."  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> ייתכן שמה שפעל באמירה שלי אולי יותר מהאמונה עצמה (שאפשר גם לראות אותה כאמונה פשוטה ורווחת שאינה דתית כלל) הייתה החיוניות האמונית שלי שנכחה ועברה כנקודה של מפגש חי בינינו. היה ניכר שאני מביא משהו מהסובייקטיביות והעצמיות שלי שעוררה חיפוש סובייקטיבי אמוני בתוכו. ותרמה ליותר חיוניות וחיבור של יונתן עם כל דבר שהוא עושה. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> כמו שארון כותב בפרק 4 בספר המפגש:  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> <font> "לא זו בלבד שכל התערבות משקפת את הסובייקטיביות של האנליטיקאי, אלא כי היסודות האישיים הנכללים בהתערבות הם בדיוק אלה שאחראים יותר מכל להשפעתה הטיפולית" </font>   </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> לפעמים הנוכחות האמונית שלי באה לידי ביטוי באופן התגובה והשתתפות שלי ברגעים של אמונה שחווה המטופל עצמו: </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> מטופלת שבה ומתאהבת אהבות נכזבות בגברים לא מושגים שמחזירים לה אהבה חלקית בלבד. היא מתארת רגע בטיול על שפת הים עם המנהל שלה שחשה כלפיו מעין התאהבות לא מודעת כואבת כזאת. היא נשכבת על החוף ומסתכלת על השמים ועל הכוכבים ולפתע מרגישה מין התאחדות כזאת עם ההוויה הגדולה והחזקה של היקום. זה מנחם אותה ומרומם את רוחה היא מרגישה את הגודל הזה שאליו היא משתוקקת וכמהה ומרגישה גם מלאה ומנוחמת וגם מתנשאת אל עבר משהו מסתורי ונישא. אני מתרגש יחד איתה מתחושת המלאות והאיחוד הזה שלה עם היקום ועם מה שמעבר לו.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> יכולתי באותו רגע להפגיש אותה, לפרש לה, את הכמיהה שלה אל המנהל ככמיהה אדיפלית או ככמיהה לזולת-עצמי אידאלי שהתעצמה בעקבות השהות המשותפת על החוף ובעקבות ההרגשה שהוא מחזיר לה תחושת מיוחדות. אולי אפילו להתייחס אל החוויה הזאת כפיצוי או הגנה מפני הבלתי מושגות של המאוהבות. אבל אני נכבשתי דווקא בהרגשה שלה שמתחברת למשהו גדול יותר. אני עצמי התחברתי והתמלאתי בעצמי מהחוויה שהיא עברה באותו רגע ונתתי לכך ביטוי בתחושת ההשתתפות וההתלהבות שריגשה אותה מאוד. האם הבחירה הזו אינה אנליטית? האם אני לא אנלטיקאי באותו רגע? ייתכן גם שההשתתפות שלי עוררה בה את אותן כמיהות גם ביחס אלי. אולם אני מאמין שבראש ובראשונה ההזדהות הסובייקטיבית שלי עם החוויה האמונית שלה הרחיבה את התובנה שלה לכמיהות שלה כמכוונות אל מעבר לאובייקט קונקרטי זה או אחר. </span> </div> <div> <span>   </span> </div> <div> <span> לעיתים מתקיים דו-שיח דיאלוג אמוני ביני לבין המטופל. הסובייקטיביות האמוניות שלנו נפגשות ומשוחחות זו עם זו. ושוב, יש כאן כפל שפה. השיחה היא פסיכואנליטית ועם זאת היא אמונית. הקיום הכפול הופך את החיבור ביני לבין המטופל לאותנטי וחי עבור שנינו. וכאן אני מביא דוגמא לנוכחות שהיא פילוסופית שיכולה להתפס ראציונאלית ולא בהכרח דתית. </span> </div> <div> <span>   </span> </div> <div> <span> אוריאל הוא בחור דתי בן 29. הוא לומד טיפול באומנויות וכותב שירה. הוא סובל מדיכאון, מבדידות ומקושי בתקשורת. הוא מרגיש שאובדן האמונה שלו באלוהים באופן התמים שהאמין פעם הפריד בינו לבין האחרים והביא לדיכאון. בכמה וכמה רגעים בטיפול מתרחשים בינינו רגעים של קרבה וחיבור כשאנחנו נוגעים בנושאים אמוניים או אלוהיים משותפים שמעסיקים את שנינו. </span> </div> <div> <span>   </span> </div> <div> <span> רגע כזה התרחש כשאוריאל התחיל לדבר יום אחד על היצירה 'המיתוס של סיזיפוס' של אלבר קאמי ואמר שזו יצירה שהוא אוהב במיוחד. זה היה כמעט בלתי יאומן אבל ממש יום קודם, ובאותו שבוע כולו, הייתי גם אני עסוק ב'מיתוס של סיזיפוס'. לימדתי אותו בכיתה בתיכון וחשבתי עליו הרבה. שיתפתי את אוריאל בהתרגשות שלי מכך שבדיוק הוא מעלה את זה כשאני כלכך עסוק בזה בעצמי.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> שאלתי את אוריאל מה מדבר אליו ביצירה והוא ענה לי שהוא מזדהה ומסכים עם השורה הידועה מפתיחת הספר שנוגעת בהתאבדות: <font> "בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: התאבדות. לפסוק אם כדאי לחיות את החיים האלה או לא כדאי, פירושו לענות על שאלת היסוד של הפילוסופיה"  </font> </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> הוא מאוד מזדהה עם כך שהשאלה היחידה היא שאלת המוות וחוסר הטעם בחיים. זה מזכיר לו גם את ספר 'קוהלת' שהוא מאוד אוהב שגם הוא טוען בעצם ש'הכל הבל'. </span> </div> <div> <span>    </span> </div> <div> <span> אני הייתי באותו זמן מחובר גם לקוטב ההפוך של 'המיתוס של סיזיפוס' של קאמי. וכן גם לקוטב ההפוך של קוהלת. לאמונה שבתוך הקיומיות הסיזיפית וחסרת המשמעות המפגש החוויתי ה'היות שם' עם העולם הוא המאפשר את הקיום האותנטי האקזסטנציאליסטי. (כמובן שבשונה מקאמי גם אמונתי הדתית בדבר הנוכחות האלוהית שחלה על המציאות וכן האמונה על הכאב והעמל הכרוך במרחק ובחיבור בין העבודה במציאות לבין המשמעות והאלוהיות נוגעת לנושא זה). במילים של קאמי:  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <font> "עולם זה שמעתה אין לו אדון, אינו נראה לו עקר או חסר ערך. כל גרגר באבן זו, כל הבהוב מינרלי של הר זה שטוף הלילה כשלעצמו הוא עולם. עצם המאבק על הפסגות די בו כדי למלא ליבו של אדם. עלינו לתאר לעצמינו את סיזיפוס מאושר" </font> </div> <div> <span>   </span> </div> <div> <span> או במילים של ספר קוהלת: <font> "כי מתוק האור וטוב לעיניים לראות את השמש" </font> קוממה אותי הנוקשות האמונית, הקריאה הנוקשה של אוריאל את הטקסטים והחוויה הנוקשה שלו את העולם ואת האחרים. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> אמרתי לו: "אתה יודע אוריאל אבל המיתוס של סיזיפוס מסתיים במילים אחרות לגמרי: "עלינו לתאר לעצמינו את סיזיפוס מאושר" מה אתה אומר על זה?  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> כלומר שאלתי אותו שאלה או עימתתי אותו עם חוויתו הרגשית כשאני מבטא את החוויה האמונית שאני מצוי בה באותו זמן. ברור לי שה'אני' הפסיכואנליטי שלי לא היה שואל את השאלה הזאת באופן הזה. אנחנו לא אמורים לבוא עם תשוקה עם אג'נדה אמונית כזו או אחרת. הרי איננו מציעים למטופלים שלנו אמונות שונות מאלו שלהם ואף איננו מנסים לשכנע אותם שיש טעם לחיים. מבחינה זו מתאים היה להמשיך ולהבין את חווית הסיזיפיות שלו ואת תחושת הדיכאון וחוסר הטעם שלו בחיים. אבל זה נגע בחיפוש האמוני שלי, ומתוכו שאלתי, ונראה שאוריאל חש בכך.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> הוא לא התייחס ישירות לשאלה שלי אבל אמר: " אתה יכול להבין אותי, אבל אף אחד לא רואה את הדברים כמו שאני רואה אותם. כל דבר.. למשל, רננה, הבחורה שאני יוצא איתה. אפילו סתם אתמול בארוחת ערב.. יושבים ואוכלים ארוחת ערב, ואני שואל את עצמי מה אנחנו עושים פה בכלל? היא יכולה להרגיש שזה טבעי להתעסק עם ארוחת הערב. אני מרגיש שזה לא משהו משמעותי, ולא ממש חשוב, והיא לא רואה את זה..אף אחד לא רואה את זה.. איך שאני רואה." </span> </div> <div> <span>   </span> </div> <div> <span> ברגע הזה אני חשבתי על עצמי שלמרות שאני מאוד מחובר, כמוהו, לשאלות חוסר המשמעות אני גם יכול להיות מאוד שקוע בעשיה היומיומית לצבוע את הבית, להכין אוכל, לארגן צימר לחופשה וכד'. הרגשתי את עצמי דומה לו אבל גם שונה ממנו. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> אמרתי לו: "אתה יודע, יכול להיות שהבחורה רננה וגם האחרים רואים גם כמוך את הצד הזה של שאלת המוות או העדר המשמעות. אבל יכול להיות שבאופן פרדוקסלי הם יכולים גם להיות בחוויה אחרת וכשהם מכינים את הארוחה להיות שקועים בהכנת הארוחה. אתה מאד חווה את הצד של הפירוק, של העדר המשמעות, של המוות, ורוצה שזה יהיה נוכח. שגם השני יהיה שם, אחרת אין משמעות למה שעושים ביחד. ואז אתה מרגיש לבד ולא מובן. איתי, אתה מרגיש שאני רואה את שני הצדדים ולמרות שאני רואה דברים גם אחרת ממך אתה מרגיש שאני מבין אותך" אוריאל מאוד התחבר למה שאמרתי הוא אמר: " אולי עם מישהו שאני מרגיש שהוא מבין אותי ומרגיש כמוני אז לא תמיד צריך לדבר על זה, ואפשר לשתוק או להיות לפעמים במקום אחר ושונה".  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> אולי עם מישהו שאני מרגיש שהוא מבין אותי ומרגיש כמוני אז לא תמיד צריך לדבר על זה, ואפשר לשתוק או להיות במקום אחר.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> רגעים כמו אלו בטיפול עם אוריאל היו רגעים של קרבה וחיבור משמעותיים. אוריאל לא חש מובל על ידי או מוכחש באמונות ובתחושות שלו אלא פגש את הסובייקטיביות האמונית שלי שהיא קרובה לשלו אך שונה ממנה. הכאב הגדול של אוריאל הוא כאב הבדידות והאפשרות להיפגש איתי לשאת ולתת בשאלות החיים והאמונה, הרחיב בנפשו של אוריאל אפשרויות קיום אחרות ואת יכולת הקשר שלו עם העולם.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> המפגש המתקיים בכל רגע במודע או שלא במודע בין עולמו הנפשי של המטופל לבין עולמו האמוני של המטפל הוא מפגש של השפעה הדדית ומתקיים בו משא ומתן פסיכואנליטי אינטרסובייקטיבי על הדמיון והשוני ביניהם, על הצורך של המטופל באמונה בחיים ועל היכולת של המטפל לקדם אותו לעבר אמונה זו.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> אני רוצה לסיים את ההרצאה בשימת לב מדוקדקת לסיום הנועז של ארון למאמר כמו ששמנו לב לכותרתו. שהוא מרחיק לכת אף יותר מהאמירה שלי בהרצאה זו. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> ארון מסיים:  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> <font> <font> Indeed, psychoanalysis may be envisioned as a religious practice, a form of worship, in which contact is made with the Almighty through immersion in the richness and depth of </font> <font> the inner life and in communion with the Othe </font> </font> r </span> </div> <div> <font> באמת, ניתן לראות את הפסיכואנליזה כפעולה דתית. צורה של פולחן בה נוצר מגע עם "ריבונו של עולם" באמצעות טבילה בעושר ובעומק של העולם הפנימי ובחיבור עם ה-אחר. </font> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> כלומר מהותה של הפסיכואנליזה היא העמקת הקשר עם האלוהי באמצעות המשוקעות המשותפת עם המטפל בעושר ובעומק של החיים הפנימיים. על ביטוי שכזה אומרים אצלינו ביהדות: <font> אלמלא מקרא כתוב, אי אפשר לאומרו. </font> כלומר הביטוי הוא כה נועז או חתרני שאלמלא היה נאמר בפירוש בכתוב לא היינו מעיזים לומר אותו. למה ארון התכוון? האם אנחנו יכולים להתחבר לזה בתור המורשת היהודית-פסיכואנליטית שלו? הניסוח שאני ניסחתי כאן היום הוא מעט מצומצם יותר מצד אחד הוא מובן מאליו ומצד שני הוא חידוש גדול עבורי: האמונה של המטפל באלוהים מרכזית בסובייקטיביות שלו והיא נוכחת ומשפיעה על חידוש האמונה של המטופלים שלו בחיים, שאולי הוא מהות הפסיכואנליזה.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <br/> </div> </h3> Mon, 15 Mar 2021 12:59:16 GMT office@kidumnet.co.il (Orel yehi Shalom) https://www.relational-forum.org.il/my-post7b13d10e מוצפן https://www.relational-forum.org.il/my-postd6faff35 מאת יואב אנטמן <h3> <div> "ורוח אלוהים מרחפת" – אמונה וטיפול פסיכואנליטי <span>   </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span>  כמו כל באי הכנס ההתייחסותי הבינלאומי שהתקיים בישראל ב 2019 התרגשתי מאוד מהאזכרה שנערכה ללואיס ארון. מעבר לרוח של לו ארון ששרתה על הארוע והפרידה הכואבת המכובדת והמשפחתית, הרשימה אותי הפשטות והטבעיות בה הקהילה נתנה מקום לדת היהודית, באמירת הקדיש ובשירת מזמור התהילים. כשקראנו את המאמרים של ארון שעוסקים ביהדות נוכחנו שטבעיות ישירות ואותנטיות זו ביחס ליהדות היא חלק מאוד משמעותי מנוכחותו זהותו ומורשתו של ארון. קראנו לערב שלנו:  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> <font> "אש שחורה על גבי אש לבנה מונחת על ברכי הקדוש והמבורך" </font> בשל האופן בו מזדהה ארון עם התורה בתיאור של חז"ל המונחת על ברכי האל ונכתבת שחור על גבי לבן. ארון מדבר תמיד בשבח המתח הדיאלקטי בין שני צידי הקיום האלוהי השורף והמרוחק מחד והאבהי והקרוב מאידך. וכמו שחז"ל מזדהים עם דמות האל הכותב את התורה כך גם ארון יושב בטבעיות על ברכי אבותיו היהודיים והפסיכואנליטיים ומחבר ביניהם בטבעיות, יונק מהם, מתווכח אתם, מתחבר עליהם, סותר אותם ומחדש על גביהם כותב את התורה שלו שחור על גבי לבן. והקדושה והברכה שלהם אופפת אותו ועוברת אלינו מתוך הכתובים. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> האופן הטבעי והגלוי בו מתייחס ארון לאמונתו היהודית מגיע לדעתי לשיא ביטויו במאמר אליו ארצה להתייחס בהרצאתי זו:  </span> </div> <div> <span>   </span> </div> <div> <span> <font> (God's influence on my psychoanalytic vision and values. (2004) </font>   </span> </div> <div> <span>   </span> </div> <div> <span> הטענה של ארון במאמר הזה היא כה פשוטה וכה נועזת שאני חוויתי טלטלה כשנתקלתי בה מנוסחת במלוא פשטותה בתחילת המאמר.  </span> </div> <div> <span>    </span> </div> <div> <span> אני רוצה לפתוח בלהסב את תשומת ליבנו לכותרת המאמר: God's influence on my psychoanalytic vision and values השפעת אלוהים על החזון והערכים הפסיכואנליטיים שלי. ארון לא כותב השפעת תפיסתי את אלוהים או השפעת אמונתי באלוהים וכו' הוא כותב השפעת אלוהים הוא מנכיח בכותרת המאמר הפסיכואנליטי המפורסם בכתב עת פסיכואנליטי את נוכחות האל והשפעתו כעובדה קיימת. הרי זו כמעט פתיחה של פרק מהנביאים "ואלוהים השפיע על חזוני הפסיכואנליטי ויאמר..." </span> </div> <div> <span>   </span> </div> <div> <span> הטענה המרכזית של המאמר היא שמרגע שעברנו לתפיסה פסיכואנליטית על פיה הסובייקטיביות של המטפל נוכחת בחדר הטיפולים ואנחנו מצפים מאנליטיקאים לנכוח בקאונטרטראנספרנס שלהם ולעקוב אחר התגובה האישית שלהם לכל מטופל הרי שגם התפיסה האמונית של המטפל, התפיסה הדתית שלו, האופן שבו הוא חווה את האלוהים, משפיעות על תפיסתיו הפסיכואנליטיות. ואני רוצה להוסיף שאמונתו של המטפל נוכחת בחדר הטיפולים ומשפיעה על הקשר עם כל אחד ממטופליו.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> זאת ועוד, טוען ארון, כיום ניתן בהחלט לערער על הערך של ההפרדה הדיכוטומית בין ראציונאליות ואשליה בפסיכואנליזה. כפי שכותב מיטשל (1993): </span> </div> <div> <font> <br/> </font> </div> <div> <font> "מה שמעורר השראה לגבי פסיכואנליזה כיום אינו ההכחשה של האשליה והתקווה של ההצטרפות לידע ושליטה מתקדמת וריאליסטית, אלא יותר תקווה לעיצוב מציאות אישית שמרגישה אותנטית ומעשירה. עם מטרה זאת של הגברה והחייאה של החוויה האנושית, ועם העניין הראשי שלה עם תחושת משמעות מטרה וערך, החלוקה החדה בין דת ופסיכואנליזה פוחתת באופן משמעותי."  </font> </div> <div> <span>   </span> </div> <div> <span> כאשר הפסיכואנליזה נועדה להרחיב את החוויה האנושית ואת תחושת החיוניות והמשמעות כביטוי של העצמי האמיתי הערך של מציאותיות וראציונאליות כבר אינו ערך מרכזי. האם לא נעודד מטופל שמוצא משמעות וחיוניות בעולם שאינו בהכרח מציאותי, עולם דתי או אחר? האם נשלול זאת כמשהו לא מפותח או כאשליה?  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> הוגים פסיכואנליטיים רבים כיום נוגעים בממשק בין הפסיכואנליזה לחוויה המיסטית ולקשר עם מימדים טרנסדנטליים. לדעתי כל גישה פסיכואנליטית מתקרבת ובוחנת את הגבול הדק הזה בין הנפש לבין הקיום שמעבר לאדם: מיקל אייגן ועמנואל גנט דנים בכך כהמשך לחוויה הבינאישית והאינטרסובייקטיבית, תיאורטיקנים פוסט ביוניאניים מתייחסים לכך כחלק מחקר מימדיו של O . פסיכואנליטיקאים של העצמי נדרשים לשאלה זו בהתייחסות למושגי ההתמרות של זולת-עצמי אידאלי. וכד' לו ארון, במאמר שלפנינו, מגיע לנושא זה באופן אחר, ישיר ומיידי מעין כמוהו, דרך האמונה באלוהים של המטפל. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> במאמר ארון מצהיר שהוא בודק רק מרכיב ספציפי אחד של האמונה הדתית שלו כדי להדגים את התפקיד שהוא מילאה בחזון הפסיכואנליטי שלו. אך שימו לב לאיזה אספקט הוא מתייחס: "טבעם של היחסים האישיים שלי והדיאלוג שלי עם אלוהים" כלומר הוא מתייחס לעצם החוויה הדתית, לעצם חווית האלוהות והקשר עם האלוהים וכמשתמע מכך לעצם הקיום והנוכחות האלוהית כמעצב את החזון האנליטי שלו. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> ארון מדגים את הנושא במאמר, כמו בריאיון שצפינו בו קודם, דרך נושא ההדדיות והאסימטריה בפסיכואנליזה. באופן מאוד מרשים ועמוק ארון מנתח את היחסים בין האלוהים לעולם, לאדם, לקהילת המאמינים, ולאדם הפרטי כיחסים אינטרסובייקטיביים. הוא מביא את דבריהם של הוגים יהודיים מבובר, סולובייציק, השל, אילנה פרדס, ועוד וקורא בהשראתם מטאפורות מקראיות חזליות וקבליות כמלמדות על יחסים הדדים ואסימטריים. מניתוח זה של ארון מצטיירת דמותו של אל המקיים עם מאמיניו מגוון שלם של יחסים הדדיים של הכרה הדדית, השפעה הדדית ואף תלות הדדית, ורגולציה הדדית, גם של האל באדם, כאב, כשותף, כאהוב. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> בהרצאה של אודי יכולנו לפגוש דוגמה להדדיות זו בפירוש של ארון וגם של אודי לסיפור גם עדן. ארון מתאר את ההדדיות והאסימטריה של היחסים בין אלוהים והאדם כעומדים בבסיס החזון והתפיסה שלו את היחסים הפסיכואנליטיים.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> ואולם, אני רוצה ללכת צעד אחד קדימה עם האמירה של ארון על נוכחותה של התפיסה הדתית בחדר הטיפולים ולהתייחס לעצם האמונה באלוהים, לעצם החוויה המיסטית שבבסיס האמונה הדתית. האמונה באלוהים היא אמונה בישות רוחנית המתקיימת בעולם שמעבר לעולם המציאותי. והחוויה המיסטית היא נסיון להתקרב ליישות זו.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> האם יש מקום לאמונות אלו בחדר הטיפולים והאם הן משפיעות על התפיסות הפסיכואנליטיות ועל הטיפול? האם ייתכן שאמונה זו של המטפל לא תבוא לביטוי כשהיא חלק חי ומהותי בעולמו? האם השפעה כזאת ראויה? אם כן, הרי הכרחי שתהיה מודעות ומעקב אחר סובייקטיביות אמונית זו. שתיעשה בחינה של השפעתה על ההעברה והעברה הנגדית, על הפירושים על הקשר הטיפולי וכו'. ברגע שארון פותח את הדלת לאמונה הדתית להיכנס אל תוך התיאוריה הפסיכואנליטית הרי נתן הכרה לכך שאמונתנו הדתית משפיעה על נוכחותנו בטיפול.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> אני רוצה גם לא להבדיל בין אמונה דתית לכל אמונה אחרת שהרי כל אחד מאיתנו חי את חייו כשהוא מונע ומחובר לאמונה ופילוסופיית חיים כזו או אחרת. אני לא יודע אם השאלה בדבר השפעת האמונה באלוהים נוקבת יותר מהשאלה לגבי השפעת כל אמונה או פילוסופיה אחרת.   </span> </div> <div> <span> ארון כותב:  </span> </div> <div> <font> <br/> </font> </div> <div> <font> "אני מניח שאנליטיקאים אחרים עוצבו והושפעו מהחוויה האישית שלהם עם אלוהים ואני מציע שבדיקה והשוואה של ההשפעות הללו יהיו פרודוקטיביות. אני מניח שכולנו מעצבים או יוצרים ייצוגים של אלוהים. בין אם אנחנו מאמינים באלוהים ובין אם לא. השאלה מיהו האלוהים שבו אנחנו לא מאמינים יכולה להיות שאלה משמעותית לערכים שלנו בדיוק כמו השאלה איזה אלוהים אנחנו מוקירים." </font> </div> <div> <span>   </span> </div> <div> <span> ארון בהחלט רומז לכך שלכל אדם, לכל אנליטיקאי, יש תפיסה אמונית לגבי שאלת החיים ומשמעותם, לגבי שאלת הראציונליות אל מול המיסטיות. אמונות אלו הן בסיס קיומו והוויתו של כל אדם ומטפל והן נוכחת בטיפולים שלו ובקשר עם מטופליו. מבחינתי זהו חידוש עצום הוא משתמע ומונח בפשטות במאמר שלפנינו. </span> </div> <div> <span>   </span> </div> <div> <span> כמו בני דורי, התחנכתי על ברכי התפיסה הפסיכואנליטית שאמונתו הדתית של המטפל ואפילו זו של המטופל אינה משפיעה על העבודה בטיפול. תפיסה זו הרגיעה אותי. אני לא צריך להכריע בסוגיה זו של אמונה וכפירה דת וחילון כדי לטפל. ואולם חידוש זה של ארון שומט את הקרקע תחת ההימנעות הזאת מלברר את זהותי הדתית ולבדוק כיצד היא באה לידי ביטוי בסובייקטיביות שלי כמטפל.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> זאת ועוד, הרי המטופלים שלנו הם אלו ששולחים אותנו בדיוק אל האיזורים הללו של השאלות הקיומיות הפתוחות ואל שאלות האמונה. ברובד מסויים הלוא האמונה היא הדבר שאבד למטופל ואותה הוא בא לפגוש אצל המטפל שלו. אני חושב שהמטופל קשוב מאוד בדיוק לדבר הזה, לאמונתו של המטפל. לעיתים הוא רוצה להתמלא מתחושת האמונה שעוברת ממנו, ולעיתים להתקיף אותה. המטפל צריך להיות קשוב מאוד לאמונתו ולמה שקורה לה במפגש עם כל מטופל ומטופל.  </span> </div> <div> <span>   </span> </div> <div> <span> אני רוצה ללכת בדרכו של ארון ולבחון יחד אתכם מרכיב מרכזי של האמונה שלי עצמי ולחשוב יחד אתכם כיצד היא באה לביטוי בעבודה הטיפולית לשאול האם היא פוגעת בה או מקדמת אותה והאם היא חוטאת ל'אנליטיקאיות' של המפגש הטיפולי.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> במאמר שלנו, ארון מייחד מקום משמעותי לתפיסת האלוהים הקבלית והחסידית. <font> הוא מתאר את "שבירת הכלים" שבירת הכלים היא הצמצום האלוהי שאלוהים צמצם את עצמו כדי לפנות מקום ולברוא את העולם. שבירה זו היא המפץ הגדול של הבריאה בה האלוהיות "נשברה" כדי להתממש במציאות. ארון מתייחס כחלק מההדדיות בין האל והאדם לשותפות של האדם בתיקון העולם התיקון של "שבירת הכלים" על ידי איסוף ניצוצות הקדושה כלומר איסוף שברי הכלים, חלקיקי האלוהות שהתפזרו בעולם והחזרתם אל המקור האלוהי שלהם.  </font> </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> תיאור זה במאמר של ארון החזיר אותי לאמונות הדתיות שלי שהחלו להתפתח ולהתבסס כנער בישיבה. נזכרתי בעצמי כנער מוקסם ומלא אמונה וחיבור לכתבים של המהר"ל מפראג והרב קוק. הייתי חלק מחבורת נערים שהושפענו מאוד מזרם האנרגיה החיונית הזאת. מצאנו בכתבים אלו, אני מצאתי, מענה לחיפוש הרוחני שלנו ולכמיהה שגדלנו איתה להתקרב לאלוהים. אני זוכר את עצמי כחייל מסתובב בכיס עם הספר הזה 'אורות התשובה' של הרב קוק שהקסים אותי במיוחד ומנסה לשתף בהתלהבות ממנו חיילים אחרים שלא הבינו מה אני בדיוק רוצה מהם. למרות המבוכה שאני חש אעשה אתכם את אותו מעשה בהשראתו של ארון ובתקווה שאתם תבינו.   </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> במרכז ההגות של הרב קוק מונח הרעיון של ה'קדושה', כלומר, החלות של האלוהיות על המציאות, כמתבטאת גם בדברים של הרוח אבל גם בחומר במציאות, גם בקודש אבל גם בחול. האדם אמור להיות פתוח לקלוט מבחוץ ולבטא מבפנים את הנוכחות של האלוהיות הזאת. תפיסה זו קסמה לנו כי הייתה מנוגדת לכל התפיסות המוסרניות שהטיפו לנו לבטל את החול ולהתרכז ברוחניות.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> גם ההתיחסות של הרב קוק למושג "תשובה" לא הייתה כפי שהכרנו אותו. הוא מתייחס לאמירה של חז"ל ש"התשובה קדמה לעולם". כלומר הכח של התשובה אינו כח בדיעבד לתקן חטא או קלקול אקראי, אלא היא כח שקדם לבריאת העולם. על פי התיאור שהזכרנו קודם על פי הקבלה בעצם הבריאה, הנסיון של האל להתממש במציאות, יש קלקול ושבר ולכן היכולת לתקן חייבת להיות קודמת למעשה בריאת העולם. ולכן "התשובה קדמה לעולם".  </span> </div> <div> <font> <br/> </font> </div> <div> <font> "התשובה באה משאיפת המציאות כולה להיות יותר טובה ומזוככת, יותר חסינה ומעולה ממה שהיא. בתוך חפץ זה חבוי כח חיים של התגברות על המידה המוגבלת של ההוויה ועל חולשותיה" (אורות התשובה ו:א) </font> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> אותה תפיסה של שבר ותיקון שקיימת בעולם, בבריאה, מתחוללת כתנועה פסיכולוגית גם בתוך נפש האדם. האלוהים נמצא כרעיון כאידאה מאחורי כל יסוד ויסוד במציאות וכך גם נמצא האלוהי בגופו ונפשו של האדם "כי בצלם אלוהים עשה את האדם". ואולם גם הקלקול "שבירת הכלים" שמתרחשת בכל מימוש של האלוהות במציאות, מתרחש גם בתוך האדם. כל נסיון של האדם לבטא את האלוהיות שבו, לממש את עצמו, יש בו מעין קלקול מעין חטא.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <font> " כל הבעה הריהי ניתוק מהשלמות הפנימית, כי פעולתה של הנפש כלולה בהרגשות שלא יצאו מן השפה ולחוץ, יותר מאשר בדברים או באיזה מעשה שהוא. הדעת שהאדם יודע טובה ונעלה היא מן המעשה שהוא עושה, והאחד הנצחי המקונן בנפש האדם, הינו רק השתיקה הגדולה, זו הדממה הדקה רבת היופי והשלמות, שעל ידה מתגלית לפנינו האלוהות, כביכול.  </font> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <font> .. נמצא שבכל מעשה מונח בעיקרו מקצת חטא, טשטוש הצורה והתוכן הפנימי של האידאה והרצון השואפים להתגלות בטהרתם המוחלטת... " (שמעון סטרליץ, התשובה ד')  </font> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> על פי תפיסה זו שמקורותיה קבליים הבריאה היקום האדם הם ביטוי של משהו נעלה ואלוהי שמנסה בכל דרך להתממש. המימוש הוא תמיד חלקי הוא תמיד חוטא הוא תמיד חסר מהרעיון האלוהי שמאחוריו. לכן תמיד העשייה מלווה בתחושת חסר בתחושת געגוע. היות שהאדם שואף ליצור ולפעול ולבטא בכך את האלוהיות שבו הוא זקוק ל'תשובה' לרצון ולתקווה להביא את המעשים את המימוש לצורתם העליונה להשיב אותם אל היסוד האלוהי שבבסיסם. לכן היא אימננטית וקודמת לקיומו של האדם.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <font> ומכיון שבטבע נפש האדם טבוע הכושר של יצירה ומפעל, של התגלות מהותו הפנימית רוחנית, מוכרחת גם אצלו להופיע התשובה כתנאי ראשון לחייו הפנימיים.  </font> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> אלו טקסטים מאוד חזקים ועמוקים והשפיעו עלי ועל נפשי מאוד כנער ובמובנים מסויימים זו תפיסה שאני חי אותה בתוכי עד היום. אני חושב בעקבות ההזמנה של ארון שחיבור שלי לתפיסה הזאת לאמונה הזאת, לייצוג הזה, הזה של נוכחות אלוהית בעולם ובאדם יש השפעה דרמטית על הנוכחות שלי בטיפולים.  </span> </div> <div> <span>   </span> </div> <div> ראשית <span> , אמונה עמוקה שבכל מה שהאדם עושה לא משנה באיזה תחום יש גרעין של קדושה, כלומר של חלות אלוהית, ערך עליון. אין מעשה או עבודה או קשר או ביטוי אנושי שאין לו גרעין של נגיעה באלוהי.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> שנית <span> , הכאב שלנו הוא הכאב על המרחק בין האלוהיות <font> " האחד הנצחי המקונן בנפש האדם" </font> לבין האפשרות לממש את האלוהות הזאת במציאות. הכאב הגעגוע הוא אימננטי לאדם ולבריאה כולה וגם לאלוהים עצמו. כאב קיומי של הפער בין האלוהיות ומימושה בעולם ובאדם. בכאב הזה טמון הכח החיוניות האנרגיה של של התיקון, של "תשובת הרצון". </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> שלישית <span> , 'הקלקול' ה'חטא' ה'פתלוגיה' הם היאוש או הויתור או הבריחה בשל הפער הגדול הזה. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> הנושאים הללו נוגעים בשאלות ישירות של הפסיכואנליזה שאלות של כמיהה מימוש אבל ותקווה. כל המשגה פסיכואנליטית מתארת את אותו תהליך מנקודת מבט מעט שונה שיכולה להיות רציונאלית התפתחותית. פרויד בתרבות בלא נחת מתייחס לאובדן "תחושת האני הראשונית". הצטמצמות של התינוק מתחושה אוקיאנית של חוסר גבול. לאקאן דיבר על האובייקט האבוד, ניתן להתייחס כך לשבר הבסיסי, לחיפוש זולת עצמי אידאלי וכו'. עבורי כשאני חושב או מטפל המבט הוא תמיד כפול דרך ההתפתחות, המבנה והקשרים הראשונים הקונפליקטים והחסכים ודרך המבט האמוני רוחני שנוגע בחווית הנוכחות-נבדלות של האלוהיות. זה חלב האם של החוויה שלי את האלוהים והוא מתקיים בתוכי במקביל ובהשפעה הדדית עם השאלות הפסיכואנליטיות. אנסה להדגים ביטוי של נוכחות אמונית זאת בשלושה טיפולים: </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> יונתן מטופל בן 30 נשוי עם ילדה פנה לטיפול עקב תחושות של חוסר משמעות וחוסר הנאה ממה שעושה תחושת בינוניות וחוסר התלהבות שקיימת בכל. יונתן עוסק במחקר ותיעוד של אומנות. הוא אומר: </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> "אני עוסק במשהו לא חשוב בעליל. תמיד התעניינתי בדברים לא חשובים. אספתי כתבות ועיתונים על הביטלס אספתי מידע על הכל גזרתי אנציקלופדיות ושמרתי.. תמיד התבוננות על תמיד לא עשיה אמיתית. תסכים איתי שלחקור אומנות אף פעם לא יהיה שווה כמו לעשות אומנות. לעשות מוזיקה זה לא כמו לכתוב מוזיקה."  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> בדרך כלל בטיפול אנחנו מתייחסים להזדהות שלו עם החולשה של אימו שהוא דומה לה ושייך אליה "אני כמו ברווזון שמדדה אחרי אמא ברווןזה חלשה וקשקשנית" ולנחיתות שמרגיש מהדחיה וחוסר ההתעניינות מצד אביו לה זכה אחיו הגדול שתמיד נראה לו חזק חכם מוצלח שעוסק בדברים חשובים.   </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> הפעם אמרתי לו: "תראה יונתן אני מאמין שבכל עשיה של האדם בעולם, אם האדם עושה את מה שנובע ממנו הוא מבטא משהו גדול שקיים בתוכו. יש לכך משמעות והשפעה אמיתית בעולם. אפילו אם אתה מרגיש שהעבודה שלך לא עד הסוף רצינית כמו שאתה נוהג להגיד ואפילו אם לא רבים קוראים או רואים את העבודה שאתה עושה. לדברים יש ערך וקיום בעולם העולם זקוק למי שעושה ולמי שמזמין להתבוננות" .  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> בפירוש השתמשתי במילים "אני מאמין" לא יודע למה. כנראה הדיבור שלו עורר בי את האני מאמין הדתי האמוני שלי על הנוכחות האלוהית בכל דבר בעולם. לאמירה הזאת היה משקל מאוד משמעותי בטיפול, היא נכחה כמין סובייקטיביות אמונית, או אולי כדילמה אמונית. אולי היוותה עבור יונתן הזמנה למעבר ממבט קונקרטי שלו על משמעות למבט סימבולי יותר. הוא חזר אליה שוב ושוב כעוגן כשהוא בודק איפה היא פוגשת את האמונה שלו. במה הוא מאמין? הוא יכול היה לומר :" אני יודע שאתה מאמין שיש חשיבות לכל דבר בעולם אבל אני לא בטוח בזה או אני חושב שיש דברים שהם הרבה יותר חשובים מדברים אחרים.."  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> ייתכן שמה שפעל באמירה שלי אולי יותר מהאמונה עצמה (שאפשר גם לראות אותה כאמונה פשוטה ורווחת שאינה דתית כלל) הייתה החיוניות האמונית שלי שנכחה ועברה כנקודה של מפגש חי בינינו. היה ניכר שאני מביא משהו מהסובייקטיביות והעצמיות שלי שעוררה חיפוש סובייקטיבי אמוני בתוכו. ותרמה ליותר חיוניות וחיבור של יונתן עם כל דבר שהוא עושה. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> כמו שארון כותב בפרק 4 בספר המפגש:  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> <font> "לא זו בלבד שכל התערבות משקפת את הסובייקטיביות של האנליטיקאי, אלא כי היסודות האישיים הנכללים בהתערבות הם בדיוק אלה שאחראים יותר מכל להשפעתה הטיפולית" </font>   </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> לפעמים הנוכחות האמונית שלי באה לידי ביטוי באופן התגובה והשתתפות שלי ברגעים של אמונה שחווה המטופל עצמו: </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> מטופלת שבה ומתאהבת אהבות נכזבות בגברים לא מושגים שמחזירים לה אהבה חלקית בלבד. היא מתארת רגע בטיול על שפת הים עם המנהל שלה שחשה כלפיו מעין התאהבות לא מודעת כואבת כזאת. היא נשכבת על החוף ומסתכלת על השמים ועל הכוכבים ולפתע מרגישה מין התאחדות כזאת עם ההוויה הגדולה והחזקה של היקום. זה מנחם אותה ומרומם את רוחה היא מרגישה את הגודל הזה שאליו היא משתוקקת וכמהה ומרגישה גם מלאה ומנוחמת וגם מתנשאת אל עבר משהו מסתורי ונישא. אני מתרגש יחד איתה מתחושת המלאות והאיחוד הזה שלה עם היקום ועם מה שמעבר לו.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> יכולתי באותו רגע להפגיש אותה, לפרש לה, את הכמיהה שלה אל המנהל ככמיהה אדיפלית או ככמיהה לזולת-עצמי אידאלי שהתעצמה בעקבות השהות המשותפת על החוף ובעקבות ההרגשה שהוא מחזיר לה תחושת מיוחדות. אולי אפילו להתייחס אל החוויה הזאת כפיצוי או הגנה מפני הבלתי מושגות של המאוהבות. אבל אני נכבשתי דווקא בהרגשה שלה שמתחברת למשהו גדול יותר. אני עצמי התחברתי והתמלאתי בעצמי מהחוויה שהיא עברה באותו רגע ונתתי לכך ביטוי בתחושת ההשתתפות וההתלהבות שריגשה אותה מאוד. האם הבחירה הזו אינה אנליטית? האם אני לא אנלטיקאי באותו רגע? ייתכן גם שההשתתפות שלי עוררה בה את אותן כמיהות גם ביחס אלי. אולם אני מאמין שבראש ובראשונה ההזדהות הסובייקטיבית שלי עם החוויה האמונית שלה הרחיבה את התובנה שלה לכמיהות שלה כמכוונות אל מעבר לאובייקט קונקרטי זה או אחר. </span> </div> <div> <span>   </span> </div> <div> <span> לעיתים מתקיים דו-שיח דיאלוג אמוני ביני לבין המטופל. הסובייקטיביות האמוניות שלנו נפגשות ומשוחחות זו עם זו. ושוב, יש כאן כפל שפה. השיחה היא פסיכואנליטית ועם זאת היא אמונית. הקיום הכפול הופך את החיבור ביני לבין המטופל לאותנטי וחי עבור שנינו. וכאן אני מביא דוגמא לנוכחות שהיא פילוסופית שיכולה להתפס ראציונאלית ולא בהכרח דתית. </span> </div> <div> <span>   </span> </div> <div> <span> אוריאל הוא בחור דתי בן 29. הוא לומד טיפול באומנויות וכותב שירה. הוא סובל מדיכאון, מבדידות ומקושי בתקשורת. הוא מרגיש שאובדן האמונה שלו באלוהים באופן התמים שהאמין פעם הפריד בינו לבין האחרים והביא לדיכאון. בכמה וכמה רגעים בטיפול מתרחשים בינינו רגעים של קרבה וחיבור כשאנחנו נוגעים בנושאים אמוניים או אלוהיים משותפים שמעסיקים את שנינו. </span> </div> <div> <span>   </span> </div> <div> <span> רגע כזה התרחש כשאוריאל התחיל לדבר יום אחד על היצירה 'המיתוס של סיזיפוס' של אלבר קאמי ואמר שזו יצירה שהוא אוהב במיוחד. זה היה כמעט בלתי יאומן אבל ממש יום קודם, ובאותו שבוע כולו, הייתי גם אני עסוק ב'מיתוס של סיזיפוס'. לימדתי אותו בכיתה בתיכון וחשבתי עליו הרבה. שיתפתי את אוריאל בהתרגשות שלי מכך שבדיוק הוא מעלה את זה כשאני כלכך עסוק בזה בעצמי.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> שאלתי את אוריאל מה מדבר אליו ביצירה והוא ענה לי שהוא מזדהה ומסכים עם השורה הידועה מפתיחת הספר שנוגעת בהתאבדות: <font> "בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: התאבדות. לפסוק אם כדאי לחיות את החיים האלה או לא כדאי, פירושו לענות על שאלת היסוד של הפילוסופיה"  </font> </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> הוא מאוד מזדהה עם כך שהשאלה היחידה היא שאלת המוות וחוסר הטעם בחיים. זה מזכיר לו גם את ספר 'קוהלת' שהוא מאוד אוהב שגם הוא טוען בעצם ש'הכל הבל'. </span> </div> <div> <span>    </span> </div> <div> <span> אני הייתי באותו זמן מחובר גם לקוטב ההפוך של 'המיתוס של סיזיפוס' של קאמי. וכן גם לקוטב ההפוך של קוהלת. לאמונה שבתוך הקיומיות הסיזיפית וחסרת המשמעות המפגש החוויתי ה'היות שם' עם העולם הוא המאפשר את הקיום האותנטי האקזסטנציאליסטי. (כמובן שבשונה מקאמי גם אמונתי הדתית בדבר הנוכחות האלוהית שחלה על המציאות וכן האמונה על הכאב והעמל הכרוך במרחק ובחיבור בין העבודה במציאות לבין המשמעות והאלוהיות נוגעת לנושא זה). במילים של קאמי:  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <font> "עולם זה שמעתה אין לו אדון, אינו נראה לו עקר או חסר ערך. כל גרגר באבן זו, כל הבהוב מינרלי של הר זה שטוף הלילה כשלעצמו הוא עולם. עצם המאבק על הפסגות די בו כדי למלא ליבו של אדם. עלינו לתאר לעצמינו את סיזיפוס מאושר" </font> </div> <div> <span>   </span> </div> <div> <span> או במילים של ספר קוהלת: <font> "כי מתוק האור וטוב לעיניים לראות את השמש" </font> קוממה אותי הנוקשות האמונית, הקריאה הנוקשה של אוריאל את הטקסטים והחוויה הנוקשה שלו את העולם ואת האחרים. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> אמרתי לו: "אתה יודע אוריאל אבל המיתוס של סיזיפוס מסתיים במילים אחרות לגמרי: "עלינו לתאר לעצמינו את סיזיפוס מאושר" מה אתה אומר על זה?  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> כלומר שאלתי אותו שאלה או עימתתי אותו עם חוויתו הרגשית כשאני מבטא את החוויה האמונית שאני מצוי בה באותו זמן. ברור לי שה'אני' הפסיכואנליטי שלי לא היה שואל את השאלה הזאת באופן הזה. אנחנו לא אמורים לבוא עם תשוקה עם אג'נדה אמונית כזו או אחרת. הרי איננו מציעים למטופלים שלנו אמונות שונות מאלו שלהם ואף איננו מנסים לשכנע אותם שיש טעם לחיים. מבחינה זו מתאים היה להמשיך ולהבין את חווית הסיזיפיות שלו ואת תחושת הדיכאון וחוסר הטעם שלו בחיים. אבל זה נגע בחיפוש האמוני שלי, ומתוכו שאלתי, ונראה שאוריאל חש בכך.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> הוא לא התייחס ישירות לשאלה שלי אבל אמר: " אתה יכול להבין אותי, אבל אף אחד לא רואה את הדברים כמו שאני רואה אותם. כל דבר.. למשל, רננה, הבחורה שאני יוצא איתה. אפילו סתם אתמול בארוחת ערב.. יושבים ואוכלים ארוחת ערב, ואני שואל את עצמי מה אנחנו עושים פה בכלל? היא יכולה להרגיש שזה טבעי להתעסק עם ארוחת הערב. אני מרגיש שזה לא משהו משמעותי, ולא ממש חשוב, והיא לא רואה את זה..אף אחד לא רואה את זה.. איך שאני רואה." </span> </div> <div> <span>   </span> </div> <div> <span> ברגע הזה אני חשבתי על עצמי שלמרות שאני מאוד מחובר, כמוהו, לשאלות חוסר המשמעות אני גם יכול להיות מאוד שקוע בעשיה היומיומית לצבוע את הבית, להכין אוכל, לארגן צימר לחופשה וכד'. הרגשתי את עצמי דומה לו אבל גם שונה ממנו. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> אמרתי לו: "אתה יודע, יכול להיות שהבחורה רננה וגם האחרים רואים גם כמוך את הצד הזה של שאלת המוות או העדר המשמעות. אבל יכול להיות שבאופן פרדוקסלי הם יכולים גם להיות בחוויה אחרת וכשהם מכינים את הארוחה להיות שקועים בהכנת הארוחה. אתה מאד חווה את הצד של הפירוק, של העדר המשמעות, של המוות, ורוצה שזה יהיה נוכח. שגם השני יהיה שם, אחרת אין משמעות למה שעושים ביחד. ואז אתה מרגיש לבד ולא מובן. איתי, אתה מרגיש שאני רואה את שני הצדדים ולמרות שאני רואה דברים גם אחרת ממך אתה מרגיש שאני מבין אותך" אוריאל מאוד התחבר למה שאמרתי הוא אמר: " אולי עם מישהו שאני מרגיש שהוא מבין אותי ומרגיש כמוני אז לא תמיד צריך לדבר על זה, ואפשר לשתוק או להיות לפעמים במקום אחר ושונה".  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> אולי עם מישהו שאני מרגיש שהוא מבין אותי ומרגיש כמוני אז לא תמיד צריך לדבר על זה, ואפשר לשתוק או להיות במקום אחר.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> רגעים כמו אלו בטיפול עם אוריאל היו רגעים של קרבה וחיבור משמעותיים. אוריאל לא חש מובל על ידי או מוכחש באמונות ובתחושות שלו אלא פגש את הסובייקטיביות האמונית שלי שהיא קרובה לשלו אך שונה ממנה. הכאב הגדול של אוריאל הוא כאב הבדידות והאפשרות להיפגש איתי לשאת ולתת בשאלות החיים והאמונה, הרחיב בנפשו של אוריאל אפשרויות קיום אחרות ואת יכולת הקשר שלו עם העולם.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> המפגש המתקיים בכל רגע במודע או שלא במודע בין עולמו הנפשי של המטופל לבין עולמו האמוני של המטפל הוא מפגש של השפעה הדדית ומתקיים בו משא ומתן פסיכואנליטי אינטרסובייקטיבי על הדמיון והשוני ביניהם, על הצורך של המטופל באמונה בחיים ועל היכולת של המטפל לקדם אותו לעבר אמונה זו.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> אני רוצה לסיים את ההרצאה בשימת לב מדוקדקת לסיום הנועז של ארון למאמר כמו ששמנו לב לכותרתו. שהוא מרחיק לכת אף יותר מהאמירה שלי בהרצאה זו. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> ארון מסיים:  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> <font> <font> Indeed, psychoanalysis may be envisioned as a religious practice, a form of worship, in which contact is made with the Almighty through immersion in the richness and depth of </font> <font> the inner life and in communion with the Othe </font> </font> r </span> </div> <div> <font> באמת, ניתן לראות את הפסיכואנליזה כפעולה דתית. צורה של פולחן בה נוצר מגע עם "ריבונו של עולם" באמצעות טבילה בעושר ובעומק של העולם הפנימי ובחיבור עם ה-אחר. </font> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> כלומר מהותה של הפסיכואנליזה היא העמקת הקשר עם האלוהי באמצעות המשוקעות המשותפת עם המטפל בעושר ובעומק של החיים הפנימיים. על ביטוי שכזה אומרים אצלינו ביהדות: <font> אלמלא מקרא כתוב, אי אפשר לאומרו. </font> כלומר הביטוי הוא כה נועז או חתרני שאלמלא היה נאמר בפירוש בכתוב לא היינו מעיזים לומר אותו. למה ארון התכוון? האם אנחנו יכולים להתחבר לזה בתור המורשת היהודית-פסיכואנליטית שלו? הניסוח שאני ניסחתי כאן היום הוא מעט מצומצם יותר מצד אחד הוא מובן מאליו ומצד שני הוא חידוש גדול עבורי: האמונה של המטפל באלוהים מרכזית בסובייקטיביות שלו והיא נוכחת ומשפיעה על חידוש האמונה של המטופלים שלו בחיים, שאולי הוא מהות הפסיכואנליזה.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <br/> </div> </h3> Tue, 23 Feb 2021 14:32:15 GMT office@kidumnet.co.il (Orel yehi Shalom) https://www.relational-forum.org.il/my-postd6faff35 עברית,מאמרים https://www.relational-forum.org.il/my-postd9bb121f מאת אודי חן <h3> <div> האלוהים ההתייחסותי שלי- הרס והכרה בגן העדן </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> בראיון מקסים ונוגע ללב , שעשו חברי המכון האנליטי התל-אביבי ללו ארון ב2016, ושחלק קצר ממנו נראה בהמשך, דיבר ארון שכבר ידע בשלב זה שחולה בסרטן קשה, על חייו ומשנתו. מעניין לראות איזה חלק גדול בראיון זה , מיוחד ליהדות ולקשר בין פסיכואנליזה ויהדות. רגע אחד שתפס אותי בראיון ,ארון מספר על הרב סולובייצ'יק, שהיה מזמן לשיח רב –קולי ורב-דורי אל שולחנו הדמיוני את גדולי התורה .ארון סיפר שגם הוא עושה כך , מזמן לבית המדרש הדמיוני שלו את ראנק, סירלס, אדלר, ועוד ומתווכח איתם בחברותא משותפת. קינאתי בהעזה ובדמיון של ארון, והבטחתי לעצמי, שגם אני אפתח בהרצאה זו שולחן קטן כזה, לבסוף התקבצו אליו עמי- משורר, מוזיקאי, וייצוג אחד של האלוהים ברגע מסוים בזמן.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> אני רוצה לנסות ולדבר היום, בעיקר דרך מאמרו של ארון," עץ הדעת טוב ורע – פרשנויות סותרות", על שניות עמה אנו נאבקים כבני אדם , הכמיהה לדמיון , אחדות ומיזוג מחד, והצורך בשונות , אחרות, וזהות נפרדת מאידך, אנסה לראות כיצד דואליות זו משתקפת בשני סיפורי הבריאה של ספר "בראשית " ובמאמרו של ארון. </span> </div> <div> <span> ובכן נתחיל במאמרו המרתק והעשיר של ארון על "עץ הדעת טוב ורע", בו הוא מתרכז בפרשנויותיהם המאוד שונות ( ואני ארצה לומר וגם דומות) של האנליטיקאי אריך פרום והרב הנערץ יוסף סולובייצ'יק. לסיפור הבריאה. השוני ביניהן טוען ארון קשור בשאלות המהותיות לקיום- מהם החיים הטובים? מהי אוטונומיה, התקשרות, התמסרות, רצון, כניעה, מרדנות, עצמאות, ותלות הדדית.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> אנסה בקצרה להביא את תפיסותיהם של פרום וסולובייצ'יק , כפי שהן משתקפות מעייניו של ארון.  </span> </div> <div> <span> נתחיל בפרום הרואה את סיפורי "ספר בראשית " ככלל כסיפורים מהפכניים, שמטרתם לשחרר את האדם מקשרים אינססטואוזיים, מכניעה לאלילות, לעבדות, ולאדונים, הדגש בעיניו בסיפור הבריאה וגן העדן אינו על החטא , הפיתוי, והנפילה, אלא על האופן בו האדם מאתגר את כוחו העליון של האל. האדם בעיניו הוא במהותו מורד , והוא נענש על כך , משום שאלוהים רוצה להמשיך לשמור את עליונותו ולא לאפשר לאדם את הידיעה. עם זאת הגירוש מגן העדן, הוא רגע מכונן בחיי האדם, מכאן הוא יתחיל להתקיים כיצור אנושי-אוטונומי, ומכאן יופיעו שני מאפייניו החשובים- מודעות עצמית, ובחירה חופשית. האדם יגלה את החופש שלו לא לציית, לומר לא, אפילו עד כדי הכחשת קיומו של האל. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> ארון מצד אחד מעריך, אפילו מעריץ את עמדתו של פרום, מאידך הוא רואה בה פרשנות מוטה, ההולכת רחוק מדי , עם מה שהוא קורא לו " תגובה של היפוך" , המרד בעיניו של ארון אינו יכול להיות ערך בפני עצמו אלא לכל היותר קוטב משלים לכניעה\ התמסרות. ארון מזהה ג'נדריאלית קוטב זה עם הצד הזכרי של הנפש וטוען שפרום עושה אידאליזציה לאקטיביות, אוטונומיות וחופש, ושהוא עושה דה ולואציה של חלקים המזוהים עם הנקבי כמו- התמסרות, פסיביות, קבלה, ואף כניעה. הוא מביא את פרשנותו של סולובייצ'יק ככזו שהוא ,יכול להזדהות אתה יותר, אם כי לטעמו נוטה מעט יתר על המידה לקוטב הנקבי. סולובייצ'יק בפרשנותו לסיפור הבריאה, שם דגש על שני סיפורי הבריאה השונים בספר " בראשית" כמפתח להבנת האדם. סולוביצ'יק רואה אותם כסיפורים דיאלקטיים המשלימים ומקיימים קשר האחד עם השני. שני סיפורי הבריאה יוצרים לטעמו שני סוגי אדם, האדם ה1 והאדם ה2 ,שני ארכיטיפים הקיימים בכל אחד ואחת מאיתנו. אדם 1 הוא אובייקט בין אובייקטים, גרגר ביקום, יצור אינסטינקטיבי ולא רפלקטיבי. ואילו אדם 2 הוא סובייקט, חולם, בעל פנטזיות ודמיון, הרפתקן, הכמה ליופי ועונג -יצור אנושי ייחודי. בסיפור הבריאה ה1,האל נקרא אלוהים, ישות גנרית וכללית, בסיפור הבריאה ה2 הוא ייקרא אדוניי אלוהים, זהו אל ספציפי בעל שם מפורש וקדוש, בסיפור זה האדם והאלוהים פוגשים האחד את השני פגישה אינטימית ומשמעותית.   </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> סולוביצ'יק עסוק מאוד בהפרת האיסור האלוהי, המתבטא באכילת פרי עץ הדעת, הוא סבור שרק כשהאדם עובר על האיסור , הוא לראשונה יכול להבין את משמעותו המלאה, האיש והאישה שאכלו מפרי עץ הדעת מרגישים לראשונה בושה, וזאת לדעת סולוביצ'יק , לא בגלל המיניות האסורה, אלא בגלל הקשר האפשרי שעיניהם נפקחות אליו, הקשר שבין מיניות , ניצול וכוחנות, מתוך הבנתם קשר זה, הם מוכנים להתמסר לציווי המוסרי של האל, וכך יכולים לראשונה לממש באופן עמוק ושלם את הרצון והאוטונומיות שלהם. הם מבינים שהחופש הקדוש מתקיים רק בגבולות ההלכה והחוק,.   </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> ארון רואה בפרשנות של סולוביצ'יק ככזאת המזכירה את מושג ה"סירוס הסימבולי" של לאקאן. אצל לאקאן יכולתנו לסמל תלויה באופן בו נקבל הפסד, וסירוס סימבולי מידי האב, ובכן האלוהים –האב מלמד אותנו על משמעותו העמוקה של האיסור , דרכו אנו מתאבלים על אובדן החופש המוחלט, ומתמסרים לאל ולזולת, וכך הופכים לכאלה היכולים לפתוח צוהר למרחב האנושי והסימבולי, כך אנו הופכים לסובייקטים. </span> </div> <div> <span> הייתי רוצה להתחבר להצעה של ארון בסוף המאמר שלו ולפתח אותה ,ארון מציע הצעה שלישית, לסיפור גן העדן, הצעה שהיא בעיניי נועזת ורדיקלית. ארון שם את "עץ הדעת טוב ורע "המצוי במרכז גן העדן, גם ככזה המצוי במרכז הנרטיב של הסיפור. ארון חותר תחת הבינאריות והדיכוטומיה המוטבעות בשפה ובתרבות המערבית, ומציע הסבר א-בינארי, מדרש שם, הרואה את שם העץ ככזה המרמז על כך שכל האוכל ממנו מבין כי כל דבר בעולם יכול להיות טוב באותה מידה שהוא רע, ובאותה מידה הוא יכול להיות גם טוב וגם רע. ארון מהדהד את החשיבה של בובר על כך שבאדם עצמו, תמיד קיימים ניגודים בין הטוב לבין הרע, מה שיכול להופיע כטוב יכול להתגלות כרע ולהיפך , זו בדיוק סוג החשיבה שארון מפעיל כשהוא מדבר על "חשיפה עצמית" בספרו ה"מפגש" ,הוא טוען כי אין "חשיפה עצמית " טובה או רעה, בכל חשיפה שנתפוס מלכתחילה כמיטיבה ,נגלה בהמשך שיש להתמודד עם חלקים מפתים, מנותקים, ולא מודעים שונים שלה, שהושארו בחלק האחורי של הבמה. על כן יש לדרוש ולדרוש ,זוהי מחד עמדה ספקנית קיצונית, שלא לומר חשדנית, ומאידך יש בה אמונה מתמשכת בחיפוש ובתיקון. אמונה אצל ארון עולה באופן פרדוקסלי כמעט עם ההבנה ש דבר אינו תמים, אפילו לא בגן העדן. תפיסה זו מהדהדת קו מחשבה שאותו יציג יואב בהרצאתו על הפער שבין הרעיון האמוני האידאלי, לבין העובדה שמימושו תמיד נוגע גם בקלקול ובחטא, או בשפתו של יואב , "הקלקול המיסטי בדרך אל המימוש"  </span> </div> <div> <span> ארון מציע את האניגמה והעמימות כאופנויות הוויה הקרובות יותר לתואם אנושי עם האל החי, הוא רואה את הקיום כמצוי בתנועה דיאלקטית בין קטבים, קריסה מתמשכת לאחד הקטבים תאיים על אנושיותנו , עץ הדעת טוב ורע אינו מחזיר תשובה באם תשוקה, מיניות, רעב לידע, ורצון לאתגר את החוק ולפרוץ אותו, הם טובים או רעים? הוא כן מציב את התנועה הדיאלקטית למול הקריסה, כשאנו מצויים באופן מתמשך וארוך בקריסה לקוטב אחד אנו אוחזים באלילים חסרי חיות. אנחנו הופכים עבדים לאל מת . </span> </div> <div> <span> המשותף לארון ,פרום וסולוביצ'יק היא האמונה בחיים, ובאל חי, הציווי ששלושתם פועלים לאורו הוא " ובחרת בחיים" </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> בריצה של יום שני בבוקר, הופיע בבהירות ארון מולי, היו לו מספר שאלות על הערבים הקליניים, אח"כ הוא שאל על הערב של יואב ושלי, כשסיפרתי לו על המאמרים אליהם נתייחס, נדמה היה לי שיש לו קורת רוח. אחר כך הפתיע ושאל אם ארצה לדבר בבית הכנסת שלו? אמרתי שאני חושב שכן, הוא אמר " אם כך תחשוב על ייצוג האלוהים שלך" הנושא נשכח, אבל בריצה של יום רביעי בין הקילומטר ה6 וה7, הופיע ייצוג האלוהים שלי. </span> </div> <div> <span> השנה הייתה 1974, אני הייתי בן 10,ההורים שלי נפרדו כבר לפני זמן, ועכשיו היה לי ברור שגם לא יחזרו. המדינה הייתה אחרי השבר הנוראי של מלחמת יום כיפור, האבות המנהיגים הכזיבו, אנחנו גרנו בחיפה, ואימא באותה שנה בירושליים. היא עבדה כמוכרת בחנות העיתונים והמזכרות במלון קינג דיויד. החנות הקטנה והגנרית הזו הייתה נראית לי כמו קודש הקודשים, ולאמי היו את המפתחות. הייתי ילד עצוב-שמח, שחווה שבר בחייו ובו בזמן חי את קסמו של המקום הזה שהיה נראה לו מלא בהוד והדר. בפינה הימנית של החנות היה מדף עם תקליטים למכירה, לידם פטיפון לבן . היו שם תקליטי נעמי שמר, לו יהי של חווה אלברשטיין, סע לאט של אריק איינשטן, והתקליט שהכי אהבתי התקליט הראשון של מתי כספי. בעטיפת התקליט מופיע כספי נוגה ופרונטלי, צעיר בחולצת כפתורים קצרה ולבנה, ומכנסיים חומים מתרחבים כיאה לשנות השבעים. לתקליט אין שם רק מתי כספי בעברית ובאנגלית. כספי ניגן על כל הכלים בתקליט, עיבד , הפיק ואפילו היה טכנאי הסאונד. זהו הישג תמוה עד יוצא דופן, אהבתי כמעט כל שיר באלבום, אבל אחד חדר לי לעצמות "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" עם המילים המופלאות של נתן זך זכרונו לברכה. אני מניח שבתור ילד בן 10, לא ידעתי בדיוק על מה הוא מדבר, אבל משהו תת סיפי עבר. בדיעבד חשבתי שייצוג האלוהים הזה שעבר מהשיר, סיפר לי משהו מתחושותיי הדיפוזיות באותה עת, יש אלוהים גדול ,רב כוח, וטוב .שרציתי לסמוך עליו , אפילו להעריץ. אבל הוא אכזב והפך לבלתי צפוי. התחלתי להבין שאני צריך לעקוב אחריו בזהירות, ללמוד את מהלכיו , ולא למהר להתקרב. ובכל זאת כמהתי אליו, ורציתי לפגוש אותו מחדש. אני יודע שהשגתי משהו מהמורכבות הזאת ,ללא מילים ,כילד. </span> </div> <div> <span> ביום שישי יצאתי שוב לרוץ, ארון משך אותי עוד ק"מ והופיע בין ה7 ל8, "נו יש לך ייצוג?" סיפרתי לו על השיר של כספי וזך, " אז תזמן אותם לשולחן" "אבל אני לא מכיר אותם, וזך כבר בצד שלך" " אתה יודע שזה לא רלבנטי, אמר ונעלם."  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> למחרת זימנתי אותם לשולחן של שבת, הם היו לקוניים וחידתיים, זך אמר "תקשיב למילים" וכספי אמר "תקשיב למנגינה" אחר כך הם הלכו  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> הקשבתי לשיר( השיר יעלה למעט)- "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה יהי אור, הוא התכוון שלא יהיה לו חשוך, הוא לא חשב באותו רגע על השמיים, אבל העצים כבר החלו מתמלאים במים, וציפורים קיבלו אוויר וגוף,  </span> </div> <div> <span> אז נשבה הרוח הראשונה, אל עיני אדונינו, והוא ראה אותו במו עיני ענן כבודו, וחשב כי טוב, הוא לא חשב באותו רגע, על בני האדם, בני אדם לרוב. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> אבל הם כבר התחילו לחשוב על עצמם, בלי אלים, וכבר החלה מתרקמת בליבם, מזימה על מכאוב, כשאדוננו חשב בתחילה על הלילה, הוא לא חשב על שינה, </span> </div> <div> <span> כך כך אהיה מאושר, אמר בליבו האלוהים הטוב, אבל הם כבר היו לרוב, אלוהים הטוב </span> </div> <div> <span> אספתי כמה פרטי טריוויה שחשבתי שיעזרו לי בהמשך, "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" התפרסם ב1960בספר שיריו השני של נתן זך " שירים שונים", וזאת לאחר ספר שיריו הראשון "שירים ראשונים" אליו יתכחש בהמשך. גם זך אם כן בורא את עצמו יותר מפעם אחת. אחת הפרשנויות המקובלות לשיר הייתה ארס פואטית, זהו שיר על המשורר הכותב על יצירתו הקמה עליו. כספי מלחין את השיר ב1972 והוא יוצא לראשונה בתקליט הנפלא שלו עם גרוניך " מאחורי הצלילים" , אבל ליקוי המאורות הגדול מתרחש ב 1974 כשכספי מוציא את תקליט הסולו הראשון שלו, ניתן לומר ששניהם מכוננים את עצמם כסובייקטים דרך שיר זה. מעניינת התייחסותו של זך להלחנה של כספי, הוא מודה "שהמנגינה יפה, והקצב יוצא מהכלל" " אבל יש שירים שלא נועדו להלחנה, זה שיר שלא נועד להלחנה". הוא אומר. כספי עצמו מכוון את הגיטרות לסולם לא קונבנציונלי, ויוצר מנגינה דחוסה, קצבית וטורדת. שבה נדמה שבני האדם בקולות הרקע לרגע כואבים לרגע מתגרים, הטון הוא דרמטי מאוד, וחטיבת גיטרות הקצב וכלי ההקשה דבוקות האחת לשנייה, כמעט בלתי ניתנות להבדלה. היו שביקרו את כספי שההלחנה שלו פספסה לגמרי את הטון האירוני של זך, בכל מקרה , השיר הצליח בצורה יוצאת דופן, ונשאר בפסגת מצעד הפזמונים 3 חודשים. זך מספר סיפור משעשע, שנשמע כמעט דמיוני היום בעידן הפייסבוק והאינסטגרם. זך לא היה בארץ 12 שנה , ולא ידע שכספי הלחין את השיר שלו, יום אחד כשחזר לארץ , עלה על רכבת לחיפה, לידו עמד חייל ששמע שיר בטרנזיסטור בקולי קולות, זך היקה פנה אליו שיחליש, החייל התבונן בו בכעס ואמר "נו גם נתן זך לא נאה לך" כך הבין שזה השיר שלו, כמו בשיר שלו כך גם במציאות , הגולם קם על יוצרו".  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> התחלתי להבין שהאופן שבו אני מפרש את השיר של זך והאופן שבו אני תופס את הדינמיקה שבין זך לכספי, הופכים להיות בשבילי , מעין מפתח או מקראה לפרשנות הבריאה שלי ותפיסתי את האלוהים. הנה ניצבים כאן שני אומנים יוצאי דופן, בעלי ניצוץ גאוני, כמו אלים, שמתקשים להיפרד משליטתם ממשהו שהיו רוצים שיהיה מושלם ,והוא נופח חיים משלו וחומק מהם. רציתי להאמין דרכם שאפשר למצוא נוסחה ששומרת ומגינה שבה ניתן לומר "ויהי" והכל נברא בשלמות, רק בידיהם שלהם, רק בידיי שלי. אבל הם הלכו והסתבכו, הסתבכו והלכו והותירו אותי עם אלוהים גולמי ,גדול ממני ,מבוגר אחראי , פחות או יותר, לומד יחסים איתי. אז חשבתי גם על ייצוג האלוהים שלי כמבוגר, ככזה שכבר הפך , מטפל, אבא, ובעל תפקידים, פתאום יכולתי ממש לחמול על האלוהים. שכולם מצפים ממנו שלא יכזיב שיהיה האלוהים הטוב, חשבתי על ההמשגות של ארון, שמותירות אותנו פעמים רבות ללא תשובות מוחלטות, אבל עם משא האחריות, על הבדידות החשופה של היחסים ההדדיים והא-סימטריים.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> ובכן איזה אלוהים מצייר זך? נראה שהאלוהים של זך מאוד שונה מהאלוהים הרודני והמאיים של פרום, וגם מאלוהי החוק, החסד וההלכה של סולוביצ'יק, כאן אנו פוגשים אלוהים קצת אגוצנטרי, קצת ילדותי, מכמיר לב באי ידיעתו, מאותגר ללמוד ולהרגיש ,נידון בעל כורחו כמעט ליחסים, אל מול בני אדם לרוב, שלא ברור לגמרי לפחות במערכה הראשונה של הסיפור , אם ברא אותם ובאיזה אופן ? והאם הם מאמינים בו?  </span> </div> <div> <span> השורה הפותחת " כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" מרמזת כי יש כנראה יותר מבריאה אחת ואולי הבריאות הן בכלל מתמשכות וחוזרות, אך אצל זך נדמה כי אין הבחנה ברורה בין סיפור הבריאה ה1 ל2 שכה חשוב בסיפור של סולוביצ'יק, זך מתחיל עם ה"יהי אור" של סיפור הבריאה ה1 וגולש" למתרקמת בליבם מזימה על מכאוב" של סיפור הבריאה2 ורומז בכך, אולי שיש המשכיות בין הסיפורים ומהלך שהתחיל בסיפור הבריאה הראשון לא יתנהל רק במקביל וביחס לסיפור ה2, אלא יזלוג גם יזלוג. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> אני רוצה להציע את הדמיון במבנה בין סיפורי הבריאה של פרום וסולוביצ'יק לעומת סיפורי הבריאה של זך וארון. פרום וסולוביצ'יק על אף השוני הגדול ביניהם הם נציגים של החשיבה המודרניסטית, הם מציבים אידאות, שלדעת ארון נוטות יתר על המידה לקוטב כזה או אחר, פרום מציב את האדם המורד והספקן ואילו סולוביצ'יק את האדם המתמסר והמאמין, לעומת זאת ארון במובהק וזך מתוך החידתיות השירית, יוצרים אדם ספקן -מאמין שנאבק עם אל שבעצמו לומד את עצמו תוך כדי תנועה, האידאל היחיד שגם הוא חלקי ולא קורה כל הזמן הוא לא לקרוס ולהישאר בחיות, כאן לרגע כאמור מתאחדים ארון , פרום וסולוביצ'יק ואולי גם זך אם כי באופן אירוני ודק. </span> </div> <div> <span> האלוהים של ארון וזך הוא פוסט מודרניסטי והתייחסותי, הוא מתקיים בתוך הקשר של יחסים, האלוהים ישתנה בנוכחות האדם שישתנה בנוכחות האלוהים וחוזר חלילה, אצל זך נדמה שיחסים הם ברירת מחדל תוצר טעות של האלוהים הטוב, שאין לדעת מה יקרה בהם במערכה הבאה. אם מערכת יחסיו של אלוהים עם האדם היא התייחסותית, הרי עינינו הפרשניות יחפשו אינאקטמנטים, דיסוציאציות, אימפסים, וסוגיות של תלות הדדית ויחסים אינטרסוביקטיבים, אפילו בגן העדן עצמו, כפי שיואב ידגיש בהרצאתו ובהמשך לארון האופן בו נייצג את האלוהים שלנו קשור במאוד לתפיסתנו האנליטית. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> בכדי לבסס את האופן שבו אני מייצג את האלוהים ומפרש את סיפורי הבריאה, אני רוצה לפנות אל הכתובים עצמם, אל פרשני המקרא הנועזים והרדיקליים, ואל ההוגים ההתייחסותיים. מפאת קוצר היריעה לא אוכל להתייחס בהרחבה, לשני סיפורי הבריאה, אלא אתייחס לכמה נקודות שאני רואה כמרכזיות בסיפורים, הראשונה היא רגע בריאת האדם בסיפור הבריאה הראשון, השנייה היא רגע בריאת האישה מן האיש בסיפור השני, והשלישית קשורה באכילה מפרי עץ הדעת בסיפור השני, בדומה למהלך של זך אנסה להציע שמשהו מסיפור הבריאה הראשון זולג לסיפור השני ומהדהד בו, משהו הקשור בחוויה ראשונית מושלמת של האל והאדם, המתגלגלת למסכת כואבת של יחסים ביניהם, אך כזו הנותנת גם פתח לתיקון וללמידה הדדיים, וזאת תוך געגוע בלתי נמנע כנראה, לאותה נקודת פתיחה חלומית שלהם. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> בסיפור הבריאה ה1 אזכורו של האדם מועט מאוד כ5 פסוקים, הוא מתחיל כך "ויאמר אלוהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו.... ( בראשית א –כ"ו) הפסוק מעלה קשיים פרשניים ניכרים, הראשון הוא מדוע האלוהים מדבר בלשון רבים ואומר נעשה ולא אעשה, וכיצד האלוהים והאדם מוגדרים דרך המילה הטעונה מאוד ביהדות "צלם". לצלם פרשנויות רבות-סולביצ'יק אומר "צלם במובן של ללכת בכל דרכיו, להורות לאדם להיות דומה לבוראו ולהיות אף הוא יוצר" פרשנות נוספת של ח"זל אומרת-צלם כתבנית דפוס כי האדם נעשה בתבניתו של האל, אך הסכנה האלילית של צלם כפסל או תמונה של האל , איסור אלילי חמור ביהדות ,מרחפת. ה"נעשה" גם הוא מפורש בדרכים רבות , אך אתמקד בפרשנות נועזת שאינה נחלתו של פרשן אחד, הנה אחת לדוגמא, בראשית רבה פרק ח-"אמר רבי ירמיה בן אליעזר, בשעה שברא הקב"ה את האדם, אנדרוגינוס בראו, הדא הוא דכתיב "זכר ונקבה בראם". ההצעה הנועזת פה היא שהאדם של הבריאה הראשונה, הוא יצור מיני אנדרוגיני, לפי הפרשנות החז"לית הזכר והנקבה היו דבוקים האחד לשני בגבם, ועל כן נאמר "זכר ונקבה בראם" הספרות הקבלית קוראת לזה "קשר של אחור באחור," היא טוענת שקשר זה הוא קשר חזק ודטרמניסטי, אך אין בו בחירה ומודעות. הטענה הרדיקלית יותר שפרשני המקרא מבליעים היא שאם נוצרנו "בצלמו כדמותו" הרי גם האלוהים הוא אנדרוגינוס ובכן האפשרות הפרשנית הרדיקלית שמוצעת פה, היא שהאדם הראשון הוא אנדרוגינוס והוא נוצר בצלמו וכדמותו של האל האנדרוגינוס. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> בפעם הבאה שנפגוש את האדם, יהיה זה בסיפור הבריאה השני זה של גן העדן, הפעם הוא יופיע כאחד , זכר ולבד. בשלב זה עלה בדעתי, רגע שאתם וודאי מכירים ממשחקי הילדים, משהו משתבש במשחק, יש ויכוח או אי הבנה, ואז כולם צועקים "מעכשיו" ומתחילים את המשחק מהתחלה. אסוציאציה נוספת היא אמירתו הידועה של פרויד על הסזורה כי "בין החיים בתוך הרחם ובין הינקות המוקדמת, יש המשכיות רבה יותר, מכפי שהסזורה המרשימה של ארוע הלידה מאפשרת לנו להאמין" .ובכן מה גורם לאדם ולאלוהים למחוק לכאורה את סיפור הבריאה הראשון ולספר סיפור חדש? פרשנותו הנועזת והמעניינת של רש"י, למשפט "לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו," הקודם כמובן לבריאת האישה, יכול לשפוך אור על התעלומה- רש"י אומר "שלא יאמרו שתי רשויות הן ,הקב"ה בעליונים ואין לו זוג, וזה בתחתונים ואין לו זוג" . נדמה שרש"י מכוון לעובדה שהדמיון יכול לבלבל הוא יכול אולי גם לרמז על חרדה אינססטואוזית של איחוד מיני בין האדם לאל, אני רוצה להציע כי החרדה הזו שרש"י אולי מרמז עליה, נרקמה כבר בסיפור הבריאה ה1 .הדמיון בין האלוהים האנדרוגינוס לאדם האנדרוגינוס איימה הן על האדם והן על האל, שחששו שמתוך הדמיון המוחלט שביניהם יעשו שימוש זה בזה, שיאלילו האחד את השנייה, ולא יבינו את אחרותם, על כן נברא האדם כאחר, אלוהים הוא האנדרוגינוס והאדם הוא זכר. זה אולי הפחית את החרדה , אך לא ביטל אותה, היה צורך בשלישי, שלישית ליתר דיוק. יותר מכך מאחר ודברים אינם נמחקים באמת ,והגוף זוכר, האדם היה כפוי להמשיך לחפש את החצי האבוד שלו שהיה דבוק בו בעבר, חלקו הנקבי. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> השאלה שעולה עכשיו היא-של מי ה"מזימה על מכאוב"? מי משכיח ממי? מתי התחיל האנאקטמנט ? מי חולל אותו? ומתי היה הonset שלו? כפי שארון מספר לנו בפרק 6 ב </span> </div> <div> <span> "מפגש" על האינטרקציה, קשה לדעת, ובכן העובדה שהאל הוא יוצרו של האדם, המבוגר האחראי, אינה הופכת אותו לחף או טוב מוחלט, כשמדובר ביחסים ה"אלוהים ההתייחסותי" שלנו לומד רק תוך תנועה ,התנסות וטעות, בדיוק כמו זה שיצר- האדם, אם כך בואו וננסה לעקוב אחר הסיפור. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> הסיפור כאמור, מתחיל בבריאה הראשונה ,האדם והאל מאוימים מהדמיון המפליג ביניהם, בכדי לשכך את החרדה נדרשת סזורה , האדם נברא מחדש , הפעם הוא זכר ולבד , אך גם האל וגם האדם נושאים עימם את זיכרון ה"פעם הראשונה". נדמה שבסיפור הבריאה השני האל מנסה לפצות את האדם על אובדן החלק הנקבי, הוא נותן לאדם באקט אצילי לתת שם לחיות ומקווה בסתר " ענן כבודו" שימצא לו בת זוג מבינהן , הוא אוסר עליו איסור אחד ויחיד האכילה מפרי עץ הדעת, אולי גם מתוך חשש שאם יאכל ייזכר, אך האדם ממשיך לחפש את מה שהיה בגבו, עצם מעצמו ובשר מבשרו, האדם לא מוותר , הוא במאבק על החלק האבוד, והאלוהים מבין בסופו של דבר שאין לו ברירה והחלק הנקבי המקורי, צריך לחזור אל האדם. האל נמצא במצור, מצד אחד הוא אינו יכול להחזיר את האנדרוגינוס האנושי המאיים\ מאוים, מצד שני הוא מבין שהאדם החפץ חיים חייב את החלק הנקבי להתקיימותו, האלוהים מגיע למסקנה שהוא חייב לברוא את האישה. כיצד האלוהים מרגיש עם זה? ובכן בואו ונמשיך אל מעשה בריאת האישה, אני לא יודע מה האסוציאציות שעוברות בראשיכם לגבי מעשה בריאה זה, אבל האסוציאציות שעוברות בראשי הן אגרסיביות למדי- האלוהים מתחיל כמרדים –כירורג המוציא צלע מן האדם ולאחר מכן הופך למדען מטורף המשבט מן הצלע הזאת יצור אנושי-אישה, הוא מסבך את עצמו עם האיש והאישה ואף מסבך ביניהם, נדמה שהקנאה טורפת את דעתו , אך הוא מעניק להם את מה שלא יהיה לו לעולם- זוגיות. אך המחיר נדמה ננקב, האיש לנצח ירגיש חסר, חלק ממנו נלקח אל האישה ולא יחזור, והאישה מחד יצור מופלא שכמותה ,ומאידך נוצרה כולה מצלעו של האיש, אפשר להסתכל על הסצנה הזו רק כמדממת ומזימתית, אך קשה שלא להתפעל מהמושקעות והמשוקעות האלוהית בבריאת האישה מן האיש, האלוהים שברא יום ולילה, מאורות גדולים וקטנים, ים ויבשה, בהבל פה וציווי, ממש מפשיל שרוולים ועושה עבודה, האלוהים בעצמו ,מוחל על כבודו, יורד מרום כסאו ויוצר זוג אנושי. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> האיש והאישה אינם עדיין בעלי מודעות ורצון חופשי, אך הם מרגישים וחווים, ומשהו מורכב רוחש בתוכם, משהו שאין לו עדיין מילים, שיהפוך לאינאקטמנט נוסף, האיש מכיר תודה שקיבל כזוג את החלק הנקבי האבוד שלו ושלא יהיה עוד לבדו, והאישה מכירת תודה שקיבלה חיים, ושבתוכה נמצא גם צלע זכרי שממנו תוכל להיזכר גם היא בחייה הקודמים בהם הייתה גם נקבה וגם זכר. אך מכל הסיבות שתיארתי מקודם הם גם כואבים וכאובים מספיק בכדי להתפתות למזימה, כל מה שנדרש הוא נחש אחד ארוך.  </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <span> אני מדמה את רגע האכילה מפרי עץ הדעת, כרגע של התגלות אלוהית. האיש והאישה עומדים עירומים האחד מול השני, ומבינים באחת כל כך הרבה, עיניהם אינן רק פתוחות הן נפקחות. הם מבינים באחת את גודל האחריות של מפגש חשוף זה ביניהם, שיש בו קריאה להכרה והכרות הדדית או בשפתה של בנג'מין הם נמצאים במקום בו הם יתחילו להתמודד עם הקושי שהוא נחלתו של כל סובייקט-ההכרה בזולת כמרכז שווה ערך של חוויה. הפרשנות הקבלית משתמשת במושג "הנסירה", היא רואה בבריאת האישה כמעשה בריאה שני , כאן נעשית נסירה , כלומר הפרדה בין הזכר לנקבה, אחרי המעשה האלוהי המחודש של הבריאה, נוצרת האפשרות לבחירה. ההדבקות אינה נתונה יותר אלא דורשת רצון מודעות ויצירתיות. החיבור עתה הוא פנים אל פנים, לוינס ינסח זאת כתמצית האנושיות- המפגש עם פני האחר. האיש יראה את האישה והאישה את האיש ,הזכרי והנקבי יהיו תמיד מצויים ביניהם ועל כן יחפשו גשר גם בתוכם , זוהי עבודה של תיקון שנותנת תקווה לאהבה, גם בין בני האדם וגם בין האדם לאל. אך במקביל כוח חזק לא פחות יפעל , אותו געגוע קמאי למקום בו היותם זכר ונקבה הייתה נתונה ולא דרשה דבר, כשהיו נזר בריאה שאין שני לו, בצלמו ובדמותו. כך גם האדם וגם האל יקיימו מתח בעצמם וביניהם, בין תחושת השלמות והמושלמות של הבריאה הראשונה, לבין המסכת המופלאה והכואבת של יחסים בין בני האדם עצמם, ובין האדם לאל. מכאן נגזרת האניגמה ודו המשמעות של החיים. בהמשך לחשיבה של אוגדן -עמדותינו הדפרסיביות לא יגאלו אותנו לגמרי מחלקים קדומים , מפצלים ודיסוציאטיביים, העמדות והפוזיציות, יכולות לכל היותר בתוכנו וביננו, לדבר, לשלול ולהשלים וחוזר חלילה, האפשרות לתקן ולאהוב קשורה בקשר מסתורי עם קבלת הגעגוע לאיחוד ראשוני וקדום, כל שנשאר הוא לאפשר לשני סיפורי הבריאה שלנו לזלוג האחד אל השני. </span> </div> <div> <span> <br/> </span> </div> <div> <br/> </div> </h3> Tue, 23 Feb 2021 11:37:16 GMT https://www.relational-forum.org.il/my-postd9bb121f עברית,מאמרים https://www.relational-forum.org.il/my-poste4163862 מאת נעמה גרינולד <h3> המעבר לטיפול מרחוק – סזורה ויחסי כוח, מאת נעמה גרינולד <div> המעבר לטיפול מרחוק – סזורה ויחסי כוח </div> <div> נעמה גרינולד, פסיכולוגית קלינית </div> <div> מטפלים רבים מעלים על הכתב בפלטפורמות השונות את תחושותיהם ומחשבותיהם ביחס לשינויים הדרמטיים שאנו עוברים בשבועות האחרונים בחיים האישיים החברתיים וכמובן המקצועיים. בכך תורמים לניסיונות של כולנו לעכל את המשמעויות השונות של המתרחש, וזאת תוך כדי תנועה. במאמציי לתת פשר לחוויות במפגשים הטיפוליים אני מוצאת כי המושג סזורה של ביון מיטיב להחזיק את הדיאלקטיקה הטמונה בין קטיעה להמשכיות (Bion, 1977). הדואליות הטמונה במונח מאפשרת לי לראות גוונים של תגובות גם בקרב מטופליי וגם בתוכי, ולפענח התערבויות טיפוליות, או לחילופין הימנעות מהן, כתנועה על הציר בין גדיעה לבין שימור רצף. </div> <div> <br/> </div> <div> בפיתוח רעיון הסזורה נשען ביון על אמירתו של פרויד – כי "בין החיים בתוך הרחם לבין הינקות המוקדמת ביותר יש המשכיות רבה יותר מכפי שהסזורה המרשימה של אירוע הלידה מאפשרת לנו להאמין" (פרויד, 1926). ביון גורס כי בין מצבים מנטליים שונים או בין אירועים הנחווים כמפוצלים ושונים באופן מהותי קיימת גם המשכיות. הרעיון מאתגר אותנו להכיר ברצף גם במקום בו מורגשת גדיעה – בחיתוך בין עבר להווה, בין מוכר לשונה, בין עצמי לזולת, בין פנים לחוץ ועוד. סזורה הוא מעין רווח הנוצר במעבר בין שני מצבי חיים הנראים לעיתים בלתי ניתנים לחיבור. יש הרואים קשר בין מונח הסזורה לעמידה במרווחים (Standing in the spaces) של פיליפ ברומברג. בעוד המונח של ברומברג מתאר את המרווח בין מצבי עצמי שונים הסזורה הביוניאנית מדגישה את עוצמתם של החיתוך, השבר או הפירוק. </div> <div> <br/> </div> <div> היכולת להחזיק בשני החלקים של הסזורה – הן הגדיעה והן הרצף הינה אתגר מנטלי וטיפולי. כך למשל התאור של האירועים בעת הזו כ'טראומה' נכון עבורינו ברגעים מסויימים אך אינו מחזיק את נרחבות הגילויים של יצירתיות, תחושות הזדמנות או בטחון שאנו או חלקינו חשים ברגעים אחרים. לחילופין, הדגשת קוטב ההמשכיות (המתגלמת למשל באמירות כמו – טיפול הוא קשר בין-אישי ויכול ולהתקיים גם בתנאים שונים ותחת התקפות) אינה מכירה בעוצמת השינוי ב- setting והמעבר לטיפול מרחוק, ובסדק שנפער בכמה הנחות יסוד טיפוליות קודמות, מפורשות או מובלעות. ב'עמדת הסזורה' אנו מכילים בתוכנו את שני הקטבים; בוחנים תוך כדי תנועה מה נקטע ומה ממשיך, מה נתפס בכל דיאדה טיפולית כ'חיוני' ומה מתברר כפחות חיוני, מהו הessence הטיפולי שנותר מעבר למסגרת ומה עובר שינוי? </div> <div> <br/> </div> <div> כשמטופל מסרב בראשית התקופה לעבור לטיפול בזום אני חושבת שמבטא בכך את עוצמת תחושת הגדיעה ביחס לחוויה המוכרת שלו מהטיפול, או שמניח גדיעה כזו לגביי ולא בטוח לגבי יכולתי להיות עבורו 'מוכרת' גם בסיטואציה שונה. כשמבטא לאחר זמן נכונות 'לתת צ'אנס' ולבדוק איך יהיה- הוא מבטא תנועה דיאלקטית שהתרחשה בתוכו (בעזרתי או בלעדיי) להיות במגע עם האפשרות שאני מציעה לכנות 'המשכיות טובה דיה' ואולי אף משאלה להתחלה חדשה. </div> <div> <br/> </div> <div> בתנועה בין חיתוך לבין רצף אני מציעה לסמן היבט אחד בכל אחד מהקטבים. </div> <div> <br/> </div> <div> בקוטב הפירוק, הד-קונסטרוקציה, ברצוני להציע נקודת מבט נוספת סביב סוגיית ה setting. בבת אחת, באופן שנכפה עלינו עבר ה setting שינוי דרמטי, אולי אף יותר מכל הטרנספורמציות שעבר בתולדות מאה פלוס שנות הפסיכואנליזה. בתוך הכתיבה העשירה על משמעויות השינוי ב settimg[1] ברצוני להתבונן על המשמעות השינוי דרך הפריזמה של יחסי הכוחות- מה קורה לאיזון בשליטה ובהשפעה בין המטפל למטופל? </div> <div> <br/> </div> <div> מטופלת שפנתה לטיפול בין השאר על רקע התמכרות למריחואנה, 'מגלה' שהיא יכולה לעשן תוך כדי טיפול בזום, ולא חולפות דקותיים ובצחוק גדול היא משתפת אותי שעכשיו היא גם יכולה לעשן ג'ויינט במהלך המפגש. מטופל אחר מתקשר לשיחת וידאו בעודו בפקק ארוך בנסיעה בינעירונית. אני מרגישה אי נוחות רבה מה setting החדש, אך מתברר כי חוויותינו שונות; לשאלתי משיב כי הוא מרגיש מרוכז הרבה יותר כשהוא גם בנהיגה (ואכן נראה מעורב ביותר). מעבר למשמעויות השונות של השינוי ב setting (שבירה? המשכיות?) אני מתבוננת במרחב ההתייחסותי שנוצר ובקריאת התגר או באיתגור של יחסי הכוח. אני מגלה עד כמה בחדר הטיפול אני קובעת את ה setting, גם בדקויות רבות שאף אין צורך לציינם במפורש. בטיפול מרחוק ה setting נפתח למשא ומתן, שיש בו לא רק מהריקוד של התאמה הדדית, אלא גם מהצרימה של התחככות. עם כל מטופל ובכל קבוצה טיפולית מתהווים חוקים חדשים. אני לא רוצה ל'משמע' את מטופליי, ופותחת מרחב רפלקטיבי ומזמינה התבוננות משותפת על הדינמיקה שנוצרת. אולם, חייבת להכיר, גם אם במידה של מבוכה, בכאב על אובדן השליטה. המטופלים משתמשים בפירצה שנוצרה לעצב את המסגרת גם בצלמם ובדמותם. עדיין מוקדם להעריך את משמעויות העומק של סוג זה של שינוי, אולם התבוננות על היבט זה של הפירוק היא הכרה שכל חזרה עתידית למפגשים 'רגילים' תהווה ר-קונסטרוקציה (בנייה מחדש) ולא חזרה פשוטה למבנה הקודם. </div> <div> <br/> </div> <div> ההיבט השני מתייחס לקוטב השימור, ומתייחס בעיקר למטופלים התופסים את הטיפול בוידאו (או טלפון) כפחות קרוב, פחות אינטימי ויותר מרוחק באופן משמעותי עד כדי אי רצון להמשיך בפגישות. אצל חלקם מתעצמת הנטייה לשימוש במנגונים אוטיסטיים (טסטין, 1981), נטייה להתכנסות פנימה, להשתבללות ולבועתיות. עבורם הזמנה להמשך טיפול בזום אינה 'מחזיקה דייה'. אנו עשויים לשתף פעולה עם הימנעות של המטופל, אולי גם מתוך הפגיעות הנרקיסיסטית שלנו (לא לחזר אחרי מי שאינו רוצה בנו), או מתוך העומס בו אנו עצמינו נתונים. אולם אן אלוורז (1992) מזכירה לנו כי אל מול שימוש במנגנונים אוטיסטיים יש צורך בפרקטיקה של השבה (reclaiming) – לקרוא למטופל לבוא אלי, לפעול באופן אקטיבי יותר מכפי שאני נוהגת באופן רגיל. להחזיר אותו לקשר אלי, ממש כפי שהאם מזמינה את תינוקה להיות עימה במגע מנטלי. </div> <div> <br/> </div> <div> באילו פרקטיקות אני מוצאת את עצמי פועלת מתוך רצון להשיב את המתכנסים והמשתבללים אלי? </div> <div> <br/> </div> <div> שומרת על קשר מסויים גם עם מי שהפסיקו (בנתיים?). </div> <div> חושפת את הקושי שלי במעבר לטיפול מרחוק. </div> <div> מציעה לתת צ'אנס ושנבדוק ביחד האם רבה המוכרות על ה'מוזרות' או להיפך. </div> <div> בהשראת תאוריית מנטליזציה מגבירה שימוש ב- ostensive cues שימוש בשמו של המטופל, שימוש מובחן בטונים כדי לרכז את תשומת הלב, מתאמצת יותר ללכוד את מבטו של המטופל בווידאו Fonagy &amp; Bateman, 2019)). </div> <div> מזכירה תכנים שהמטופל הזכיר בעבר כדי להנכיח את ההמשכיות. </div> <div> מזמינה את המטופל להציע שינויים שעשויים להקל על המעבר (מטופלת על הרצף האוטיסטי ביקשה ממני להתיישב רחוק יותר מהמצלמה, כי הקירבה של דמותי על המסך חזקה לה מידי…). </div> <div> זוהי 'נוכחות' אחרת, כפי שמיטיבה לתאר אלוורז. ואני מוצאת שדבריה מחזקים אותי להתאמץ למצוא בתוכי ובתוכנו צורות נוכחות חדשות, שיסייעו לשמור על קוטב ההמשכיות למי שהדבר כה קשה עבורו. </div> <div> <br/> </div> <div>   </div> <div> <br/> </div> <div> [1] תודות רבות לד"ר חנה אולמן ולפרופ' אוריה תשבי על דבריהן מאירי העיניים סביב סוגיית ה setting כמו גם לכותבים נוספים בגיליון שיחות האחרון. </div> <div> <br/> </div> <div> <br/> </div> </h3> Sun, 21 Feb 2021 15:29:57 GMT https://www.relational-forum.org.il/my-poste4163862 עברית,מאמרים https://www.relational-forum.org.il/my-poste12709ef <div data-rss-type="text"> <p> <a href="https://hdq-colman-ac.zoom.us/rec/share/5o8pI5bMsW1JG53IsEXkQ4cvXaXAX6a81SQXrqAOz0n7LyDXRE0930rZIz_-ZuXG" target="_blank"> לצפייה בהרצאה </a> <a href="https://hdq-colman-ac.zoom.us/rec/share/5o8pI5bMsW1JG53IsEXkQ4cvXaXAX6a81SQXrqAOz0n7LyDXRE0930rZIz_-ZuXG" target="_blank"> לחצו כאן </a> <span>  סיסמת הכניסה: 61774448 </span> </p> </div> Mon, 01 Feb 2021 13:31:56 GMT office@kidumnet.co.il (Orel yehi Shalom) https://www.relational-forum.org.il/my-poste12709ef וידאו https://www.relational-forum.org.il/10-9 <div data-rss-type="text"> <p> <span> להלן קישור לצפייה ביו-טיוב בהשקת ספרה של ד"ר אילנה לאור הממלכה מתאריך 10.9: <span>  </span> </span> </p> </div> Mon, 01 Feb 2021 13:28:46 GMT office@kidumnet.co.il (Orel yehi Shalom) https://www.relational-forum.org.il/10-9 וידאו https://www.relational-forum.org.il/my-post <div data-rss-type="text"> <p> <span> להורדה לחצו על שם המאמר: </span> </p> <p> <a href="https://irp-cdn.multiscreensite.com/682fedd7/files/uploaded/Aron-L.-2004-Gods-influence-on-my-psychoanalytic-vision-and-values.docx" target="_blank"> Aron, L. (2004) God's influence on my psychoanalytic vision and values </a> <a href="http://relational-forum.org.il/wp-content/uploads/2021/01/Aron-L-2005-The-Tree-of-Knowledge-Good-and-Evil.pdf" target="_blank"> <br/> <br/> </a> <a href="https://irp-cdn.multiscreensite.com/682fedd7/files/uploaded/Aron-L-2005-The-Tree-of-Knowledge-Good-and-Evil.pdf" target="_blank"> Aron, L (2005) The Tree of Knowledge Good and Evil </a> </p> <p> <br/> </p> </div> Mon, 01 Feb 2021 13:26:03 GMT office@kidumnet.co.il (Orel yehi Shalom) https://www.relational-forum.org.il/my-post מאמרים https://www.relational-forum.org.il/make-the-most-of-the-season-by-following-these-simple-guidelines <div data-rss-type="text"> <p> <span> אשלייה, התפכחות ויצירה משותפת של תקווה מפוכחת </span> </p> <p> <span> דר' אבי ברמן  </span> </p> <p> <span> ההרצאה הועברה בזום לחברי הפורום ההתייחסותי ב 14/7/20 </span> </p> <p> <span>   </span> </p> <p> <span> ההרצאה הזאת, במקורה, נכתבה לקראת הכנס ההתייחסותי הבין לאומי שהתקיים בתל אביב ונקרא "לדמיין בעיניים פקוחות". ארגון הכנס נקלע לסערה פוליטית והוחרם על ידי משתתפים רבים עקב הסתה מצד ה BDS. חשתי שחלק גדול של ה -IARPP מועל בערכיו המקצועיים והחברתיים העומדים בבסיסו, למשל בהפניית עורף להכרה ההדדית. התעורר בי צורך להתמקד ב"עיניים הפקוחות" והחלטתי לכתוב על התפכחות. מתוך נקודת מבט זו, השיח אודות תקווה, שנותרת אחרי התפכחות נראה לי חשוב יותר מאשר התקווה שמתלווה לאשליה. ההרצאה עוסקת באפשרות של תקווה מפוכחת, כזו שאין בה הכחשה של סכנות מציאותיות, אבל יש בה אפשרויות של התחלות חדשות. </span> </p> <p> <span> וויניקוט (1995) היה מאוד אופטימי לגבי האשליה. האשליה, לפי וויניקוט, הוא אחד האפיונים של המרחב המעברי. האם תומכת באשלייתו של התינוק לפיה "בתחילה (היא) מעניקה לתינוק, מתוך התאמה של כמעט מאה אחוזים, את ההזדמנות לאשליה שהשד שלה הוא חלק מן התינוק…. תפקידה של האם, בסופו של דבר, להביא את התינוק בהדרגה להתפכחות מאשליה, אבל אין לה תקווה להצליח בכך, אלא אם כן הייתה מסוגלת להעניק לו תחילה הזדמנות  </span> <span> מספקת </span> <span>  לאשליה". (משחק ומציאות, עמ' 44). כלומר: התינוק, בעזרת האם, יוצר את המציאות אותה הוא מוצא ולהיפך. המרחב המעברי מכיל את הסתירה (את הפרדוקס). </span> </p> <p> <span> מלבד היותו מאפשר התפתחות, אני מציע כי המרחב המעברי הופך להיות אפשרות להכלה של שוני בין-אישי. אפשר לחיות עם סתירות ועם התסכול אותן הן מעוררות, מבלי לאבד את הקרבה ביחסים. בזכות המרחב המעברי, כפי שהוא מוצג על ידי וויניקוט, אפשרי דו קיום של שונים. אפשרי מרחב של יחסים שבו ישנן שתי דעות מבלי שאחת כופה את עצמה על האחרת. ההכרה בשוני מאתגרת את היחסים אבל לא הורסת אותם ולא איש מן השותפים בהם. </span> </p> <p> <span> הרעיון הזה כולל בתוכו תקווה: תקווה לפיה, דו קיום בונה ומיטיב בין שונים הוא אכן אפשרי. </span> </p> <p> <span>   </span> </p> <p> <span> תקוה </span> </p> <p> <span> מיטשל (2003) : "…. לקוות משמע להעניק ערך לעתיד שאינו בהכרח בטוח" 272. התקווה מכוונת אל העתיד ואל עתיד טוב יותר. </span> </p> <p> <span> מושג התקווה בפסיכואנליזה נמצא בצומת שבין שתי גישות. "האחת רואה את התקווה כרגרסיבית בעיקרה וכהפרעה לחוויות בוגרות ומספקות. האחרת רואה את התקווה כמקדמת בעיקרה ומאפשרת חוויה עשירה יותר. עמ, 262 </span> </p> <p> <span> מיטשל עסק בנושא בספרו "תקווה ופחד בפסיכואנליזה". הוא מכיר באפשרות הראשונה לפיה תקווה עלולה להיות התרחקות הגנתית מהכרה במציאות קשה. הוא מציע לנו לפעול כמטפלים בתוך מרחב המסוגל להכיל את שתי האפשרויות. ועם זאת הוא מייחס חשיבות רבה לתקווה כ"ההתארגנות אשר הופכת את הרגרסיה ליעילה… נושאת בחובה את התקווה להזדמנות חדשה להפשרת המצב הקפוא" 1954 עמ' 283 </span> </p> <p> <span> אנה אורנשטיין (1995) באחד משני מאמריה על הפנטזיה המרפאת (the curative fantasy) אומרת כי כאשר אנחנו מקשיבים למטופלים, נוכל לשמוע מהם מה , על פי אמונתם, מחולל את הריפוי שלהם: "כל היחסים האינטימיים מחיים מחדש את התקוות והציפיות המפוזרות והמודחקות שהורדמו בשל חוויות שליליות ומכאיבות ששלטו בחייו של המטופל". (113). </span> </p> <p> <span> "כאשר התחקנו אחר הציפיות והתקוות האלה מצאנו כי הן מאורגנות לתוך פנטזיות קונקרטיות ומגובשות יחסית. הן קיבלו את הצורה הקונקרטית של פנים יפות, שרירים ונטיות אתלטיות, בן/בת זוג חדשים, הורים אחרים". (113). </span> </p> <p> <span> בעיני אורנשטיין מה שנראה ממבט אחר כילדותי או אשלייתי, מכיל בתוכו אמונה וחיות שניתנת לעיבוד משותף לכלל ריפוי. התקווה היא להיות מי שאני יכול להיות בחברת מי שמתאים לי. </span> </p> <p> <span> התפכחות: </span> </p> <p> <span> בואו נשים לב כמה רכה והדרגתית היא ההתפכחות כפי שמציג אותה וויניקוט. היא נעשית בתוך מרחב מוגן ובטוח שנשמר על ידי האם הטובה דיה ומקשיב לקצב האישי של התינוק. התינוק מקבל מנות קטנות וניתנות לעיכול של מציאות לא נעימה המתנהגת בניגוד לציפיותיו. אולם אני מניח שכל אחד מאיתנו מכיר חוויות של התפכחות שונות לחלוטין: לא בהדרגה ולא בסביבה שומרת. המציאות לא מוגשת במנות קטנות אלא מכה דרך אמת, אכזרית לפעמים, שמתגלה פתאום. </span> </p> <p> <span> המילה Disillusionment מצביעה על כך שקודם הייתה אשליה Illusion. ועתה האשליה פינתה את מקומה לאמת, גם אם כאובה. במונחים במקובלים על פי הגישה הראשונה, האשליה מוצגת כסטייה מבוחן מציאות תקין. גם בעברית המילה "התפכחות" מציגה רעיון דומה. מה שקדם להתפכחות (לפחות באחד המובנים) הוא שכרון, שהיא אבדן חושים ושוב – פגיעה בבוחן המציאות. האשליה מוצגת כמגונה בעוד שההתפכחות משקמת את המפגש עם המציאות ומרחיקה את האדם מן הסכנה. </span> </p> <p> <span> אבל, נשים לב לשינוי הדרמטי שחל עם כניסתה של המילה "האשליה" בדלת האחורית. מה שמסתבר עכשיו כאשליה היה פעם חלום שיכול להתממש, בחזון, בתקווה. כולל אמונה באובייקט טוב. התפכחות היא לפעמים שברו של החלום. היא כוללת אכזבה מאנשים ולפעמים גם חוויה כללית עמוקה של שבר באנושות ובאנושיות. היא כוללת חוויית בדידות ועלבון ומעלה פחדים פרנואידיים. ההתפכחות עלולה ליצור הסתגרות. היא מגרשת אנשים מן המעגל החברתי ומצמצמת את העולם הבין אישי לקרובים ביותר, אלה שלא אכזבו עד כה. </span> </p> <p> <span> אני מציע כי, במובן החברתי של השיח שלנו, חלק מן העומדים מנגד של היום הם אלה שעברו התפכחות. הסכנה בחוויית ההתפכחות היא שהיא עלולה להפסיק את הפעלתנות (האקטיביסטית) של אנשי החלום. הפעילים הולכים הבייתה ונסגרים שם. </span> </p> <p> <span> כדי שלא נשליך את התינוק יחד עם מי האמבטיה, הבה נזכור כי יחד עם כל זאת, ההתפכחות מלווה בתחושה חריפה של מציאותיות שנחווית כבעלת ערך רב. עמדות סכיזו-פרנואידיות מתחזקות אמנם בתוך חוויית ההתפכחות, אבל חוויית ההתמצאות בעולם כפי שהוא נתפסת כמעניקה הגנה וסדר. על כן , לפעמים התפכחות מלווה גם בתחושה של הקלה, גם כשהיא מלווה בעצב. </span> </p> <p> <span>   </span> </p> <p> <span> רחל </span> </p> <p> <span> (התיאור הבא נכתב בהשראתן של שתי מטופלות שונות. הן אינן ניתנות לזיהוי. השיח הטיפולי מובא כלשונו באישורה של המטופלת). </span> </p> <p> <span> רחל עומדת כיום בראש מחלקה במשרד ממשלתי. היא מחכה בכיליון עיניים לסיום תפקידה בעוד כשנה וחצי. חלומה הוא להשלים תואר שלישי במשפטים בנושא הקשור למעמדן של נשים. לאחר מכן היא רוצה להרחיב את פעילותה המעשית בתחום זה. בארבע השנים האחרונות נזקפים לזכותה הישגים רבים. היא קדמה את המחלקה גם בתקציבים ובכוח אדם וגם בהרחבת תחומי פעילות. </span> </p> <p> <span> אלא שלא כך היו הדברים מאז ומעולם. רחל היגיעה אלי לאחר שהודחה בבושת פנית מאותה משרה אותה היא מאיישת היום בהצלחה כה רבה. היא התחילה את תפקידה כממלאת מקום זמנית של ראש המחלקה שקדם לה שיצא לגמלאות. בשל מאבקי כוח בין המועמדים הגברים על המשרה שהתפנתה איש מהם לא היה יכול להיבחר במועד זה. רחל הייתה הפתרון הזמני לקיפאון הניהולי. היא אהבה את התפקיד. בזמן שנותר לה עד סוף הקדנציה השתנו לטובה היחסים במחלקה. היא הנהיגה ישיבות מסודרות, תקשורת שקופה ונעימה. היא קיבלה יוזמות נכונות מכל כיוון שהגיעו. הניהול שלה היה יעיל, הגון ומתייחס. לאור השבחים שקיבלה היא החליטה להציג את מועמדותה לתפקיד של קבע. </span> </p> <p> <span> כשנודע הדבר למועמדים האחרים התהפך עליה עולמה. הם הפסיקו לדבר איתה לאלתר. הם החלו למחות על מועמדותה לפני ראש האגף. הוא חיבב אותה עקרונית אבל תמיכתו בה הפכה למהוססת וחסרת שיניים. היא שמעה ממנו מילות ניחומים במקום התייצבות לצידה ולצד השיגיה. אולם הרע מכל עוד המתין לה בין הצללים. באחד הימים היא מצאה השמצות אנונימיות באינטרנט. ה – Shaming היה קשה: כתבו עליה שהיא חלשה, ולא מנוסה. הם ציינו את גירושיה ורמזו משהו על בנה שלקה בהתקף פסיכוטי בעיצומו של הטיול הגדול בהודו. היא הייתה בטוחה שהיא יודעת מי מהם עשה זאת אבל לא הייתה יכולה להוכיח זאת. </span> </p> <p> <span> היא הייתה שבורה. היא לא הייתה יכולה להאמין שאנשים יכולים להיות רעים כל כך. היא חשה כפיות טובה שכמוה לא ידעה מעולם. אמביציות ופוליטיקה של תאבי כוח ושליטה רמסו את האוירה השונה שבנתה בהשקעה מסורה וברוח טובה. ההתפכחות נכפתה עליה ואיימה להפיל אותה ארצה תרתי משמע. היא נכנסה למיטה הודיעה שהיא חולה ולא חזרה לעבודתה במשך שבועיים רצופים. היא הרגישה כמו אישה מוכה. </span> </p> <p> <span> היא פנתה אלי, למרות שרוב חברותיה הציעו לה לשמוח בחלקה ולשכוח את העוולות שגרמו לה אנשים בעבודתה. במקרה זה, "האנשים במקום עבודתה" היו חבורה של גברים אמביציוניים ויודעי תככים. חברותיה רצו להרחיק אותה מן הסביבה המרעילה בה בלתה אז שעות רבות מדי יום. היא יצאה מדי בוקר אל שדה הקרב וחזרה הביתה מושפלת מדי ערב. היא חיפשה מטפל גבר, "כי הוא אולי מבין איך עובדים הגלגלים בעולם הגברי המסואב הזה". </span> </p> <p> <span> כמטפל גבר "בעולם הגברי המסואב הזה" ההעברה כלפי התחילה ממקום חצוי. הייתי עבורה מקור של תקווה וגם ארץ אויב בו זמנית. הייתי מומחה לענייני גברים נרקיסיסטיים ומנצלים מתוך מה שנראה בעיניה כניסיון אישי. </span> </p> <p> <span> וגם ההעברה שלי כלפיה הייתה מורכבת: </span> </p> <p> <span> יכולתי לחוש עלבון וריחוק רגשי מסוים על הייחוס הזה. מה גם שהעולם הפנימי שלי דיבר אחרת. בזיכרונותיי חשתי שאנחנו דומים יותר מאשר שונים. גם אני הייתי קורבן לכוחנות ואפליה במערכות שנות החל מחברת בני גילי דרך אירועים בהתמחות שלי בהם פחדתי דווקא מנשים בעמדות סמכות. בצדק – בחלק מן הפעמים. ועד מציאת הסגנון האישי שלי בהתמודדות מול עוול. </span> </p> <p> <span> חשתי גם קרבה והזדהות. שמעתי את הפנייה הרכה להיות מובנת ומוגנת על ידי. הכעס שלה על גברים ביקש לעצמו מקום לביטוי ולהכלה. היא הייתה זקוקה לעדות אמפתית מצידי ולאפשור של ניצנים של עימות כלפי אנשים שתגובתם לא הייתה ידועה לה. כמוני. </span> </p> <p> <span> לאחר מספר פגישות בהן חשתי את הפגיעות והבושה שלה אמרתי שפנייתה אלי מסמנת את חווייתה שהיא נמצאת בצומת שבין הבחירה בהתרחקות מן הרעים או בהתמודדות מול עוול. אמרתי כי לכל אפשרות יתרונות משלה ושכדאי לה להניח שאני יכול לעזור לה למצות את היתרונות ברגע שתרגיש שהיא יכולה לבחור. ניסיתי להקל על תחושות הכשלון עמן באה ולהעניק ערך שווה לכל דרך שתבחר. </span> </p> <p> <span> אולם, הניסיון שלי לבטא אמפתיה כלפי כל בחירה שלה לא נחווה כאמפתי. דווקא בגלל הביטוי המאוזן שלי, התברר לי כי רחל חשה שאני בעצם לא מזמין אותה למועדון המנצחים ומשאיר אותה מודרת כאישה. "אם זה היה מטופל גבר היית מדריך אותו. לא רק מבין לליבו". ומיד אחר כך היא אמרה: "אם אני שותקת להם אני אצטרך לעזוב את המקום הזה שהקדשתי לו עשרים שנה". "אני לא אוכל לסבול את ההשפלה של לבוא כל יום מושפלת ולפגוש את חבורת הבני….". היא לא היתה יכולה לסיים את הביטוי ולומר "הבני זונות האלה". </span> </p> <p> <span> אמרתי: "את אומרת בצורה מאוד נוגעת ללב שאת לא יכולה לשאת את העוול ומיד לאחר מכן לא יכולה לקרוא להם "בני זונות" כמו שאת באמת מרגישה. ומה אם תיקון העוול שנעשה לך מותנה בנכונות שלך לתקוף חזרה? קשה לך להרע למישהו. את באמת לא רוצה להכאיב. בנסיבות שלך זה נוכחת לדעת כי ההימנעות הזאת נוצלה לרעה. כנגדך". </span> </p> <p> <span> במחאה שלה על איזון היתר הניטרלי שלי השפיעה על שנינו. רחל חוותה את עצמה עומדת מולי ומשפיעה. המשך השיח שלנו היה אישי, רגשי ואתי. היא היתה צריכה לסדר מחדש את מערכת הערכים שלה ולכלול בתוכה מושגי מפתח לדעתה כמו "זכות התגובה" או "הזכות להגנה עצמית". </span> </p> <p> <span> בפגישה הבאה היא אמרה שהיא רוצה להילחם. "בעצם אני רוצה להחזיר לעצמי את כל מה שבניתי כאן. לתקן את המחיקה" והיא הוסיפה: "ואם אפשר ללמד אותם לקח". אחזור לתיאור המקרה הזה בהמשך. אני רוצה לעסוק במרכיב חווייתי אותו אני רואה כחיוני לעיבוד משקם של שברו של חלום. אני קורא לו "חווית הבלתי נסבל". </span> </p> <p> <span>   </span> </p> <p> <span> הבלתי נסבל </span> </p> <p> <span> במקרים רבים התפכחות מבשרת שינוי תוך אישי ובין אישי. ולא תמיד: יש מקרים רבים שבהם התפכחות מוליכה בעיקר לעצב ולהשלמה. האדם נשאר ללא החלום, ומפעיל את מנגנוני ההסתגלות שלו כדי למצוא את הטוב האפשרי בתוך מצב שאין הוא מאמין שהוא ניתן לשינוי. יש מצבים אשר בהם תגובה זו היא מציאותית. </span> </p> <p> <span> עם זאת ברצוני לעסוק בשאלה מה מבדיל בין המקרים בהם התפכחות מבשרת שינוי לבין אלה שבהם התפכחות מוליכה להסתגלות נוספת. </span> </p> <p> <span> אני עומד להציע כי התפכחות מוליכה לשינוי תוך אישי ובין אישי מתאפיינת בצירוף של תקווה ובעיבוד אינטר-סובייקטיבי של השבר. מיד אגיע לכך. </span> </p> <p> <span> ישנו, לדעתי, תנאי הכרחי קודם והוא חוויה סובייקטיבית עזה לפיה משהו במצב הקיים שלאחר השבר הופך להיות בלתי נסבל עבור האדם. רחל אומרת: " אני לא יכולה לשאת יותר את ההשפלה…". מטופל אחר אומר על התפרצויות הזעם של אשתו: "אי אפשר להמשיך ככה. אני סובל מדי…". הוא עובר לישון בסלון בינתיים כי עכשיו קורונה. ועוד מישהו אומר על בן זוגו שמגיע ערב ערב בשעות הקטנות של הלילה: "מצטער. לא לזה התכוונתי. דיברנו באמת שניתן חופש אחד לשני. אבל זה לא חופש. זאת בדידות. לא שלו. שלי. אז עד כאן. הודעתי לו שאנחנו נפרדים". </span> </p> <p> <span> חוויית הבלתי נסבל מכירה במציאות, מובילה להתפכחות והופכת לגבול. עד כאן. אבל, רגע. הם עוד לא נפרדים. לעיתים קרובות בעקבות ההתפכחות, וחווית הבלתי נסבל נוצרת השפעה הדדית ובעקבותיה תיקון המאפשר בניה של מרחב חדש טוב יותר. ואם זה לא מצליח תיתכן פרידה. </span> </p> <p> <span> אני מציע כי חווית ה"בלתי נסבל" היא סובייקטיבית וממוקדת בהיבט של מציאות בין אישית מכאיבה אשר האדם מרגיש לגביה כי אינו יכול ואינו רוצה עוד להתרגל אליה יותר. היא נוצרת בתהליך אינטר סובייקטיבי משולש הכולל את האדם הסובל, את הזולת אשר התנהגותו מכאיבה מדי וכן מרכיב של מצידו של זולת שהוא שנחווה כמיטיב, אמפתי ומבטא אחרות כנקודת מבט שונה ומנוגדת. נראה לי כי בטיפול חוויה כזו מבקשת הכרה יותר מאשר הרגעה ומשא ומתן. </span> </p> <p> <span> חשיבותה של חווית הבלתי נסבל, טמונה (לדעתי) בכך שהיא מסמנת את ההיחלצות מתהליכי ההזדהות עם התוקפן. הזדהות עם התוקפן (ואני מסתמך כאן על פרנצי, 1933, ופרנקל, 2002) כוללת ריצוי ופייסנות (אשר מול הסכנה מצד התוקפן הם היו מצילי חיים אבל עלולים להפוך לדרך חיים). היא כוללת האשמה עצמית על עוול שנגרם על ידי התוקפן. היא מוליכה לתהליכים של הסתגלות יתר. על פי פרנצי, הטראומה (הכוללת דיכוי) עלולה ליצור חוויה כה עזה של חוסר אונים עד כי האדם אינו מאמין עוד ביכולתו להשפיע על המציאות החיצונית (תגובה אלופלסטית) ופונה לשינוי המכוון פנימה (תגובה אוטופלסטית). נראה לי כי בדרך זו האדם הסובל מפנה את כוחות האגו שלו להעצמת כוח הסבל שלו. במצבים קשים אלה, היכולת הגדלה והולכת לשאת סבל מובילה להסתגלות יתר (ואכן רצוי להבחין בין הסתגלות לבין הסתגלות-יתר). </span> </p> <p> <span> כלומר: הזדהות עם התוקפן כוללת את שבירת רוחו של הקורבן ופגיעה בבוחן המציאות שלו. והנה מופיעה ההתפכחות ומשיבה חלק מן הסדר על כנו. ההאשמה העצמית נפסקת וכעס על עוול מופיע במקומה. בוחן המציאות חוזר לאיתנו ומבדיל בין קורבן למעוול. והריצוי המפוחד והבלתי מובחן מפנה את מקומו לציפייה להדדיות. רגשות הבלתי נסבל כמוהם כמצפן פנימי. הם מסמנים את הגבול. </span> </p> <p> <span> כאמור, הופעתה של ההתפכחות לא מתרחשת מתוך עצמה. היא מותנית במפגש אינטר-סובייקטיבי שמותנה בשיתוף גלוי ומכאיב מצד אחד ועמדה של עד אוהד מאידך. ביטויים של אחרות מצד הזולת הם מחויבי המציאות כי בהעדרם אין תגובה הולמת לבוחן מציאות לקוי של האדם הסובל. ונחוצה גם תקווה בנוסח דבריה של אנה אורנשטיין מתחילת דרכנו: תקווה של האדם לפיה, בנסיבות המתאימות, אפשרי שהוא יהיה מי שהוא יכול להיות וימצא האדם שאיתו אפשר. המפוכחות היא סופו של תהליך אבל גם תחילתו של תהליך חדש. היא דורשת הטמעה ורכישת כלים. הטיפול במהלכה של התפתחות זו עשוי להיות בעל ערך רב. </span> </p> <p> <span>   </span> </p> <p> <span> בחזרה לרחל </span> </p> <p> <span> אתאר במשפטים ספורים תהליך טיפולי שארך חודשים ועובד זמן רב אף יותר. לאחר שבחרה להתמודד, רחל נכנסנו ללב המאפליה של עולמה הפנימי. חוויית ההתעללות הנפשית שעברה עלתה וזכתה ממני להכרה ולעדות. בעקבות כך החלו לעלות רוחות רפאים מעברה, שכללו את הביטול והפחתת הערך מצד אביה ואת עמידתה מנגד של אמה. היא לא שמעה ממנו מעולם מילה אחת של הערכה על דרכה. הוא היה סגן מנהל סניף בנק מרוחק ורווי חשיבות עצמית. הוא התחנף לבכירים ממנו ורדה באלה אותם ראה כנחותים לו. אשתו וילדיו היו שייכים לסוג השני. בניו התרחקו כשגדלו. אחד מהם הפך לאיש צבא. רחל נשארה צמודה לאמה, שתיהן מוכשרות ומרכינות ראש. רחל הגיעה למקורות הזעם וההשפלה. בלילותיה החלו להופיע חלומות על טרור וטרוריסטים. בפגישות היא ספרה על פנטזיות של רצח והתאבדות ואחר כך – של רצח בלבד. היו ימים בהם היא הייתה נרגעת לפני השינה בפנטזיות על רציחתם של הגברים במחלקה שהדיחו אותה והשפילו אותה. רחל – אישה מלאה ונשית מאוד, בשנות החמישים לחייה, מדברת בקול רך ולבושה בטעם, מצאה בתוכה רצחנות, ומשאלות נקמה. </span> </p> <p> <span> הפנטזיות הרצחניות עובדו בטיפול והניבו צעדים מעשיים שקולים יותר. אחד מהם הבשיל לכדי פנייה לגבר בו חשדה שהפיץ את מכתבי ההשמצה אודותיה באינטרנט. היא אמרה לו שהיא חושדת בו שהוא המקור לכך, הודיעה לו שהתלוננה לוועדת המשמעת ושאם יפורסם אודותיה עוד מייל אחד כזה היא תדרוש חקירה משטרתית. הוא הסמיק, החויר והכחיש לסירוגין. לא היה צורך בהתערבות נוספת. </span> </p> <p> <span> היא חזרה בשקט לתפקיד הקודם שלה. בכל תחומי עיסוקיה היא דאגה לעשות את מיטבה, היא למדה לחשוד. היא למדה לקדם את האג'נדה שלה על ידי בריתות מתחלפות עם תומכים, בתחכום של מאחורי הקלעים. ההגונים שבין תומכיה זכו ממנה למיטב וזכרו לה זאת. להפתעתה המוחלטת, המועמד שנבחר במקומה החל לחפש את קרבתה. במאורת הצפעים, אשר הוא עצמו השתתף ביצירתה, לא היה לו על מי לסמוך והוא לא מצא אדם יעיל ממנה. הוא נעזר בהגינותה. כעבור שנה הוצע לו תפקיד אחר והוא המליץ על רחל להחליף אותו בתפקידו, בין השאר כדי למנוע מיריבו משכבר הימים מלתפוס את מקומו. רחל התמנתה שוב לתפקיד ממנו הודחה בתמיכה מלאה של סביבתה. </span> </p> <p> <span> האגדה הזאת התרחשה במציאות. אלא שבניגוד לאגדות אין כאן happy end   "הוליוודי". מחד, רחל חשה גאווה וביטחון עצמי שלא הכירה בחייה עד כה. היא הפכה להיות סמכותית יותר, מפוכחת ומהירת החלטה. מאידך, בבחירה בהתמודדות רחל נכנסה לתהליך ששינה אותה לתמיד. היא התעמתה כשצריך, נצחה כשצריך ולא אהבה את זה. היא הביאה הביתה טונים תקיפים יותר והחזרה לרכות כלפי אוהביה דרשה עתה זמן של הרגעות. היא נשארה אשת חזון אבל המפוכחות החדשה שרכשה שללה ממנה את רוב חוויית התום שלה. משהו מן התום הנשכח חזר אליה עם הולדת נכדתה. היא מצאה את עצמה בוכה בהתרגשות בסרטי ילדים בערוץ Baby בטלוויזיה, זכר לרגעים מיטיבים בילדותה. </span> </p> <p> <span>   </span> </p> <p> <span> לסיכום: </span> </p> <p> <span> אני מציע כי ההתפכחות היא חוויה בסיסית והכרחית בחיינו. ההתפכחות יכולה לכלול רגשות של אכזבה ושל כעס וייאוש. בהעדר עיבוד של חוויית התפכחות היא עלולה להוליך להסתגרות ולהסתגלות יתר. כאנשי טיפול רצוי שנבין את חוויית השבר שמלווה את ההתפכחות ונעסוק בה. </span> </p> <p> <span> המפגש עם הזולת (חברי נפש ומטפלים כאחד) הופך להיות חיוני בעיבוד של התפכחות. הכינון האינטר-סובייקטיבי אמור לכלול בתוכו שילוב של הכלה הדדית, עדות אמפתית ואחרות. האחרות היא העמדה שמבטאת לפעמים את הדעה השונה ולפעמים את המחאה והאזהרה. וכל זה מותנה בשיתוף. בושה והסתגרות עלולים להיות מסוכנים. </span> </p> <p> <span> בתוך תהליך ההתפכחות, חוויית הבלתי-נסבל מתעצבת כהיבט של העצמי. היא מקבלת תוקף של השקפת עולם ובחירה. לפעמים עצם קיומה נחווה כהתחזקות מבורכת. בבחינת "ברור לי על מה לא אתפשר". במובן זו חוויית הבלתי נסבל יכולה להפוך לערך מכונן אשר המלחמה עליו הופכת להיות ראויה למחירים אישיים. </span> </p> <p> <span> השילוב של תקווה ומפוכחות, יכול, לדעתי לתת תוקף לחזון ולייעל את השגתו. התקווה המפוכחת היא זו שפגשה את המציאות, שרדה את האכזבה והעדיפה את הזולת המתאים יותר. התקווה, המפגש וחווית הבלתי נסבל חוברים יחדיו ליצירת השינוי הזה. </span> </p> <p> <span>   </span> </p> <p> <span>   </span> </p> <p> <span> וויניקוט, ד. ו. (1995) משחק ומציאות. הוצאת פסיכואנליזה: עם עובד בע"מ. תל אביב. </span> </p> <p> <span> מיטשל, א. ס. 2003) תקווה ופחד בפסיכואנליזה. תולעת ספרים </span> </p> <p> <span> פרנצי ש., בלבול השפות בין המבוגרים לילד. עמ' 207-119 . תל־אביב, עם עובד, 2003 . </span> </p> <p> <span> Frankel, J. (2002). "Exploring Ferenczi's Concept of Identification with the Aggressor."  </span> <span> Psychoanlytic Dialogue </span> <span>   </span> <span> 12(1) </span> <span> : 101-139. </span> </p> <p> <span> Ornstein, A. (1995). "The fate of the Curative Fantasy in the Psychoanalytic Treatment Process."  </span> <span> Contemporary Psychoanalysis </span> <span>   </span> <span> 31(1) </span> <span> : 113-123. </span> </p> </div> Mon, 01 Feb 2021 11:40:40 GMT office@kidumnet.co.il (Orel yehi Shalom) https://www.relational-forum.org.il/make-the-most-of-the-season-by-following-these-simple-guidelines מאמרים